יד רמה על בבא בתרא פ.

ו. הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה ראשונה פירות כורת נוטל ג' נחילים ומסרס חלות דבש מניח שתי חלות זיתים לקוץ מניח שתי גרופיות. הא דקתני הלוקח פירות שובך מחברו, ודקתני נמי פירות כוורת, בלוקח פירות העתידין לבוא מכאן ואילך קא מיירי. כגון אפרוחין הנולדין מכאן ואילך, ודבורין הנולדין מכאן ואילך. אבל אפרוחין שנולדו קודם מכירה קרנא נינהו ולא פירא, ולא עיילי בכלל זביני. וכ"ת הא קי"ל דאין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם, הא לא קשיא, מתני' רבי מאיר היא, ואליבא דרבי עקיבא, ותרויהו סבירא להו דאדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, כדאיתא ביבמות בפרק האשה שהלך בעלה למדינת הים (צג,א). וה"ה לרבנן דאמרי אין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם, משכחת לה להא מתני' כגון דא"ל קנה שובך זה לפירותיו, קנה כוורת זו לפירותיה, דשובך וכוורת מיהת הא איתינהו בעולם ומצי לאקנויינהו לפירותיהן, כדאמרי' בפ' אע"פ שאמרו (כתובות נט,א) גבי המקדיש מעשה ידי אשתו באומרת יקדשו ידים לעושיהן דידים איתנהו בעולם, וכדאמרינן נמי בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קמז,ב) גבי תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו.

ומתני' הא קמ"ל דהלוקח פירות שובך מחבירו, לרבי אלעזר ברבי שמעון כדאית ליה ולרבנן כדאית להו, לית ליה למשקלינהו לכולהו פירי דשובך ולא כולהו פירי דכורת, אלא שביק מיניהו כשיעור דמצטותן (איבעי תימא) התם בהדיהו ולא ליחרב שובך ולא תיחרב כורת, דהני ודאי מגופיה דשובך וכורת נינהו ולא פירי מיקרו אלא קרנא נינהו, דאי שקיל לכולהו פירי ערקי אימהות וחריב שובך, ופירי זבין ליה קרנא לא זאבין ליה. והיינו דקתני הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה ראשונה, והן אפרוחים הבאים ראשונה מן האימהות לאחר שלקח זה את פירותיהן, אע"פ שיש להן בנות אחרות שנולדו קודם למקחו של זה והרי הן למוכר, צריך להניח עוד לאימאות בריכה ראשונה כדי שיצטותו האמהות עם הבנות הראשונות שהיו שם קודם לכן ועם זוג זה השני שאנו מניחין להן הנקרא בריכה ראשונה, ולא יחרב השובך. אבל אפרוחין הבאין מן האימאות לאחר בריכה ראשונה הרי הן ללוקח. ואם באו אפרוחין מן הבנות שהיו בשובך קודם לכן שעדיין לא הולידו מפריח מהן בריכה ראשונה ושניה כי היכי דלצטותו בהכי הני תרי זוי דשבקין להו. והיינו דתניא בבריתא מפריח בריכה ראשונה ושנייה.

כללא דמלתא, כל זוא דהוה בשובך מקמי זביני קרנא הוא, לא שנא אימהות ולא שנא בנות, וצריך למשבק לכל זוא מיניהי תרי זוי דבנן דלצטות בהדיהו. הילכך כל זוא דאית ליה תרי זוי דבנן דמצטות בהדיהו מקמי זביני לא צריך למשבק ליה מכאן ואילך ולא מידי, לא שנא באימהות ולא שנא בבנות. וכל זוא דלית לה תרי זוי בנן דמצטותן בהדיהי, לא שנא באימהות ולא שנא בבנות, בעי למשבק להו שתי ברכות של אפרוחים. ואי איכא מיניהו מאן דאית ליה חד אפרוח, לא צריך למשבק להי אלא חדא בריכה, דהויאן להי תרי זוגי לכל חדא מיניה. מיהו מתניתין בדאיכא אימהות ובנות מקמי זביניה דידיה עסיקינן, דצריך למשבק לאימהות חדא בריכה ולבנות שתי ברכות. וה"ה דאי הוה בשובך אימהות ובנות ובני בנות שביק לאימהות חדא בריכה ולבנות חדא בריכה ולבני בנות שתי בריכות, דאשתכח דאית להי לכולהי תרתי תרתי בנתן דמצטותן בהדיהו.

והא דקתני פירות כוורת נוטל ג' נחילין ומסרס, אסיקנא (בגמ' בסמוך) הכי קאמר, נוטל שלשה נחילין בזה אחר זה, והן הדבורין שנולדין לאחר מקחו של זה בשלש ברכות, מכאן ואילך מסרס, כלומר נוטל נחיל אחד ומניח אחד לבעל כורת. וש"מ דפירות כורת לאו דבש דידה משמע אלא דבורים הנולדין בה משמע עד שיאמר דבש כוורת בפירוש.

הלוקח חלות דבש שבכוורת מחבירו, צריך להניח בכורת למוכר שתי חלות כדי שיאכלו מהן הדבורים כל זמן שאין עושין דבש, שאם לא ימצאו בה דבש לאכול הרי הן בורחין והכורת חריבה. וכן הלוקח זיתים על מנת לקוץ צריך להניח שתי גרופיות, דאינון קשרים למעלה מן הקרקע, כדי שיהא גזען מחליף למוכר. והני מילי בלוקח על מנת לקוץ, אבל הלוקח על מנת ליטע במקום אחר עוקרן עם הגזע והשרשין בגושיהן:

מח. הרי אמרו הלוקח פירות שובך מחבירו מפריח בריכה ראשונה והתניא מפריח בריכה ראשונה ושנייה אמר רב כהנא לא קשיא הא בה הא באמה. מתני' דקתני מפריח בריכה ראשונה באמה, וברייתא דקתני מפריח ברכה ראשונה ושנייה בה, כלומר בבת שהיתה שם כבר קודם מכירה, דבעי לאפרוחי לה נמי שתי ברכות ראשונות בהדיהי.

ומ"ש אמה דמפרחינן לה ברכה ראשונה ותו לא, דמצטוותא אדידיה דהיינו האי (פרתא) [ברתא] קמיתא דהויא לה מקמי הכין (ואתאי) [ואהאי] זוא דשבקינן לה. דהיינו בריכה ראשונה דידה, ואמאי מפרחינן לה שתי ברכות ופרקינן אמה אברתא מצטותא ברתא אאמה לא מצטותא. הילכך בעיא איהו נמי תרתי בנתן דתצטוות בהדיהו. וכבר ברירנא ליה להאי דינא במתני' (לעיל סימן ו)בירור יפה.

ומאי טעמא קרו לחדא ברכה. איכא מאן דאמר משום דכל ברכה וברכה דילדן זוגי זוגי הוא דילדן זכר ונקבה. ואיכא מאן דאמר משום דמיירי כגון דאית ביה בהאי שובך מקמי מכירה שני זוגות, הזוג האחד אמהות והזוג השני בניהם. מיהו הא דדיקינן ברתא נמי תצטוות אאמה ואזוא דשבקינן לה, לא סליק שפיר אלא לפירושא קמא. ואי קשיא לך, והשתא דאמרת ברתא אאמה לא מצטותא אם כן אין לדבר סוף, דהני שתי ברכות גופייהו דשבקינן לה לכל חדא מניהו, נהי דאמהות מצטותן בתרויהו ולא ערקן, אינהו מיהת כיון דלא מצטותן בהדי אמהות ערקן ואזלן, וכיון דערקן אינהו ערקן אמהות בתריהו דלאו לא משתייר להו לאמהות בשובך בהדי מאן לצטותן. לא תיקשי לך, דכי אמרינן דברתא אאמה לא מצטותא, הני מילי לאחר גדילתן, אבל בקטנותן ודאי כיון דצריכי להו לאמהות מצטותן בהדי אמהות דידהו.

וכ"ת סוף סוף לכי גדלן מיהת ערקן, ואזלן וערקן נמי אמהות בתרייהו, הא לא קשיא, דלכי גדלן ילדן ומצטותן בהדי בנתן דידהי. דלא מיבעיא ברכה ראשונה ושנייה דידהי נמי דידיהו דבעל השובך נינהי, דכיון דאינהי גופיהו דבעל השובך נינהי, שהיו בשובך בשעת מכירה וקרנא נינהו, ובעי למשבק להי נמי שתי ברכות דלצטותן בהדיהי, אלא אפי' כולהי דילדן הני יונים דאתילידו בתר מכירה דבעל השובך נינהי. מאי טעמא, פירא זאבין ליה, פירא דפירא לא זבין ליה. ועוד דנהי דפירא מצי קני, דכיון דאקנייה לשובך נהליה לפירותיו קני להו להנהו אמהות דשכיחי בשובך בשעת מכירה לפירותיהן, דאימהות גופייהו איתניהי בעולם. אבל פירא דפירא, כיון דבנות דאתי האי פירא בתרא מיניהו ליתנהו בעולם בשעת מכירה לא משתעבדי ליה לפירותיהן. ואע"ג דשובך גופיה איתיה בעולם, כיון דהני אפרוחים לא מגופיה דשובך קאתו, לא מיקנו בקניית השובך המכור לפירותיו. דאפילו שאר בריכות דקני כי קאני להו לאו מכח קניית גופו של שובך קני להו אלא מכח היונים שבשובך שקנאן לפירותיהן הוא דקנו להו. הילכך ברכה ראשונה ושניה דאמהות, כיון דלא עילן בכלל המכר דהא בעי משבקינהו בהדי אמהות, אשתעבודי נמי לא משתעבדי לפירותיהן, דהא לא הוו שכיחי בשעת מכירה כי היכי דלישתעבדו לפירותיהן כשאר יונים דהוו שכיחי בשעת מכירה. אבל שאר ברכות דאתו מאמהות בתר הכי, כיון דקני להו לוקח לגופיהו מחמת אמהות דידהי דקננהי לפירותיהן, כ"ש דקני להו לפירות דידה[ו], דפירות דידהו (או) [לאו] פירות שובכו דמוכר נינהו אלא פירות יונים דזכא לוקח בגופיהו נינהו. וכן הלכתא:

מט. והא דתנן פירות בכורת נוטל שלשה נחילין ומסרס, קא ס"ד הכי קאמר, הלוקח נוטל שלשה נחילין כמא דאת אמיר שלש ברכות, ואחר כך מסרסן, כדי שלא יתעסקו בלידה ויחזרו ויתעסקו בעשיית הדבש לצורך בעל הכורת. ועלה קא מיבעיא לן במה מסרסן אמר רב יהודה אמר שמואל בחרדל. כלומר שמאכילן חרדל ומסתרסין. אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר' חנינא לא בחרדל מסרסן אלא מתוך שפיהן חד מאכילת החרדל חוזרות ואוכלות את דובשן. כלומר חוזרות ואוכלות את הדבש שבכורת במהרה ביום אחד, וכיון שכלה להן הדבש מיד אין להם שהות להתעסק בפריה ורביה שהרי אין להם דבש בכורת ליזון הימנו בעוד שמתעסקות בפריה ורביה, אלא יוצאות ורועות בחוץ ובאות ועושות דבש.

וכי תימא ומאי הנאה אית ליה לבעל הכוורת בהכי דגרים להו למכליה לדבש שבכורת כדי שיעשו דבש אחר. לא נצרכה אלא לאותן שתי חלות שדרך בעל הכורת להניחן לדבורים כדי שיזונו מהן בעוד שהן מתעסקין בלידן. שכן דרכן, שכל זמן שיש להם דבש בכוורת ליזון הימנו אינן מתעסקות בעשיית דבש אלא מתעסקות בפריה ורביה עד שיכלה להם הדבש שבכורת, וחוזרות ומתעסקות בעשיית דבש, וכיון שנתמלאת הכורת דבש בא בעל הכורת ונוטלו, ומשייר הימנו שתי חלות או יותר כדי שיאכלו ממנו ולא יברחו, ובעוד שהן ניזונין מאותן שתי חלות הן מתעסקות בפריה ורביה עד שיכלה הדבש, וחוזרות ומתעסקות בעשיית דבש. וקא ס"ד דמתני' דקתני נוטל שלשה נחילין ומסרס, הכי קאמר, שאין בעל הכורת רשאי מתחלה להאכילן חרדל כדי שימהרו לאכול אותן שתי חלות ויחזרו להתעסק בעשיית הדבש, לפי שאין מניח להן פנאי להתעסק בפריה ורביה כלל כדי שיטול הלוקח פירותיהן. אלא ממתין להן מתחילה עד שיולידו שלשה נחילין שלש בריכות, וכיון שנטל הלוקח מהן שלשה נחילין רשאי המוכר להאכילן חרדל כדי שיכאב פיהם מטעם החרדל וממהרות לאכול את הדבש שבאותן שתי חלות, וכיון שכלה להן הדבש אינן מתעסקות בפריה ורביה אלא בעשיית הדבש. וממתין להן עד שיולידו ללוקח שלשה נחילין, ואח"כ מסרסן בחרדל כמ"ש, וכן בכל פעם ופעם עד תשלום זמן המכירה.

ורבי יוחנן אמר דהאי נוטל שלשה נחילין במסרס. דקסבר רבי יוחנן דהאי נוטל שלשה נחילין ומסרס דקתני במתני' לאו לשון סירוס שגורם לעכבן מן הלידה הוא, אלא לשון דילוג הוא, שכשהוא נוטל שלשה נחילין אלו אינו נוטלן בזה אחר זה אלא במסרס, כלומר בדילוג, נוטל ראשון שלישי וחמישי ומניח שני (שלישי ורביעי) [רביעי ושישי] וכיון שנטל שלשה נחילין בדילוג שוב אינו נוטל. והכי קאמר, נוטל שלשה נחילין ומסרס בנטילתו, כלומר שנוטלן דרך סירוס, כדפרישנא במתניתא. תנא נוטל שלשה נחילין בזה אחר זה מכאן ואילך נוטל אחד ומניח אחד. והא דקתני נוטל שלשה נחילין ומסרס, (ו)הכי קאמר, נוטל שלשה נחילין בזה אחר זה ואח"כ נוטל בסירוס ובדילוג עד סוף זמן מכירתו. וקי"ל כי הא מתניתא, וליתא לדשמואל ור"י, חדא דמתניתא עדיפא טפי ממימרי דאמוראי, ועוד דבהכי סלקא שמעתא, ועוד דסתם בריתא דרבים היא ויחיד ורבים הלכה כרבים:

נ. אמר רב כהנא דבש בכורתו אינו יוצא מידי מאכל לעולם אלמא קסבר לא בעינן מחשבה. מאי אינו יוצא מידי מאכל לעולם, שאע"פ שחשב עליו למשקין אינו מיטמא טומאת משקין עד שיוציאנו מכורתו. אלמא קסבר לא בעינן מחשבה לטמויי טומאת אוכלין, דמסתמא אוכל הוא, וכיון דסתמיה אוכל הוא לא מהניא ליה מחשבה לאפוקי מידי אוכל, עד דעביד ביה מעשה דמפיק ליה מכורתו. דאי ס"ד מסתמא לאו אוכל הוא, כיון דמחשבתו הוא דמשויא ליה אוכל, כי מחשיב עליה נמי למשקין מחשבתו משויא ליה משקין. אלא ודאי שמעינן מינה דמסתמא נמי אוכל הוי:

נא. מתיבי דבש בכורתו אינו לא מאכל ולא משקה אמר אביי לא נצרכה אלא לאותן שתי חלות. שעומדות לאכילת הדבורים, דמסח דעתיה מיניהו, ולא מטמא משום אוכל אלא המיוחד לאדם כדאיתא בסיפרא (שמיני פי"א,ד). וש"מ לדברי הכל דדינא דאותן ב' חלות הכי הוי לענין טומאה, דאינן לא מאכל ולא משקה עד שיחשוב עליהן, אם לאוכל אוכל ואם למשקה משקה: