יד המלך (לנדא) - א ק

הזאת כאשר הוא לפנינו יהיה חוזר להיות חולין ויש לו מתירין מבלעדי הביטול

גם מה שהביא הט"ז ראיה לדעתו מדקדוק הלשון של הרשב"ם שכתב על שוחט קדשים בחוץ דאחר שחיטתו ילך אצל חכם וימצא פתח חרטה להקדשו דזה מורה דהחכם לא יהיה בידו להתיר אלא אם ימצא חרטה מאיזה צד אחר להקדשו אבל עבירת השחיטה עצמה ועונשה אינו מועיל לו לחרטה לשאול על הקדשו וכעין זה מביא גם מלשון הר"ת הביאו הב"י בא"ח סימן תרי"ט דכתב לחזק נוסחות דעתו דההיתר נדרים של ערבית יוה"כ הוא. על הנדרים העתידים לידור דאותן הנדרים שכבר הדיר אין מתירין לו אלא אם כן יפרוט הנדר וחרטתו שהוא מתחרט עליה ואם אין לו פתח חרטה אחרת רק החרטה מצד העבירה עצמה שעבר על נדרו אזי אין להתיר אותן על חרטה זו הנה שתי ראיית אלה יחד תמוהים המה דמה הוכחה יש מן שתי אלה על סיבות תערובות של חלה ותרומה שאינו נחשב חרטה לשאלתו. הלא כל חרטה הוא דבר אשר ניחם בדעתו שלא עלתה במחשבה לפניו בשעת נדרו וכאשר ישוב ויתנחם גומר בדעתו דאדעתא דהכי לא נדר ובשתי אלה אין מקום כלל מצד תכונת הענין דהעבירה שעבר על נדרו או שעבר ושחט הקדשים בחוץ יהיה זה עצמו נחשב לו לחרטה דהלא כל זה היה עיקר נדרו שנדר ואסר איסר על נפשו שלא לעבור על זה וגם בהקדש היתה זאת כוונת הקדשו להביאו לקרבן הזה אל פתח אוהל מועד ולא לשחטו בחוץ וכיון דכל זאת היה עיקר הנדר וההקדש איך נאמר דלא עלה זאת על מחשבתו בשעת הנדר משא"כ בתערובות חלה ותרומה שנתערב בחולין או איזה דבר הנדור שנתערב בדברים המותרים דעצם סיבת התערבות הוא דבר חדש וענין נפרד מעצם ההפרשה או הנדר ואין לך נולד ופתח חרטה גדול מזה דהתערובות הזאת לא עלה על לבו ועל מחשבתו כלל בשעת הנדר וההפרשה והוא לא הסכים בדעתו בשעת ההפרשה או בשעת הנדר רק לאסור דבר זה המופרש או הנידר לבדו אבל אלמלי היה יודע שדבר זה יאסר עוד איזה דבר אחר על ידו לא היה נודר ומפריש דבר זה כלל ולמה לא יהיה זה פתח חרטה גמורה המועדת לשאלה

וראיתי בהרא"ש שם בנדרים (דף נ"ט) שהביא בשם רבי' אליעזר ממיץ אהא דמשני שם הגמרא דמתניתין דנפל למאה תעלה דמיירי בתרומה שבאה ליד כהן דהכונה הוא דהכהן אין בידו לשאול עליה אבל הבעלים הישראלים יש בידם לשאול על הפרשת תרומתם אף לאחר שכבר נתנו את אשר הפרישו ליד כהן ותעלה דנקיט במתניתין היינו משום דכשכבר מסרו התרומה ליד כהן לא שכיח שישאלו עליה ובשביל מילתא דלא שכיח כי האי לא מיקרי דשיל"מ והנה אם אמנם כי גדול כחו ורב חילו ככחן של הראשונים ואינני כדאי לדון בדבריו בכל זאת תורה הוא ולא ידעתי מה יענה רבי' אליעזר ממיץ לכל חיובי מלקות הנאמר בהרבה מקומות לאין מספר בגמרא בבלי וירושלמי אשר הזר חייב על אכילת תרומה ולא נמצא שיש רמז ואיזה חילוק בין אם האוכל הוא הבעלים עצמם שהפרישוהו או אדם אחר ואיך משכחת חיוב מלקות בהבעלים עצמם על אכילת תרומה שהפרישו הא יש בידם לשאול על הפרשתם ואף אם נאמר דאין העבירה עצמה נחשב להם לחרטה לשאלתם ויכול להיות דאין להם פתח חרטה אחרת בכל זאת יכול להיות דימצאו פתח חרטה מצד אחר וממילא אף אם אין להם שום פתח חרטה מצד אחר בכל זאת עכ"פ מניעות פתח החרטה זו לא היה נודע אז בשעת עבירה דמי יודע מה יולד יום ואם כן היה אז בשעת התראה התראות ספק דדלמא ימצא פתח חרטה וישאל על הפרשתו

והנה בתשובות מרן זקני בנודע ביהודא מה"ת בחלק אה"ע סימן ע"ז העיר קצת בזה ותמהני איך נעלם מן אור עינו כי עיקר דבר זה כבר נאמר בהרשב"ם פרק י"נ גם כבר דיבר מזה הט"ז בי''ד סימן שכ"ג שהבאתי ואיך לא הזכירם כלל בכל ענין זה שכתב שם ומה שרצה מרן זקני הגאון ז"ל להוכיח מזה דכך היתה כונת רבינו במה שכתב בהלכות שבועות פ"ה הלכה ב' דכל היכי דהלאו שבו מפורש בתורה אמרינן ביה דהתראות ספק ש"ה והכונה הוא דכל לאו אשר בתכונתו כמו שהוא כתוב בתורה אי אפשר כלל בשום אופן להיות עבירתו בהתראה ודאית בלאוין כאלה פליג ר' יוחנן עליה דרשב"ל ואנן קיי"ל כוותיה דר' יוחנן דה"ס שמיה התראה אבל בלאוין אשר ראשית הנחתם בתורה היה על התראה ודאית גם ר' יוחנן מודה בהו דה"ס לא שמיה התראה כמבואר למעיין שם בדבריו ואנכי כבר כתבתי במקום אחר מה שיש לדון על סברת מרן זקני זו ביותר יש ראיה נוכחת להיפוך דאדרבה באותן הלאוין אשר לפי תכונתם כאשר המה בכתובים בתורה היה ראשית הנחתם על התראה ודאית רק מצד המקרה ותכונת ההזדמן של עבירתם נתהוה הספק בההתראה בלאוין כאלה יש מקום יותר לומר בהו דגם רשב"ל מודה בהו דה"ס שמה התראה דבגמרא פרק כל הזבחים (דף ע"ח) מייתי שם מימרא דרשב"ל דהפיגול והנותר והטמא שבללן זו בזו ואכלן פטור דאי אפשר שלא ירבה מין אחד על חבירו ויבטלנו וקאמר שם בגמרא דשמע מיניה מרשב"ל תלת ואחת מהם הוא דשמע מיניה דה"ס לא שמיה התראה והנה קשה דלמה להו להגמרא להוכיח מכללו של מימרא זו דרשב"ל סבר דה"ס לא שמיה התראה הלא בפירוש אתמר בשבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה דר"י ורשב"ל דאמרי תרויהו דאינו לוקה רשב"ל אמר משום דהוי ה"ס וה"ס ל"ש התראה ואיך שייך להוכיח איזה ענין ממקום רחוק בדבר אשר אמר בו רשב"ל בפירוש דהוא סובר כך אלא ודאי כמו שכתבתי וכיון דבשבוע' כתיב להרע או להיטיב דקאי על אוכל ולא אוכל הרי שבועה זו שאוכל היום נאמר בפירוש בתורה וכיון דאי אפשר לעבירת שבועה זו להיות בשום אופן כלל בהתראה ודאית רק בהתראת ספק הוי אמינא, דדוקא בכגון זה סובר רשב"ל דה''ס ל"ש התראה אבל בפיגול והנותר והטמא שבללן זו בזו ואכלן דלאוין האלה ראשית הנחתם בהתראה ודאי נאמרו בתורה וסד"א דבלאוין כאלה. אף דמצד הבלולה שבללן יחד ואכלן נתהוה ההתראות ספק מצד חסרון ידיעה מאיזה לאו להתרות בו אין בכח ספק כזה הנתהוה מצד המקרה וההזדמן לגרע כח חיוב המלקות אשר כבר נתחזק בעבירת הלאו זה בראשית שרשו הנאמר בתורה ולכן שפיר הוכיח הגמרא ממימרא זו דרשב"ל דגם בלאוין כאלה כמו פיגול ונותר וטמא דראשית. הנחתם בתורה הוא על התראה ודאית בכל זאת אם מצד המקרה נולד ספק בהתראות עבירתו גם בזה סובר רשב"ל דה"ס לש"ה והספק אשר נולד בהתראה מגרע כח חיוב המלקות אשר מגיע על עבירת לאו זה בשורש אמירתו בתורה והנה זה ניחא לפי סברתי אבל לפי סברת מרן זקני לא די דלא שייך. להביא כלל הוכחה על דיעה מפורשת אלא דאדרבה דעוד יש להביא הה"ס של פיגול ונותר שבללן דשמיה התראה מן ק"ו של ה"ס דגבי שבועה דאם בשבועה שאוכל ככר זו היום. דלאו זה ראשית תכונתו הוא בהתראות ספק ובכל זאת פליג עליה רשב"ל וסובר. דגם בלאו זה אמרינן דה"ס ל"ש התראה הרי לכ"ש הוא בלאוין דפיגול ונותר וטמא דלאוין אלה ראשית הנחתם הוא על הודאי ולדעת מרן זקני גם ר' יוחנן מודה דבלאוין כמו אלה אמרינן דה"ס לש"ה ומכ"ש דרשב"ל סובר בלאוין האלה דה"ס ל"ש התראה ודברי מרן זקני הגאון ז"ל תמוהים מאוד בענין זה

גם מה שכתב התוס' בפרק השולח (דף ל"ג) ד"ה ואפקנועי ובפ"ג דמכות [דף ט"ו] ד''ה במאי דבשביל כך לוקין על שתיות יין בנזיר ולא אמרינן דהוי ה"ס. דדלמא ישאל על נזירותו משום דהשאלה הוא מחוסר מעשה ואוקמינן אחזקה דכמו דלא שאל על נזרו עד הנה כמו כן לא ישאל עוד על נזרו וסברת תוס' זו שייך גם באכילת תרומה והקדש ושחוטי חוץ דהוי ג"כ התראה ודאית דאוקמינן אחזקה דלא ישאול על הקדשו והפרשת תרומתו ואולם עפר אני תחת כפות רגלי רבותינו בעלי תוספת ואם אמנם כי סברא זו מקובלת מאוד בדעת כל רבותינו האחרונים בכל זאת אנכי לא זכיתי לישבה בדעתי על נכון דהלא עינינו רואות בכל חזקה אלימתא אשר סוקלין ושורפין עליה דבכל זאת חזקה העשויה ורגילה להשתנות אינה חזקה וכמו כן הכא בשאלה דנזיר הגם דחזקה זו שכתב התוס' צדקה מאוד על קודם השתיה דאמרינן דכמו דלא שאל קודם השתיה עד הנה. כמו כן לא ישאל קודם השתיה עוד וממילא ישתה בלא שאלה אבל אכתי מה מועיל לענין חיוב מלקות אשר נתחייב אחר השתיה חזקה זו של קודם שתיה ועדיין איך יש בידינו לחייבו מלקות על השתיה. שכבר שתה הלא התראות ספק הוא דדלמא ישאל על נזרו אחר השתיה ואנן קיי"ל כאמימר דאפילו אכלה כולה נשאלין עליה קודם שלקה ולא עוד אלא דנוסף לזה הא בהא תליא דכיון דאין בידינו להלקותו מחמת ה''ס אזי ממילא יש תמיד בידו לשאול על נזירותו ועכ"פ בכל אופן אחר השתיה קודם גמר דינו להלקותו בכל ענין בידו לשאול על נזרו וא"כ אף אם איתרמי נזירות כי האי אשר אין לו באמת פתח חרטה לנזרו וגם אם נאמר דעבירה עצמה שעבר. אינה מועיל לו לחרטה על עיקר נדרו ובאמת אין בידו לשאול על נזירתו בכל זאת בשעת התראה עכ"פ ספק היה דדלמא ימצא פתח לשאלתו לשאול על נזרו אחר השתיה ובזה לא שייך החזקה שכתבו התוס' דאוקמינן אחזקה דמעיקר' דאיך יש מקום לחזקה לדון ממניעות השאלה שעד שעת התראה שהיתה קודם השתיה על השאלה. שאחר השתיה הלא כל ענין שאלה בדעתו של הנודר ורצונו תליא מלתא ואיך יש לדון מדעת