יד שלמה )רמב"ם( נד

הייתי אומר דמ"ש בלשון הרשב"א ז"ל וז"ל והיינו דנקט להו בפלוני רבעני ופ"ב וכו', דט"ס הוא ובאמת היה כתוב ראשי תיבות פ"ר וטעה הסופר וסבר דפלוני רבעני הוא ובאמת הי' הכוונה פלוני רבע, והיינו פלוני רבע שורי, ואהא כתב דמדלא נקט רבעתי את שורי אם פלגינן דיבורא או לא וע"כ דבכה"ג לא פלגינן כנלענ"ד בזה ודוק היטב

שנית מה דקשיא לי' להרב נ"ב על הראיה השני' מדלא נקט באתי, ואהא כתב לתמוה שנעלם ממנו סוף דברי הש"ס במקומו יעו"ש דפריך מאי קמ"ל דפלגינן דיבורא היינו הך ומשני מ"ד אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא קמ"ל יעו"ש והשתא איך ינקוט באתי דלא נדע דקרוב אצל אשתו יעו"ש, ובאמת לענ"ד לק"מ מתרי טעמי חדא דהרי מ"מ ראיות הרשב"א נכונה מס"ד דפריך מאי קמ"ל דפלגינן דיבוריה היינו הך, וקשיא להס"ד דלא נקט באתי וע"כ דבכה"ג ס"ל דלא פלגינן דיבורא, וא"כ נהי דחזר ביה ממאי דקשיא לי' היינו הך אבל כיון דלא מצינו שחזר ממה דס"ל דבכה"ג לא פלגינן דיבורא הכי נקטינן, ויותר נלענ"ד נכון מאוד דכוונת הרשב"א הוא דלנקוט באתי היינו על אשתי כשאומר שבא על אשתו כגון בנדתה או קודם שנשאה דאמרינן דקרוב אצל אשתו ולא מהימן גם על אשתו, אך דיש להשיב די"ל הרי כתבו התוס' שם וז"ל אע"ג דמתני' הוא בזה בורר דבעל כאשתו לענין עדות ס"ד דמחמת מיגו דמהימן להורגו מהימן להורגה עכ"ל, וא"כ באומר באתי על אשתי אכתי מאי קמ"ל כיון דעל עצמו לא מהימן לא שייך ס"ד דמחמת מיגו וכו' וגם לפי' הראב"ד שהובא באשר"י פ"ק דמכות דהכוונה הוא דס"ד דנהי דקרוב אצל אשתו מ"מ לא הוי כמו עדות על עצמו רק כמו שאר קרוב וא"כ אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה יעו"ש ואי ינקוט באתי ג"כ לא שייך כנ"ל כמבואר, אך באמת אכתי דברינו נכונים בכוונת הרשב"א ז"ל והוא שכוונתו לינקוט באתי על אשת פלוני ועל אשתי היינו שכך אומר בעדות אחד שבא על אשת פלוני וגם על אשתו דבזה שייך ס"ד דהתוס' דכיון דמהימן על אשת פלוני מהימן גם על אשתו וגם לפי' הראב"ד ג"כ ס"ד דכיון שבטלה מקצתו לענין אשתו בטלה ג"כ על אשת פלוני ודוק היטב

והנה בקושיא הראשונה נלענ"ד בלא"ה דלק"מ דודאי הא דנקט ר"י לאנסו דמצטרפין להרגו אף דממילא שמעינן מלרצוני דרשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד מוכח דבלא הוי רשע מהני עדותו וע"כ דכיון דנקט לרצוני נקט דבר והיפוכו דבלאנסי מהימן א"כ שפיר כתב הרשב"א דיותר לנקוט רבעתי לחודא דממילא שמעינן דבלאנסי מהימן ולאשמעינן הך חידושא דבכה"ג פלגינן דיבורא וזה ברור, ומעתה אשים דברתי על ראיותיו לסתור דברי הרשב"א, והנה ראייתו הראשונה הוא מלדידי אוזיף בריביתא סנהדרין דף כה בההיא דבר ביתוס אסהידו בי תרי סהדי ח"א לדידי אוזיף בריביתא ופריך רשע הוא וכו' ומשני רבא לטעמי' דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע יעו"ש, ומעתה איך נימא פלגינן דיבורא ומסלקינן תיבת לדידי, י"ל לנכרי הלוה יעו"ש, ולענ"ד אין מהא שום ראי' כלל דודאי אנן הכי קאמרינן כיון דלפי עדותו הרי העיד על בר ביתוס דאוזיף בריבית למי שאסור ללות שהרי הוא אמר לדידי רק דאנן מסלקינן תיבת לדידי והשתא אמרינן דאכתי מאמינו שאוזיף בריביתא היינו למי שאסור ללות שכך הי' כוונתו בהך אוזיף בריביתא ועל כרחך לא קאמר הרשב"א אלא דלא פלגינן בתמצית הכונה שיוצא מדבריו אבל הכא אנן לא פלגינן בתמצית הכוונה שיוצא מדבריו רק דמאמינים לו שאוזיף בריביתא ולכוונה שכיוון בהך אוזיף בריביתא דהיינו נמי שאסור ללות אבל מ"מ לא פלגינן בהכונה שיוצא מדבריו ולק"מ, ובהא נסתלקה ראייתו השנית מפ"ב על אשתי כמבואר ואין להאריך יותר ודוק היטב

והנה מה שהביא ראי' שלישית בזה מב"ב דף קל"ד דפליגי באומר גרשתי את אשתי למפרע אי נאמן אלהבא אי פלגינן דיבורא או לא דחד סובר דבחד גופא לא פלגינן דיבורא והשתא תקשי להך מ"ד בהרגתיו ביבמות דף כ"ה דפלגינן דיבורא האיך אמרינן אי דהרגו באונס או בשוגג הרי בחד גופא לא פלגינן דיבורא ואי שלא הוא הרגו רק אחר קשה דבכה"ג לא פ"ד כדברי הרשב"א והשתא נהי דפליגי על הך מ"ד בחד גופא מ"מ לא פליג עלי' בהך דבכה"ג פלגינן דיבורא ולא כדברי הרשב"א זהו תורף דבריו, ובאמת בזו א"צ תשובה כלל כיון דכבר הביא הרשב"א ז"ל ראיות מהש"ס דנקט פ"ר ופ"ב ולא נקט רבעתי ובאתי, והנה כבר בארנו להחזיק ראיותיו א"כ הרי מבואר דחולקים על הך מ"ד גם בענין זה דבכה"ג לא פלגינן דיבורא ואין להאריך

והנה מה שהביא מדברי הרמב"ם ז"ל פי' המשניות סוף נדרים שכתב והבחירה לו וכו' יעו"ש ולענ"ד גם מהא ל"ק כלל ומתחילה אמינא מה לו להביא מדברי הרמב"ם הלא בש"ס מלא מזה דפלניגן דיבורא בכה"ג קידושין ס"ג נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס יעו"ש, עוד שם לאיסורא מהימן לקטלא לא מהימן יעו"ש, ועוד בכמה דוכתי מכל זה מבואר דפלגינן דיבורא, אך באמת כד מעיינת ביה שפיר תראה שמעולם לא קרב זה אל זה ורחוקים הם כרחוק מזרח ממערב, ועתה הסכת ושמע, והנה באומר פ"ר לרצוני דסובר ר"י דרשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ורבא סובר דקרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, והנה הטעם דרשע