יד שלמה )רמב"ם( מד

מה דינה של האשה זאת ואם הוא מחויב לשוב לביתו לקיים מ"ע של חליצה וגם שלא לעגנה ואת"ל שאינו מחויב לשוב לביתו, מה דינה של העלובה הנ"ל שהיא לא מצית לנסוע לשם

תשובה גרסינן בסנהדרין דף כ"ו ע"א אר"ש בתחילה היו קוראין אותן אוספי שביעית ופריך מאי קאמר ומשני ופריך עלה ומסיק אלא בתחילה היו אומרים אחד זה ואחד זה פסולין משרבו האונסין ומאי ניהו ארנונא כדמכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא וכו' וכתבו בתוס' וא"ת ומשום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע בשביעית דהוי איסורא דאורייתא וי"ל דמיירי בשביעית בזה"ז דרבנן א"נ י"ל דפיקוח נפש הוא וכו' ואין להם מה יפרעו ומתים וכו' והכי איתמר בירושלמי משום חיי נפש עכ"ל. ומעתה נבוא לנידון דידן דודאי אינו מחויב לשוב ולחלוץ ואף לתירוץ ראשון י"ל דשאני התם שעובר איסורא בקום ועשה משא"כ שהוא רק בשב ואל תעשה ואי משום עיגון דידה הרי אמרו פ"ק דשבת וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך, ואף שדבר זה פשוט ולא צריך לראי' מ"מ לרווחא דמילתא אביא ראי' לזה מהא דגרסינן בקידושין דף ט"ז דפריך בורח השלמה בעי דתניא מנין לבורח שחייב להשלים וכו' ודחק כגון שברח ופגע בו יובל דאטו בשופטני עסקינן וקשה יותר הו"ל לשנויי דמשכחת כגון שברח מחמת יראה כמו נידון דידן ואירע שנפלה יבמתו לפניו ונמצא שצריך לשוב לביתו לחלוץ לה וס"ד שיעניקהו וקמ"ל דמ"מ לא דמי לחלה שלא הי' יכול לעבוד משא"כ הכא לא הי' מניעה לעבודה מגופו ועל כרחך דא"צ לשוב ולא משכחת לה כלל. והא דלא משני אכתי כגון שהורשה אח"כ לבוא לביתו ז"א דא"כ אכתי צריך להשלים ויעניקהו

ומעתה נדבר מה משפט העלובה הנ"ל והנראה להמציא לה התירא והוא דהדבר ברור דמה שאמרו בחליצה דאי אפשר לקיים ע"י שליח הכוונה עליו והיינו שהוא יעמיד שליח במקומו שתחלוץ לה זה אינו יכול והטעם כמו בשאר מצות שבגופו כגון תפילין שכתב בתוס' רי"ד רפ"ב דקידושין שלא ישתנה גוף השולח לשליח משא"כ היא שאינה רק להתיר קשרי המנעל שפיר תוכל לעשות שליח כמו בכ"מ דשלוחו של אדם כמותו ואף דהרקיקה הוא מעין שאר דברים שבגוף מ"מ הרי רקיקה לא מעכבא , ומעתה בנידון דידן שפיר תוכל לעשות שליח לחלוץ ואף דבעינן ראוי' לרקיקה מ"מ י"ל חדא הכא מצד עצמה ראוי' לרקוק רק החסרון מצדו שאינו כאן אבל בלא"ה לא מצית לרקוק וגם במקום עיגון ודאי רקיקה לא מעכבא וגם ראוי' לא בעינן, ועוד נראה דבר חדש עפ"י מה שהקשו התוס' בקידושין דף כ"ט ע"א למה לי אותו ולא אותה שפטורה למול בנה ת"ל דהוי מ"ע שהז"ג דמילה אינה רק ביום ותירצו דאתיא כמ"ד מילה שלא בזמנה גם בלילה, והשתא נראה כיון דחליצה בלילה פסול הרי הוי מ"ע שהז"ג וא"כ מה דכתיב וחלצה נעלו מעל רגלו לאו עלה קאי שעלי' הוטל לחלוץ רק שעליו מוטל להדר שתחלוץ לו ומעתה לפי מה שהארכנו בחידושינו לקידושין פ"ב דמה דמצות שבגופו אי אפשר ע"י שליח לאו מטעמא דתוס' רי"ד הוא שהוכחנו שם דמצינו שליחות גם בכה"ג רק דגזה"כ הוא דמצוה לא יהי' ע"י שליח והוא ממה דפטרה תורה חתן ואבל מק"ש וקשה יקיים ע"י שליח והוי כמותו יעו"ש ומעתה לפי מה שהעליתי דבחליצה המצוה לאו עלי' הוא דמ"ע שהז"ג הוא א"כ שפיר מצי היא לשוי' שליח ודוק היטב כי קצרתי והנלענ"ד כתבתי הצעיר שלמה הילל במו"ה ישראל מאיר ז"ל

שאלה בההוא דקיי"ל בכמה דוכתי דתכ"ד כדיבור דמי בר ממקדש ומגרש ומגדף וכו' האיך הוא הדין בחליצה מי נימא כיון דלא פרט רק הני דמבואר שם משמע דבחליצה מצי לחזור תכ"ד או דילמא די"ל דחליצה בכלל גירושין הוא דכמו שענין גירושין הוא להפריד האישות ולהתירה לעלמא כמו כן ענין החליצה להפריד הזיקה ולהתירה לעלמא

תשובה הנה לכאורה י"ל דחליצה לא צריך להשמיענו דלא מצי לחזור והוא דודאי י"ל סברא אחת דהא דמצי לחזור בשום ענין הוא באם הדבר ההוא שחוזר ממנו הוא רצוניי היינו שאין מוטל עליו הדבר לעשות משא"כ חליצה שמוטל עליו לחלוץ י"ל כל שעשה שוב לא מצי לחזור אך באמת אכתי מצא הספק מקום לנוח כגון בב' יבמות די"ל שמצי לחזור מזו כמו בקידושין דלולי שפרט שם קידושין הוי מצי לחזור והוא דאף דהתורה הטילה עליו לקדש אשה מ"מ לא הטילה התורה עליו דוקא זו וכמו כן בב' יבמות, ולכן אומר דבר ברור והוא דהנה במנחות פרק התודה כתבו התוס' דבהקדש לא מצי לחזור תכ"ד משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט יעו"ש משמע דבדבר מעשה לא מצי לחזור תכ"ד גם בלא הטעם דהנך וקשה למה לי באמת בקידושין וגירושין מטעם הנ"ל ת"ל דבלא"ה לא אתי דיבור ומבטל מעשה לדברי התוס' ולכן אומר דהדבר ברור דנתינה דגיטין לאו מעשה הוא כלל ומנא אמינא לה הוא מהש"ס ר"פ האומר דמשני שאני נתינת מעות ליד אשה דכי מעשה דמי ולא אתי דיבור ומבטל מעשה יעו"ש ולשון דכי מעשה דמי מורה דלאו מעשה גמור הוא רק דמיון דמעשה הוא ולזה מאן דס"ל דלא מצי לחזור הוא משום דיש לו דמיון מעשה שוב לא מצי לחזור משא"כ ר"י דקיי"ל כוותי' דס"ל דמצי לחזור משום דמה לן דדומה למעשה אם בעצמותו אינו מעשה, ומעתה לזה הוכרח הש"ס לומר בהנך מטעם דהוי שם דמטעם לא אתי דיבור ומבטל מעשה לא שייך דלא הוי מעשה, ומעתה נראה בחליצה דמעשה גמור הוא כדאמרינן בכמה