יד המלך (לנדא) - א קא

של הנודר שהיה קודם השתיה דלא נתחייב עדיין מחמת נזירותו מאומה ויכול להיות דעדיין נוח דעתו בקבלת נזירותו ולא רצה לשאול עליו כלל משא"כ אחר השתיה דאין לך שינוי דעת יותר מזה דמדת הדין והרצועה מתוחה עליו להלקותו על שתיתו שכבר עבר ושתה ואין לך חזקה העשויה להשתנות גדולה מזו ואף דיכול להיות דיחלוט בדעתו לקבל עליו את הדין של המלקות ולא ישאול על נזרו בכל זאת כיון דיש בידו ליתן עצות לנפשו להציל א"ע מעונש ויסורי הגוף וביזוים כאלה עכ"פ יש ספק בדבר דדלמא ישאול על נזרו ותנצל נפשו ועכ"פ אין כאן מקום לחזקה וממילא אף אם לא ישאל עכ"פ בשעת ההתראה התראות ספק היה. וענין זה מרפסין איגרין על סברת התוס' ולא זו בלבד דקאי וקיימי הקושיא בחיוב מלקות של שתיות יין בנזיר אלא דקושיות התוספת זו קשה גם באכילת תרומה וקדשים באכל קדשים ותרומה עצמו איך לוקין אותו הלא ה"ס הוא דדלמא אחר האכילה ילך לחכם וימצא פתח להפרשת תרומתו והקדישו ויתיר לו ולא אכל למפרע הקדש ותרומה כלל והנה יגעתי מאוד ולא מצאתי שום דרך לישב ענינים אלה לנכון זולת אם נאמר בהקדש ותרומה כדעת רוב הפוסקים דבתרומה שבאה ליד כהן גם הבעלים בעצמם אינן יכולים לשאול עליה ודלא כדעת ר' אליעזר ממיץ שהביא הרא"ש דהבעלים תמיד יש בידם לשאול עליה וכמו כן הקדש משיצא מרשותו ובא ליד הגזבר ג"כ שוב אין הבעלים נשאלין עליה [ואם אמנם דאין הדבר מבואר בפירוש לחלק בשאלה אבל קודם שבא ליד כהן ובין אחר שבא ליד כהן רק בתרומה לבד אבל בהקדש לא נמצא שום רמז לענין שאלה לחלק בין קודם שבא ליד גזבר ובין אחר שבא בכל זאת הדעת מכרעת מצד עצמו דגם בהקדש כן הוא דהנה כח השאלה אינו רק על הדיבור וילפינן ליה מלא יחל דברו והיה מקובל בידם דרשת קרא זה דהוא עצמו אינו מיחל דברו אבל אחרים יש להם כח למחול דברו ולכן כל נדר וכל שבועה דכל כחם אינו רק דיבור יכולים אחרים להתירו וממילא הגם דבהקדש אמרינן דאמירה לגבוה הוי כמסירה להדיוט בכל זאת כל עיקר שרשו וכחו כל זמן שלא מסרו ממש להגזבר אינו רק דיבור וכח הדיבורים האלה יש בכח דיבור השאלה לבטל אותם משא"כ בשכבר מסר דבר המוקדש להגזבר דבזה אין אנו צריכין כלל לאמירה דגבוה דהא היה בו מסירה עצמה ועכ"פ לא גרע מסירה דהקדש ממסירה להדיוט והיכן מצינו בנותן מתנה לחבירו שהוא מסירה דהדיוט שיהיה מהני להנותן לשאול ולחזור בו על מתנתו ואיך נאמר דבנותן מתנה להקדש והקנהו לההקדש בקנין משיכה ומסירה דיהיה ההקדש גרע בזה מקנין מתנה להדיוט שיהיה מהני בו שאלה) ולכן שפיר יש לאוקמי כל הני חיובי מלקות האמור בגמרא באכילת תרומה והקדש דמיירי הכל בתרומה והקדש שאכלן אחר שמסרן ליד כהן וגזבר דשוב לא מהני בהו שאלה. וגם בנזיר ששתה יין דקתני במתניתן באמרו' לו אל תשתה אל תשתה ללוקה על כל אחת ואחת וכמו כן כל חיובי מלקות האמור במשנה וגמרא גבי נזיר מוכרחין אנו לומר דהכל מיירי או בנזיר שמשון דליתא בשאלה עליו נזירות על דעת רבים דלא גרע מנדר דאין לו התרה אבל בהתם קבלת נזירות וגם בתרומה והקדש קודם שבא ליד כהן וגזבר באמת אינו לוקה אם עבר על אזהרתן ומשום דהוי התראות ספק דדלמא אחר עבירתו ישאל על נזרו והפרשת תרומה והקדשו

שוב מצאתי סעד לדברי מגמרא דפרק בתרא דמכות דפריך הגמרא אמתניתן דיש חורש תלם אחד וחייב עליה משום שמנה לאוין החורש בשור וחמור ופסולי המוקדשין ויו"ט ושבת וכהן ונזיר בבה"ק ופריך הגמרא וליתני גם שבועה שלא אחרוש ומשני מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי הקדש ומשני בבכור ופריך והרי נזיר ומשני בנזיר שמשון והנה בגמרא סתמא נאמר דמידי דאיתא בשאלה לא התני ואולם לא נודע לנו טעם הדבר דמפני מה לא נקיט במתניתן מידי דאיתא בשאלה ולפי מה שכתבתי זה הוא כונת הגמרא דכל ענין המשנה שם הוא להשמיענו ריבוי חיובי מלקות בעשייה חדא ויש בה עבירות הרבה לאוין וגם עשיות הרבה בעבירות לאו אחד. והנה בחיוב הרבה מלקיות על עשיות הרבה בעבירות לאו אחד תני במתניתן אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שתה וחזר ושתה דאף דאינו רק לאו אחד בכל זאת לוקה על, כל שתיה ושתיה והדר תני חיובי מלקיות הרבה על עשיה אחת בעבירות הרבה בהיה חורש תלם אחד ביו"ט ט ושבת בשור וחמור ופסולי המוקדשין והוא כהן ונזיר בבה"ק דאף דעשיות החרישה אחת הוא בכל זאת כיון דעבירות הלאוין שבה המה הרבה לוקה על כל לאו ולאו ולכן כמו דבחלוקה הראשונה דנקיט במשנה זו עצמה בנזיר שאמרו לו אל תשתה אל תשתה ושתה וחזר ושתה דכל מטרת חפץ המתניתן הוא להורות לנו דחייב מלקות על כל שתיה ושתיה בפ"ע הרי ע"כ מיירי מתניתן בנזירות כזה. דליתא בשאלה דהיינו בנזירות שמשון או בקיבל נזירתו על דעת רבים דאי לאו הכי אין כאן חיוב מלקות על שום שתיה לה"ס הוא דשמא אחר שתיתו ישאל על נזרו וכמו שביארתי כמו כן חלוקה השניה. האמור במשנה ביש חורש תלם אחד דחייב עליה משום שמנה לאוין הכונה הוא ג"כ דלוקה שמנה. ולכן שפיר קאמר הגמרא על שבועה דמידי דאיתא בשאלה לא קתני דכיון דכל דבר דאיתא בשאלה לא יצויר בו חיוב מלקות ומשום דההתראה בספק היה דשמא אחר העבירה ישאל על נזרו וכיון דכל מידי דאיתא בשאלה. לא יצויר בו חיוב מלקות אין מקומו למיחשב במתניתן אשר כל כונתה הוא רק לחשוב ריבוי חיוב מלקות על עשיה אחת ופריך והרי נזיר ומשני בנזיר שמשון ובאמת היה הגמרא יכול לתרץ. גם בקיבל נזירתו על דעת רבים דג"כ ליתא בשאלה רק דהיה קשה אז דא"כ לינקוט גם שבועה שנשבע על דעת רבים שלא יחרוש דהא גם נזירות מיירי ג"כ רק בקבלה כי האי על כן ביקש הגמרא לאוקמי מלקות הנזירות בנזיר שמשון כי היכי דיהיה נחשב זאת לדוחק למיחשב גם שבועה ולחלק האוקימתות דנזיר אין אנו מוכרחין לאוקמי בקיבל הנזירות ע"ד רבים דהא מיירי בנזיר שמשון דבלא"ה אין לו התראה ושבועה נהיה מוכרחים לאוקמי דוקא בנשבע על דעת רבים על כן לא חשיב שבועה במתניתן כלל

ועפ"י דרכינו זה מצאתי מקום להכריע מה שנסתפקתי בדין הקדש ונדר של מופלא הסמוך לאיש דאנן קיי"ל כרב כהנא דהקדשיו ונדריו הוא מדאורייתא אי יש ביד הקטן הזה בעודו בשנת הפלאה גם לשאול על נדרו ומשום דעכ"פ לא עדיף כח נדרו מכח נדר של גדול גמור ואיך נאמר דבנדר של גדול מהני שאלה ובנדר של מופלא הסמוך לאיש לא יהיה בו שאלה תיכף אחר נדרו או דלמא דכיון דאין שאלה בלא מקום חרטה וכל ענין חרטה רק בדיעה תליא מלתא וקטן דאין דעתו מדאורייתא שום דיעה כלל אפשר דאין חרטתו נחשבת כלום ודוקא לקבלות נדר על עצמו דריבתה התורה בפירוש בקרא דכי יפליא לנדור נדר לרבות שנת ההפלאה על כן יכול לקבל עליו נדר אבל לשאלה דלא מצינו בשום מקום שיהיה בידו לשאול על נדרו יכול להיות דקטן מצד תכונת דעתו אינו בר שאלה וכל ימי משך ההפלאה חל נדרו עד שיגדיל ואז יש בידו לשאול על נדרו ולפי מה שביארתי יש להכריע דקטן כל ימי משך ההפלאה איננו בר שאלה דאם נאמר דקטן בשנת ההפלאה יש בידו לשאול על נדרו א"כ יהיה קשה סוגיא דפרק יוצא דופן (דף מ"ו) דלא אשכח הגמרא שום נ"מ בהא דמופלא הסמוך לאיש הוא מדאורייתא רק בהקדיש ואכלו אחר דהאחר שהוא גדול לוקה על הקדישו ואמאי לוקה הגדול על אכילתו הא התראתו היה ה"ס דדלמא אחר שיאכלנו הגדול ישאל הקטן על הקדישו ולמפרע לא אכל זה הגדול שום הקדש כלל (ועיין מה שהקשו התוספת שם בסוגיא ד''ה רבי יוחנן). ובזה לא שייך הא דכתבתי לעיל דיש התראה ודאית באכילת הקדש כזה אשר כבר בא ליד גזבר דשוב אין נשאלין עליה דסברא זו לא שייך רק בהקדש שהקדישו גדול ומסרו ליד גזבר דבמסירה זו יצא הדבר מרשות המקדיש ואינו עוד שלו לשאול עליו משא"כ בהקדש שהקדישו קטן בשנת ההפלאה דנהי דחידוש הוא שחידשה תורה דנדריו והקדישו קיימין מ"מ לענין הוצאות דבר מרשותו לרשות אחר הוי דינו בשנת ההפלאה כמו בשאר שני קטנותו ועד שעה של הבאות שתי שערות אין בידו מדאורייתא להוציא דבר מרשותו ואף דבהגיע לעונת הפעוטות ממכרו ממכר במטלטלין זה אינו רק מדרבנן שתקנו משום כדי חייו של קטן ואיזה תקנות כדי חייו שייך בהוצאות דבר מרשותו לרשות הקדש ובפרט דמדאורייתא אין מכירתו כלום אף במכירה להדיוט והתם בסוגיא דפרק יוצא דופן מיירי בחיוב מלקות מדאורייתא וכיון דגם בשנת ההפלאה אין מסירתו של הקטן שמסר להגזבר מועלת מאומה הרי ממילא אף לאחר מסירתו להגזבר כל זמן שלא הביא המקדיש שתי שערות שיהיה מהני מסירתו שמסר להגזבר לא העדיף עדיין בזה כח הקדש יותר ממה שהיה קודם המסירה ובין קודם המסירה ובין אחר המכירה כל זמן שהמקדיש הוא עדיין בשנת ההפלאה אין כאן רק כח הקדש לבד שנתן לו התורה הכח להקדיש בשנת ההפלאה ואם יש ביד הקטן בעודו בשנת ההפלאה לשאול על הקדישו קודם שמסרו ליד גזבר הרי ממילא גם אחר המסירה לגזבר יש בידו לשאול על הקדישו וממילא לא יצויר כלל שום אופן שיהיה התראה ודאית באכילת הקדש של מופלא הסמוך לאיש שאכלו גדול בעוד המקדיש בשנת ההפלאה דתמיד יש ספק דדלמא אחר האכילה של הגדיל ישאיל הקטן על הקדישו ולמפרע לא אכל הגדול הקדש כלל אלא ודאי דבעודו הקטן המקדיש בשנת ההפלאה אין בידו לשאול על הקדישו ולכן כשאכלו הגדול בעוד הקטן בשנת ההפלאה