יד המלך (לנדא) - א קב

ההפלאה שפיר משכחת התראה ודאית דהעדים יכולין להתרות בהאוכל על חיוב המלקות אשר יתחייב תיכף אחר אכילתו שיאכלנו בעודו קטן דאז יהיה עליו חיוב מלקות בודאי דהא עכ''פ באותו שעה אין ביד המקדיש לשאול על הקדישו וממילא גם לכשיגדיל אף דאו יהיה חרטתו חרטה גמורה לשאול על הקדישו בכל זאת כיון דנחלט החיוב מלקות אז עכ"פ ברגע של האכילה שאכלו בעודו המקדיש בשנת ההפלאה והב"ד לוקין אותו תיכף עפ"י החלטה זו הרי אף לכשיגדיל אח"כ שוב אין מקום לשאלה עוד דאחר שכבר לקה העובר אף אמימר מודה דשוב אין נשאלין עליה וההתראות ספק דשאלה שכתבתי למעלה הוא דוקא בהקדש שהקדישו גדול דלא שייך בו לומר דאחר שלקה שוב אין נשאלין עליה דעל זה גופא אנו דנין דאין שום מקום לחיוב המלקות כלל דהא בכל רגע יש ביד המקדיש לשאול על הקדישו ואיך ימתקו אותו על העמוד וברגע זו עצמה יש ספק דלמא ישאול על הקדש משא"כ בהקדש של קטן בשנת ההפלאה וגם האכילה של גדול היה ג"כ בעודו המקדיש בשנת ההפלאה דלפי מה שהכרעתי אין ברגע זו של אכילת הגדול יכולת ביד הקטן לשאול על הקדישו ועכ"פ ברגע זו שאין בה הספק של השאלה נחלט עכ"פ אז החיוב של המלקות לשעתו וכיון דיש ביד הב"ד להלקות להאוכל על החלטה זו אזי ממילא אין עוד אחר המלקות שום מקום לשאלה כלל

ואשכחנא פתרא בזה לישב חילופי ושינוי הגרסאות הנמצא במתניתן בפרק א' דתרומות משנה ג' בקטן שלא הביא שתי שערות ר' יהודא אומר תרומתו תרומה ר' יוסי אומר אם עד שלא בא לעונת נדרים אין תרומתו תרומה ומשבא לעונת נדרים תרומתו תרומה וכתב הר"ש דבכל הספרים גרסינן בשילהי פרק יוצא דופן ר' יהודא אומר אין תרומתו תרומה והר"ש הוכיח דהגרסא הנכונה הוא דר' יהודא סבר דתרומתו תרומה דהתם בסוגיא דסוף פרק יוצא דופן פריך הגמרא לר' כהנא דסבר דמופלא הסמוך לאיש הוא דאורייתא מר' יוסי דמתניתן דסבר דמשבא לעונת נדרים תרומתו תרומה וקסבר ר' יוסי דתרומה בזה"ז דאורייתא אי אמרת בשלמא דמופלא הסמוך לאיש הוא מדאורייתא אתא גברא דאורייתא ומתקן טיבלא דאורייתא אלא אי אמרת דרבנן אתא גברא דרבנן ומתקן טיבלא דאורייתא ולפי אותה גירסא דר' יהודא סובר דאין תרומתו תרומה א"כ אדפריך מדר' יוסי ליסייע מר' יהודא דאי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא אמאי סבר ר' יהודא דאין תרומתו תרומה וכמו כן הקשו קושיא זו גם התוספת בפרק יוצא דופן ד"ה אי אמרת ונלחצו בתירוצם. ואולם לפי סברתי שהכרעתי למעלה יש מקום נכונה וכונה לשתי הגירסות דהגרסא דתרומתו תרומה נכונה הוא בפשיטות וכמו שכתב הר"ש בעצמו דר' יהודא לא יליף תרומה מאיש אשר ידבנו לבו דר' יהודא דרש איש למעט קטן ולפיכך לר' יהודא אין חילוק בהפרשות תרומה בין קטן לגדול ולאו מדין מופלא סמוך לאיש הוי תרומתו של הקטן תרומה רק דבמה שנוגע להפרשות תרומה הוי הקטן בר דיעה כמו גדול וממילא מחמת זה גופא גם הגרסא השנית דגרסי בדעת ר' יהודא דאין תרומתו תרומה גם היא נכונה הוא דהכונה של גרסא זו הוא דתרומה של הפרשות קטן אין לה דין תרומה לענין חיוב מלקות ואף אם אכלה גדול אין לוקין עליה ומשום דכיון דהיתרון כח אשר יש לקטן בהפרשות תרומה לר' יהודא אינו מצד החידוש שחידשה התורה במופלא הסמוך לאיש רק דמצד עצמו דעת הקטן בהפרשות תרומה דיעה גמורה כמו דעת גדול יחשב הרי ממילא גם לענין השאלה אין חילוק בין קטן לגדול וכמו דגדול יש כח בידו לשאול על הפרשתו כמו כן גם קטן יש כח בידו לשאול על הפרשות תרומותיו רק דהחילוק בין קטן לגדול בענין שאלה הוא דגדול יש כח בידו להוציא דבר מרשותו ולכן כי מסר התרומה להכהן מהני מסירתו להוציאה מרשותו שלא יהיה שוב בידו לשאול עליה אבל מסירת קטן להגזבר דאין במסירתו כח להוציא דבר מרשותו אף לאחר שלחן התרומה ליד כהן כל זמן שלא הגדיל שיחול כח בהנתינה להוציא התרומה מרשותו יכול לשאול עליה וכיון דלר' יהודא כמו דיש ביד הקטן להפריש תרומה כמו כן יש בקטן דעת לשאול על תרומתו הרי ממילא לא יצויר לר' יהודא בתרומה שהפרישה קטן שיהיה בה התראה ודאי באכילת גדול דבכל אופן ואף לאחר שמסרה ליד כהן כיון מסירתו מרשותו לא מהני כלום הרי יש תמיד ספק דדלמא ישאל הקטן על הפרשתו ולמפרע לא אכל הגדול תרומה כלל וכיון דהוי תמיד ה"ס לכן שפיר כלל כייל בתרומת קטן דלענין חיוב על אכילתה אין תרומתו תרומה ואם אכלה זר אפילו גדול אינו לוקה עליה

ניהדר לענינינו דלפי מאי דקיי"ל וכן פסק הרי"ף ורבינו והרא"ש דהלכתא כאמימר דמהני שאלה אף לאחר שעבר על שבועתו ונדרו למה הנהיג הר"ת ורבים מרבותינו חכמי אשכנז אשר עמו בהתרת נדרים דיוה"כ להתיר הנדרים העתידים לידור בשנה הבאה הלא טוב לנו להתיר את הנדרים אשר כבר נדרו בכדי להציל מעון נדרים עכ"פ אותן האנשים. אשר יש להם מקום לחרטה על אותן הנדרים שכבר נדרו וכבר עברו עליהם

והנה עלה במחשבה לפני להצדיק נוסחות דעת ר"ת דהא דקאמר אמימר דאפילו אכלה כולה נשאלין עליה אין השאלה זו מועלת רק לפוטרו את העובר מקרבן ומלקות אבל איסורא דעביד עביד ואנו רואין בנדרי עינוי נפש של אשה דבעלה מיפר לה ואם היא לא ידעה בהפרה ועברה על נדרה אף דהבעל היפר לה קודם שעברה בכל זאת כיון דהאשה לעבירה נתכוונה צריכה כפרה וכמו שדרשו חז"ל על פסוק וה' יסלח לה והרי ק"ו הוא באיש שנדר ועבר על הנדר קודם השאלה אף דשאל אח"כ על נדרו ועקר הנדר למפרע בכל זאת בשעה שעבר קודם השאלה הרי אז נתכוין לעבירה ואף דאין בזה עבירת לאו גמור בכל זאת איסורא דעביד עביד ועל איסור זה היה כונת הר"ת במה. שכתב דמה מועיל התרה לאותן נדרים שכבר עבר דהרי האיסור שעבר אינו מתוקן בהשאלה ואדרבה דעוד יצא מכשול מזה אם יהיה נכלל בהיתר נדרים דיוה"כ שאלה והתרה על אותן נדרים שכבר עברו. ידמו הנודרים בנפשותם כי אין עליהם שוב שום חטא ועון כלל ויהיו מורים היתר לעצמם לעבור עבירת נדרים כאלה לכתחלה ועכ"פ לכתחלה בודאי אסור לעבור דלא עדיף מנדרי עינוי נפש של אשה ואף דיש לחלק בין אשה שעברה על נדרה קודם ידיעות הפרת בעלה ובין אם עבר על נדרו קודם השאלה דהפרת הבעל אינו ביד האשה ולכן בשעה שעברה האשה על נדרה בשאט נפש ולא ידעה דבעלה היפר לה אזי כל כונתה רק לעבירה נתכוונה דלדעתה דסבורה דלא היפר לה עדיין יכול להיות דלא יפר לה כלל משא"כ בעבר על נדר קודם שאלה דגם בשעה שעבר אף דאז לא שאל עדיין בכל זאת יכול להיות. דכונתו לא היה לעבירה דהא השאלה הוא תמיד בידו ולכשישאל לא עבר למפרע על שום עבירה כלל ויכול להיות דאף אם עבר לכתחלה אדעתא שישאל אח"כ לא עביד שום איסור כלל אבל בכל זאת אחר שיקול הענין במאזני הדעת וסברא אזי אין בהתרת נדרים מצד תכונתו שום סמיכה לעבור על הנדר ולסמוך על השאלה שישאל על נדרו אח"כ דכיון דכל עיקר השאלה וההתרה בחרטא תליא מלתא ואיך יהיה בידו לעבור על נדרו אדעתא דהכי שישאל אח"כ לחכם ויעקור הנדר למפרע לא מיבעי' אם בשעת עבירת הנדר אין לו מקום לפתח חרטה אזי בודאי גם בנדרי עצמו אין השאלה וההתרה בידו דדלמא לא ימצא לעולם מקום חרטה כלל אלא אף אם בשעת העבירה היה לו מקום לחרטה בכל זאת אם לא שאל על נדרו אז בשעה זו הרי אין בידו לסמוך א"ע על החרטה גופא על העתיד דהלא כל ענין חרטה תליא בדעת בני אדם ודעת כל אדם עשוי להשתנות ממש בכל שעה וככל רגע ודלמא החרטה אשר עלה בדעתו ברגע זו של שעת עבירת הנדר יכול להיות דאח"כ כשיבוא לשאול על נדרו יגמור בדעתו להסכים על ענין זה אשר נולד אח"כ ואשר הביאו להתחרט על נדרו ואף לדעת הפוסקים הסוברים בקצת נדרים דאין צריכין בהם חרטה דמעיקרא רק חרטה דהשתא הלא יכול להיות דבשעת השאלה אף חרטה של שעת מעשה לא יהיה להם אז וכיון דגם השאלה אשר יסמוך עליה לשאול על נדרו אח"כ אין בידו בשעה שעבר על נדרו אזי הדר דמיא לאשה שעברה על נדרה קודם שידעה הפרת בעלה דבשניהם בשעה שעברו לא היה ההיתר ברור להם ולעבירה נתכוונו וצריכים כפרה וכאמור וה' יסלח לה ובכדי שלא יסמכו בני אדם על התרה זו של ערבית יוה"כ לעבור על נדרם לכתחלה שפיר נתכונן מנהגינו עפ"י דעת ר"ת ורוב מרבותינו חכמי אשכנז הנוסחא בהתרת כל נדרי דערבית יוה"כ שלא להתיר רק הנדרים העתידים לידור בשנה הבא וכמימרא דראב"י דהרוצה שלא יתקיימו נדריו שהבאתי בראשית המאמר אבל לא להמציא מדעתינו בנוסחא זו היתר על נדרים שכבר נדרו ועברו

והנה הטור בא"ח סימן תרי"ט. שהבאתי לעיל בסמוך הביא בשם ר"ת בנוסחות התרה זו דבערבית יוה"כ לומר דינדרנא ודמישתבענא ודאחרימנא ודאסרנא על נפשתנא וכן הביא גם בשם רבינו סעדיה גאון רק דדעת רבינו סעדיה להתיר באותו נוסחא את הנדרים ושבועות ואיסורים שעברו ונוסחא זו נכונה הוא מאוד דבעיקר נדר בדבר האמור בתורה מובא שתי אלה איסור ונדר כל אחד בפני עצמו וחז"ל פירשו לנו דבר זה דיש איסור שאדם אוסר דבר על עצמו בנדר ויש איסור שאדם מתפיס דבר בדבר הנדור והנה רבים מרבותינו נסתפקו בענין זה אם עיקר אזהרת נדר האמור בתורה הוא התפסה. בדבר הנדור ואיסור נדר עצמיי אינו אלא מטעם יד (ולחלוקה זו אנו צריכין לומר דכונת התורה