יד שלמה )רמב"ם( נה

פסול לעדות כתבו התוס' בבכורות דף ל"ו דעיקר פסולו דרשע לאו מטעם משקר הוא דהא. חשוד נאמן בשל. אחרים רק עיקר פסולא הוא משום אל תשת רשע עד יעו"ש, א"כ כיון דגם פסול קורבא לאו מטעם משקר הוא כדאמרינן בב"ב דאפילו משה ואהרן פסולי' מחק המלך, ומעתה מה דאמרינן אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, ע"כ הכונה דמגזה"כ הוא שלא, לשוי' נפשי' רשע אף דבאמת שהוא רשע וא"כ אדפלגינן דיבורא דמאמינים לו נגד זולתו ולא לדידי' א"כ הרי לכאורה גם להרשב"א הוא ממש כמו להרמב"ם כיון דמאמינים לו הכל רק שלא מקבלין אך לנגד אחר ולא עלי' דידי' אך הנה ההפרש הוא. דלהרמב"ם מקבלין הכל נגד. אחר ולהרשב"א לא מקבלין רק המקצת דפלגינן וכפי שיטתי' כמבואר, ומעתה מבואר דלא דמי כלל הך פלגינן דיבורא להתם וגם הרשב"א והרמב"ם לא פליגי. בזה כמו שאבאר, דהנה ודאי התם במה שאומרת שזינתה הוא דבר אחד ועדות אחד שהיא זינתה רק שהוא מתפרד לכמה ענינים כגון לאוסרה על בעלה ולהפסיד כתובתה אבל גוף העדות הוא רק שזינתה ובהא שפיר אמרינן דמקבלין העדות לאוסרה על בעלה ולא. לענין הפסד הכתובה וכן כולהו שהבאתי משא"כ בנידון דידן שהעדות גופא הוא שני דברים כגון אני זניתי עם אשתך וכן רבעתי את פלוני שהם שני דברים. שכולל אותו ואת פלוני ומעתה שפיר כתב הרשב"א כיון דאם תסלק מה ששם בו רשע אין לנשאר וכו' ואין לומר דבכה"ג פלגינן דיבורא כמו בכולהו דוכתי וכהרמב"ם דהכא אם לא מקבלין גוף העדות נגד זה הרי דבע"כ פלגינן בגוף העדות אי אפשר לומר דנגד זה מקבלין כל העדות דז"א דהא לא מקבלין כל העדות רק מקצת דאם נאמר שמקבלין כל העדות נגד זה א"כ אמאי לא מקבלין זה דהא כבר קבלנו עדותו לזה ועל כרחך ז"א רק דבגוף הדיבור פלגינן משא"כ התם דבגוף העדות ליכא רק חד עדות אך שמתפרד לכמה ענינים בזה שפיר י"ל דזה העדות מקבלין לנגד זה ולא לענין זה מה שאין כן הכא כמו שביארנו ודוק היטב בכל זה

ברמב"ם פסק דבכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני יעו"ש, ועיין בפרי מגדים יו"ד סי' ל"ד כתב כלל מחודש דלא אמרינן אי עביד לא מהני רק בדבר שאינו נוגע לאחרים אך בנשבע שלא למכור ועבר ומכר דחבירו אינו עושה איסור בזה כ"ע מודים דיוכל לומר מאי איכפת לי במאי דעבדית איסור הלא כבר עברת על האיסור ואם יתבטל המקח מ"מ עבר על שבועתו כיון דהקנה לו בקנין גמור, ולהכי לא הקשו תוס' רק, מנשבע שלא לגרש דגירושין הוא בע"כ יעו"ש, ולכאורה יש ראי' לדבריו מיבמות דף ק"ג בחלצה בסנדל של עכו"ם לכתחילה לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה וקשה נימא כל מילתא דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני ולכן י"ל כיון דמבואר שם חליצה מעושית פסולה א"כ תליא בשניהם ונוגע לאחרים א"כ כבר הותרה בחליצה אך דיש לחלק חדא לפמ"ש במקום אחר דבחליצה המצוה קאי עלה א"כ לא שייך לומר כדברי הפרי מגדים דהא היא עבדה איסורא ואין לומר דלא ליהני חליצתה כיון דהיא היא שזקוקה בידו ואגידה לו וכיון שהיא החולצת והיא עבדה איסורא ומה נאמר דהוא יאמר מה לי שהיא עבדה איסורא ז"א דהרי הוא לא אגיד גבה רק היא אגידה בי' אך דזה ניחא אם המצוה הוי עליו הי' יכול לומר לה מה לי במה שהיא עבדה איסורא כבר קיימתי מצותי אשר הוטל עלי משא"כ להיפוך דאם המצוה עלה קאי ודוק, ויש ראי' לדבריו ממה דקשה בקנין עבד עברי כיון דלי בני ישראל עבדים א"כ עביד איסורא ונימא לא מהני ולדבריו א"ש די"ל דהאיסור קאי על העבד לא על האדון נמצא דיכול האדון לומר מאי איפכת לי וכו', אך דנראה שם מדברי הפ"מ דהרכיב ב' דברים דרק באם לא יתוקן האיסור משא"כ אם יתוקן האיסור גם בכה"ג אמרינן לא מהני יעו"ש, והכא בעבד יתוקן האיסור דאם נאמר דאינו מכירה נמצא שלא עבר על עבדי וכו' והדרא הקושי' לדוכתא ולכן נראה ליישב קושיא הנ"ל מקנין עבד עברי בפשיטות דהנה שם עיקר האיסור הוא העבדות נמצא שאין זה ענין לאם העבדות בא מכח קנין או לא דאף אם עובד אצלו בלי קנין ג"כ עובר כי לי וכו'