יד רמה על בבא בתרא צו:

מ. אתמר המוכר חבית יין לחבירו והחמיצה אמר רב כל שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר. כלומר אם החמיצה בתוך שלשה ימים משעת מכירה בידוע שברשות מוכר החמיצה, דאי לאו דעקר ריחיה תלתא יומי לא הוה משתכחא השתא חלא, וכיון דברירא מילתא דכי עקר ברשותא דמוכר עקר מקח טעות הוי, דהא חבית של יין זבין ליה. ואפילו למאן דאמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, הני מילי גבי תרומה ויין נסך, וגבי קדוש היום וכיוצא בהן, דלאו מידי דתלי בדעתא דאינשי הוא, אבל גבי מקח וממכר דבתר דעתא דמוכר ולוקח אזלינן, אנן סהדי דכיון דאמר ליה חבית של יין דעתיה דמוכר ולוקח אחמרא מעליא, וכדתני רבי חייא (לעיל בבא בתרא צה,א) המוכר חבית של יין לחבירו נותן לו יין שכולו יפה. ומשלשה ימים ואילך ברשות לוקח. דספיקא הוא. ואפילו היכא דלא נקיט מוכר דמי, דכל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה. ושמואל אמר חמרא אכתפא דמריה שוה. וגירסא דגאון אכתפא דגברי שור. קופץ וממהר להחמיץ, והא קמ"ל דאפי' החמיצה תכף למכירתה ברשות לוקח החמיצה, כדבעינן לברורי טעמא לקמן. ודוקא בקנקנים דלוקח, ואע"ג דאמר ליה למקפה, אבל בקנקנים דמוכר, בין דאמר ליה למקפה בין דלא אמר ליה למקפה מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך כדבעינן למימר קמן (צח,א).

עבד רב יוסף עובדא בשיכרא כותיה דרב ובחמרא כוותיה דשמואל. בשיכרא כותיה דרב, דשיכרא שהי לאחמוצי טפי מחמרא, ומכי עקר בבציר מתלתא יומיה לא הוי חלא, ואפי' בקנקנים דלוקח, ואפי' טעמיה בשעת מכירה מעילאי ולא עקר כל שלשה ימים ברשות מוכר קאי, דשיכרא זימנין דעקר מתתאי. ובחמרא כותיה דשמואל כי טעמיה. [ו]אידי ואידי בקנקנים דלוקח, אבל בקנקנים דמוכר לא שנא חמרא ולא שנא שיכרא אפילו לאחר שלשה ימים הראשונים ברשות מוכר, כי טעמיה דרבי יוסי ברבי חנינא גבי חמרא, וכל שכן גבי שיכרא דשהי לאחמוצי טפי, כדברירנא לטעמא דרב יוסף. וקימא לן כותיה.

ובחמרא דקימא לן כותיה דשמואל, לא תימא דוקא דשקלה מדוכתה דאיכא למימר אידי דשקלה מדוכתא הוא דתקף, דאי מהאי טעמא אמאי ברשות לוקח, הא ודאי מאן דזבין מידי מחבריה מאי לאו אדעתא למשבקיה גבי מוכר קא זבין ליה, לא אדעתא דאמטוייה לרשותיה קא זבין ליה, ולא גרע מקנקנים דמוכר ואמר ליה למקפה, דלא מצי אמר ליה לא איבעי לך לשהוייה, מאי טעמא דכל למקפה אדעתא דשהויי זבניה, הכא נמי על כרחיך לא מצי אמר ליה לא איבעי לך למשקליה מדוכתיה, דכל מאן דזאבין מידי אדעתא דמשקליה קא זאבין ליה. ואם כן מאי טעמא דשמואל דמוקים ליה ברשות לוקח. ועוד הא גבי שמעתא דמאן דקביל חמרא מחבריה אדעתא דממטי ליה אפרותא דבילשפט (לקמן בבא בתרא צח,א), דאסיקנא התם אפי' הוה חלא מקביל ליה מיניה כרבי יוסי בר' חנינא, ואמאי, לימא משקליה מדוכתיה גרים ליה. אלא לאו שמע מינה דלא שנא שקלה מדוכתיה ולא שנא לא שקלה חד דינא הוא. וטעמא דמילתא משום קנקנים דלוקח הוא, ואפילו אמר ליה למקפה, דאמר ליה מוכר אנא חמרא דחזי לשהוייה למקפה זבני לך וקנקנך הוא דאפסדוה לחמרך. אבל בקנקנים דמוכר בין דאמר ליה למקפה בין דלא אמר ליה למקפה מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך, ואפילו לאחר שלשה ימים נמי ברשות מוכר, ולא מצי אמר ליה לא איבעי לך לשהוייה, דמאן דזאבין חביתא דחמרא לאו אדעתא דמשתייה כולה בבת אחת זבין לה אלא אדעתא דשהוייה שיעור מאי דחזי לשהויי לביתיה הוא דזבין לה. הילכך כל כמה דלא שהייה טפי ממאי דמשתער ביה האי לוקח בהדי אינשי ביתיה למשתא ביה שיעור הדין חמרא ותקף ברשות מוכר הוא דתקף.

וכי תימא ומי מצית מוקמת לה לפלוגתיהו בקנקנים דלוקח, והא מוכר חבית יין לחבירו אמרינן כל היכא דזאבין ליה חמרא דכולה חביתא חבית יין קרי ליה, ודמיא לפלוגתא דאדמון ורבנן (כתובות קח,ב) גבי הטוען את חבירו כדי שמן והודה לו בקנקנים דסבירא להו לרבנן דשמן קא טעין ליה קנקנים לא קא טעין ליה, וכמאן דאמר ליה מלא עשרה כדי שמן יש לי בידך דמי. וכי תימא וכי קנקנים דמוכר נמי, מאי שנא ממאן דמזבין חיותא לחבריה ומתה מיד מאליה, דלא מצי אמר ליה אנא אדעתא דשהוייה זבנתה מינך, אלא היכא דאתברר דאיתילידו בה סימני טרפה ברשות מוכר. שאני בעלי חיים דשכיחא בהו מיתת פתאום מחמת עצמן, מה שאין כן במידי דלאו בעלי חיים דלאו אורחיה לאיקלקולי לגמרי בבת אחת, אלא היכא דאיכא מידי אחרינא דגרים ליה, כגון קנקנים דלוקח וכיוצא בהם.

וכי תימא משום קנקנים דלוקח נמי, אמאי נקיט טעמא משום דחמרא אכתפא דמארי שור, הא אמרת טעמא משום קנקנים הוא. התם נמי הא קמ"ל דאפילו החמיצה תכף למכירתה לא אמרינן אם איתא דבשעת מכירה חמרא מעליא הוה לא הוה מחמיץ מיד, דחמרא כל היכא דמתידע ביה מידי דגרים ליה לאחמוצי כגון קנקנים רעים וכיוצא בהם לא שהי לאחמוצי פורתא פורתא, אלא אפילו אכתפא דמאריה כי דרי ליה מפסדי ליה קנקנים מיד.

ומאי שנא מתרומה דקימא לן דכל היכא דאשתכח השתא חלא דינינן ליה דכל שלשה ימים דמקמי הכין ריחיה חלא וטעמיה חמרא הוה, ואלו הכא עבד רב יוסף עובדא בחמרא כותיה דשמואל דאמר חמרא אכתפא דמאריה שור ולא אמרינן הא תלתא יומי מקמי הכין דעקר ריחיה והוה ליה מקח טעות. שתי תשובות בדבר, חדא דשאני תרומה דלא אשתני חמרא לבתר בדיקה ממנא למנא, ואילו הכא קא מיירי בדאשתני לקנקנים דלוקח. ועוד משום דרובא לא הוי חלא עד דעקר ריחיה תלתא יומי מקמי הכין, ואיכא מיעוטא דעקר ריחיה וטעמיה מיד. גבי איסורא אזלינן בתר רובא, גבי ממונא לא אזלינן בתר רובא לאפקועי ממונא, אלא כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה, ואפילו היכא דאין רגלים לדבר, וכל שכן הכא דתקף בקנקנים דלוקח דיש רגלים לדבר:

מא. ת"ר אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואחד שמרי יין מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו אחרים אומרים שמרים שיש בהם טעם יין מברכין עליהם בורא פרי הגפן רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו אין הלכה כאחרים:

מב. אמר רבא דכולי עלמא רמא תלתא כוזי דמיא ואפיק תלתא דכולי עלמא ולא כלום הוא רמא תלתא ואתו ארבעה דכוליה עלמא חמרא מעליא הוא ומברכין עליו בורא פרי הגפן. רבא לטעמיה דאמר רבא כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא. כי פליגי דרמא תלתא ואתו תלתא ופלגא דרבנן סברי תלתא עייל תלתא אפיק פש ליה פלגא ופלגא דחמרא בשיתא פלגי מיא ולא כלום הוא ואחרים סברי תלתא עייל תרי ופלגא מיא אפיק. דאילו אידך פלגא בשמרים הוא דמבלע, פש ליה כוזא דחמרא וכוזא דחמרא בתרי כוזי ופלגא דמיא חמרא מעליא הוא. ולית הלכתא כאחרים כדאמרי' לעיל: