יד רמה על בבא בתרא צז.

מג. והא דתנן המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו פטור מלעשר ורבי יהודה מיחייב, אסיקנא הוא הדין דאפילו ביתר מכדי מדתו פליגי והא דקא מיפלגי בכדי מדתו להודיעך כחו דרבי יהודה. דאפילו בכדי מדתו מיחייב. וליתא לדרבי יהודה, חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דהא אפילו ביתר מכדי מדתו אסיקנא דלית הלכתא כאחרים, וכ"ש בכדי מדתו:

מד. בעא מיניה רב נחמן בר יצחק מר' חייא בר אבין שמרים שיש בהם טעם יין מהו. מאי קא מיבעיא ליה, הלכתא כאחרים או לא. אמר ליה מי סברת חמרא הוא קיוהא בעלמא הוא. וקימא לן כותיה. אלא מיהו דוקא דרמא תלתא ואתו בציר מארבעה, אבל רמא תלתא ואתו ארבעה, דכולי עלמא חמרא מעליא הוא כדרבא (לעיל בבא בתרא צו,ב):

מה. ת"ר שמרים של תרומה ראשון ושני אסור ושלישי מותר. כלומר מים ראשונים שהטילו בו וכן שניים אסורים, שלישייים מותרין דמיא בעלמא הוא אע"ג דאית ביה בנותן טעם. ושל מעשר ראשון אסור ושני מותר רבי מאיר אומר שני בנותן טעם ושל הקדש שלישי אסור רביעי מותר רבי מאיר אומר רביעי בנותן טעם. והאי מעשר דקאמרי ראשון אסור ושני מותר, דוקא במעשר שני, אי נמי במעשר עני, אבל מעשר ראשון הניתן ללוי, כיון דטבול לתרומת מעשר שבו כתרומה דמי, וראשון ושני אסור ושלישי מותר. וקי"ל בכולהו כרבנן. חדא דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דרבי מאיר לטעמיה דאמר שמרים שיש בהם טעם יין מברכים עליהם בורא פרי הגפן ולית הלכתא כותיה.

ורמינהי של הקדש לעולם אסור ושל מעשר לעולם מותר מעשר אמעשר לא קשיא כאן במעשר ודאי כאן במעשר דמאי הקדש אהקדש נמי לא קשיא כאן בקדושת דמים כאן בקדושת הגוף. הא דתניא של מעשר ראשון (אסור) לעולם מותר במעשר דמאי, דרבנן הוא דגזרו ביה, וכי גזרו רבנן בעיקר חמריה, אבל בתמד דידיה לא גזרו רבנן. והא דתניא של הקדש לעולם אסור בקדושת הגוף. וההיא דתניא רביעי מותר, בקדושת דמים, ומשכחת לה בשיכרא, אי נמי בחמרא דאיטמי, אי נמי בחמרא טהור, והוא דאמר לדמי עולה, אי נמי לבדק הבית, אבל אמר לדמי נסכים, מאחר דאיהו גופיה הוי לנסכים קדש קדושת הגוף, וכדרבה דאמר רבה הקדיש זכר לדמיו קדש קדושת הגוף, ואוקימנא בפרק קמא דשבועות (יא,א) דאמר לדמי עולה, דכיון דאיהו גופיה חזי לעולה ליכא לאפוקיה לגופיה מידי עולה. אבל אמר לדמי נסכים לא קדש קדושת הגוף, דאיהו גופיה לא חזי לנסכים ומותר למוכרו ולהביאו בדמיו נסכים. והכא גבי חמרא כיון דאיהו גופיה חזי לנסכים ולא לעולה איפכא מסתברא, דאי אמר לדמי נסכים קדש קדושת הגוף, ואי אמר לדמי עולה לא קדש אלא קדושת דמים:

מו. א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק כדרך שאמרו לענין איסור(י)ן כך אמרו לענין הכשרן. ולענין אכשורי פירי לקבולי טומאה קאי. ועיקר האי מילתא, דקימא לן דמשקין לא מכשירי אלא במחשבה, בין דחשיב עליהו לבתר דנפלי להו על גבי פירי, דנפקא לן מדרשא דיותן דומיא דיתן דניחא ליה ואע"ג דלא חשיב עליהו מקמי דנפלי להו על גבי פירי כלל, מידי דהוה אמי גשמים שירדו על גבי פירות שלא מדעתו, דאי שמח מקמי דנגעו הרי זה בכי יותן כדאיתא בפרק אלו מציאות (ב"מ כב,א), בין דחשיב עליהו לדבר התלוש מקמי דנפלו על גבי פירות. דנפקא לן בספרא (שמיני פרשתא ח,ג) מדרשא דכל משקה אשר ישתה, דגרסינן התם יכול אפילו חישב שירדו לבורות לשיחין ולמערות יהיו מכשירין, תלמוד לומר אשר ישתה אין לי אלא שמילאן לשתיה, ומנין אם חישב להדיח בהם עצים ואבנים, ת"ל מים. אי מים יכול אפילו חשב שירדו לבורות לשיחין למערות יהו מכשירין (על) [ת"ל] אשר ישתה, מה שתייה מיוחדת שיש עמה מחשבה אף אני ארבה את שחישב להדיח בהם עצים או אבנים שיש עמהם מחשבה ומוציא את שחישב שירדו לבורות לשיחין ומערות שאין עמהם מחשבה. ואי דניחא ליה בנפילתן על גבי פירות, מאי אירייא דחשיב ליה עליהו להדיח בהם עצים, בלאו הכי נמי מכשירי, מידי דהוה אמי גשמים. וכי תימא וממאי דלאכשורי פירי קאי, דילמא לטומאת עצמן קאי, לא סלקא דעתא, חדא דיהו מכשירין קתני, ואי לטומאת עצמן יהו טמאין מבעי ליה. ועוד מדאפשיט לה ממים דרישיה דקרא דמיירי להכשיר שמע מינה דכולא מילתא להכשיר הוא דמוקים לה. ורישא דכתיב מים סתמא מרבינן מינה מחשבת עצים ואבנים, וסיפא דכתיב אשר ישתה ממעטינן מיניה מחשבת בורות שיחין ומערות. ואי משום דכתיב יטמא, הא בהדיא אוקימנא בפרק קמא דפסחים (יח,ב) דמאי יטמא יכשיר. ואף ע"ג דמרישא שמעת מינה אצטריך חד בתלושין וחד במחוברין.

ותניא נמי התם (פי"א,ח) גבי קרא דכי יתן מים, ומנין לעשות את המחשבה כמתנה, דין הוא מה אם כלי חרס הקל שאין מטמא אדם וכלים, עשה בו את המחשבה כמתנה, לטמא מאוירו את האוכלין שהוכשרו במשקה או במים במחשבה שחישב עליהם אפילו להדיח בהם עצים ואבנים כאלו נתנן בכונה על האוכלין, דכתיב (ויקרא יא,לג) וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא, ואוקימנא בשחישב עליהם לשתייה או לדבר התלוש, שרץ החמור שמטמא אדם וכלים אינו דין שאם נגע באוכלין שנגעו במשקין שנעשה בהם את המחשבה כמתנה. ועל כרחיך לא במחשבה דפירות דוקא קאי, אלא אפי' במחשבה דאתרבאי גבי כלי חרס לאכשורי אוכלין לאיטמויי באויר כלי, דהא מהתם קא יליף לה הכא לאיטמויי במגע שרץ. ופריך התם, או כלך לדרך זה, חמור כלי חרס שהוא מטמא מאוירו, כלומר אע"פ שלא נגע, תאמר בשרץ שאין מטמא אלא אם כן נגע, ת"ל מים, מים אמורים למעלה אשר יבא עליו מים ומים אמורים למטה וכי יתן מים, מה מים [ה]אמורים למעלה עשה בהן את המחשבה כמתנה [אף מים האמורים למטה עשה בהן את המחשבה כמתנה], דש"מ דמחשבה דלהדיח בהם עצים ואבנים כנתינה על גבי פירות דמיא, דאי אמרת גבי נתינה נמי מחשבה בעינן, מאי אהניא ליה מחשבה דלהדיח בהן, כי לא חשיב עליהו מעיקרא נמי כיון דחשיב עליהו בנתינה על גבי פירות מכשירי, מידי דהוה אמי גשמים. והיינו דתנן בריש מכשירין (פ"א מ"א) כל משקה שתחלתו ברצון אף עפ"י שאין סופו ברצון או שסופו ברצון אע"פ שאין תחלתו ברצון הרי זה בכי יותן. ולאו למימרא דתרויהו מדרשא דכי יתן דמשמע דניחא ליה בנפילתן ע"ג פירות קאי, דכי בעינן הכי במשקין דלא אחשבינהו מעיקרא, היכא דאחשבינהו מעיקרא לא בעינן דומיא דיתן, דהא אתרבו להו מדרשא דכל משקה אשר ישתה. והאי דקתני הרי זה בכי יתן הא קמ"ל דאידי ואידי לענין אכשורי כי יתן קרינא ביה דיליף מכלי חרס לעשות את המחשבה כמתנה.

והכא גבי שמרים הא קמ"ל דכדרך שאמרו לענין איסורן כך אמרו לענין הכשירן לאחשובינהו לאכשורי פירי, דכל היכא דלענין איסור תרומה הוו להו חמרא ואסירי משום תרומה, מכשירי, דאיסורן חושבן לאחשובינהו כשאר חמרא דעלמא דסתמיה לשתיה, דכל משקה אשר ישתה קרינא ביה. וכל היכא דגבי תרומה לאו חמרא הוא ומותר, אלמא מיא בעלמא נינהו, לענין הכשר נמי מסתמא לא מכשרי.

ודיקינן עלה הכשירא דמאי אי דמיא אכשורי מכשרי אי דחמרא אכשורי מכשרי. כלומר מה לי הוי האי תמד חמרא מה לי הוי מיא, כיון דתמדיה אחשביה ומיכשר. ופרקינן לא צריכא שתמדן במי גשמים. דמי גשמים לא מכשרי אלא במחשבה. ומקשינן וכיון דקא שקיל ורמי להו למנא, לתמודינהו לשמרים בגויהו, [אחשבינהו]. ופרקינן לא צריכא שנתמד מאליו. כלומר שהיו השמרין מגולין לאויר וירדו עליהן מי גשמים ונתמדו מאיליהן שלא לרצון הבעלים.

ומקשינן ואכתי ראשון ושני היכי משכחת לה, כיון דקא נגיד קמא קמא אחשבינהו. וגלי אדעתיה דניחא ליה, וכי הדר נפלי עליה גשמים אחריני מוכחא מילתא דניחא ליה והוו להו בכי יתן, ואפילו רביעי וחמישי. תרגמה רב פפא בפרה ששתת ראשון ראשון. כגון שירדו עליהן גשמים מתחלה ונתמדו מאיליהן שלא לרצון, ובאה פרה ושתת ראשון ראשון שנתמד, והדר נפלו מי גשמים אחריני ואיתמוד, ובאה פרה ושתת את השנים, וכן שלישי וכן רביעי. דהא לא נגדינהו איהו לקמאי דלהוי כמאן דגלי אדעתיה דניחא ליה כי היכי דתהני האי מחשבה דקמאי לבתראי.

והני ראשון ושני ושלישי דקתני, לאו למימרא דשכיחי בהדי הדדי, אלא לצדדין קא מיירי. דאי איתיה לראשון מכשר, לא שנא דהקדש ול"ש דתרומה ול"ש דמעשר ראשון ול"ש דמעשר שני, אבל מעשר דמאי אפילו ראשון נמי לא מכשר. ואי ליתיה לראשון, כגון שבאה פרה ושתת אותו ונפלו מי גשמים ונתמד פעם שניה נמי אי דתרומה הוא אי דמעשר ראשון דטבול לתרומת מעשר, כיון דלענין איסורא אסיר אלמא חמרא הוא, איסורו חושבו וכחמרא דמי לענין הכשר. ואי דמעשר שני ודאי הוא, כיון דלענין איסורא כמיא דמי לא מיתכשר שלא במחשבה. ואם באת פרה ושתת את השני ונפלו עליו מי גשמים ונטמאו פעם שלישית, אי דתרומה הוא כיון דלענין איסורא כמיא דמי לענין הכשר נמי בעי מחשבה, וא"צ לומר לענין מעשר. ואי דהקדש ניהו, כיון דלענין איסורא כחמרא דמי איסורו חושבו ומקבל טומאה שלא במחשבה. ואם באת פרה ושתת את הרביעי ונפלו מי גשמים ונתמד פעם חמישית, אפילו לענין הקדש נמי כיון דלענין איסורא כמיא דמי לענין הכשר נמי כמיא דמי ובעי מחשבה. ודוקא בפרה ששתה ראשון ראשון, אבל היכא דנגדיה איהו לקמאה, הא גלי אדעתיה דניחא ליה, ואי נמי אמרת דהנך דאתו בתר הכי מי גשמים נינהו ולאו חמרא מכשרי, ואפי' חמישי וששי, דהא אחשבינהו. ואין צריך לומר היכא דשקיל להו בידים למי גשמים ורמי להו למנא, דודאי אחשבינהו ומכשרי:

מז. אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב אין אומרין קדוש היום אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח. ומוקים לה (להלן ע"ב) למעוטי שריחו רע, אי נמי למעוטי מגולה, ואע"ג דעבריה במסננת כדבעינן למימר קמן: