יד רמה על בבא בתרא נג:

רכ. וא"ר אסי אמר רבי יוחנן שתי שדות ומצר אחד ביניהן החזיק באחת מהן לקנותה קנאה לקנות אותה ואת חברתה אותה קנה חברתה לא קנה החזיק בה לקנות את חברתה אף אותה לא קנה. ש"מ דלא מהניא חזקה אלא לההוא מידי דמחזיק ביה, והוא דמיכוון למקנייה לההוא מידעם גופיה. ודוקא בנכסי הגר, אבל במכר או במתנה אם החזיק בה לקנות אותה ואת חברתה קנה את שתיהן, דאמר שמואל (לקמן בבא בתרא סז,א) מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן דאמרינן סדנא דארעא חד הוא. וטעמא מאי, דעת אחרת מקנה אותן שאני. ואם החזיק באחת מהן לקנות את חברתה, אפילו גבי מכר ומתנה אף אותה לא קני:

רכא. בעי רבי זירא החזיק באחת מהן לקנות אותה ואת המצר ואת חברתה מהו מי אמרינן סדנא דארעא חד הוא והרי שתיהן עם המצר כשדה אחת, או דילמא הא לחודא קיימא והא לחודא קיימא. ולא קנה אלא אותה שהחזיק בה. ועלתה בתיקו, הילכך לא קנה אלא אותה שהחזיק:

רכב. בעי רבי אלעזר החזיק במצר לקנות את שתיהן מהו מי אמרינן מצר אפסירא דארעא הוא וקני תרווייהו או דילמא הא לחודא קיימא והא לחודא קיימא ולא קנה אלא את המצר לבדו, בזמן שנתכוון לקנותו בכללן. ועלתה בתיקו, הלכך לא קנה אלא את המצר בלבד:

רכג. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שני בתים זה לפנים מזה החזיק בחיצון לקנותו קנה לקנות אותו ואת הפנימי חיצון שהחזיק בו קנה פנימי לא קנה. החזיק בחיצון לקנות את הפנימי אף חיצון לא קנה החזיק בפנימי לקנותו קנה לקנות אותו ואת החיצון פנימי קנה חיצון לא קנה ואם לקנות את החיצון לבדו אף פנימי לא קנה. אע"פ שהחזיק בו, לפי שלא נתכוון לקנותו, ואין צריך לומר חיצון שהרי לא החזיק בו, וכן כל כיוצא בזה. וצריכי, דאי אשמועינן פנימי דלא מיקני בחזקה דחיצון, משום דלית ליה לחיצון דרך עילויה, ואשתכח דפנימי הוא דאית ליה זכותא בחיצון וחיצון לית ליה זכותא בפנימי, אבל חיצון דאית ליה לפנימי דרך עילויה ליקני בחזקה דפנימי, קמ"ל דכיון דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי לא קני. ואי אשמועינן חיצון דלא מיקני בחזקה דפנימי משום דלית ליה זכותא בפנימי, אבל פנימי דאית ליה זכותא בחיצון ליקני בחזקה דחיצון דכבית שער דפנימי דמי, קמ"ל דלא.

ודוקא במחזיק בנכסי הגר, אבל במכר או במתנה אם החזיק באחד מהן לקנות את שניהן קנה, דהא אמר רבא אמר רב נחמן (לקמן בבא בתרא סז,א) מכר לו חילסית ומצולה החזיק בחילסית קנה מצולה במצולה קנה חילסית, פשיטא דהא אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן, הכי השתא התם סדנא דארעא חד הוא אבל הכא דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד אימא לא קמ"ל, דשמעת מינה דאע"ג דהא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד קנה, וכל שכן גבי [שני] בתים זה לפנים מזה דכולא חדא תשמישתא היא. אבל ודאי אם החזיק באחד מהן לקנות את חבירו אפילו במכר נמי אף אותו לא קנה:

רכד. ושמעינן מהני שמעתתא דשתי שדות ושני בתים, דגבי חזקה בנכסי הגר כוונה לקנות בעינן. ממאי, מדקאמרינן גבי שדות החזיק באחת מהן לקנותה קנאה, לגבי בתים נמי קאמרינן החזיק בא' מהן לקנותו קנאו, והוא הדין בנכסי חבירו כדבעינן לברורי. מיהו מסתברא דאפילו בנכסי הגר לאו כוונה מפורשת בעינן, אלא כל היכא דידע דהפקירא הוא וקא עביד ביה מעשה דקיימא ביה בעלמא חזקה, מסתמא מתכוין לקנות הוא. וכי אצטריך בהני שמעתתא כוונה לקנות לאפוקי היכא דלא ידע דהפקרא הוא, כגון העודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן או של ישראל חבירו הן, אי נמי כסבור שהגר קיים או שיש לו יורשין דלא קני, כי ההיא דגרסינן ביבמות בפרק רבן גמליאל אומר (נב,ב) החולץ ליבמתו וחזר וקידשה רבי אומר אם קדשה לשם אישות צריכה ממנו גט לשם יבמות אינה צריכה הימנו גט וחכמים אומרים בין שקידשה לשום אישות בין שקידשה לשום יבמות צריכה הימנו גט, ואמרינן עלה מ"ט דרבי אמר רב יוסף עשאוה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דלא קני, אמר ליה אביי מי דמי התם לא קא מיכווין למקני הכא קא מכוין למקני הא לא דמי אלא לעודר בנכסי הגר וכסבור של גר אחר הן דקני. והשתא נחזי אנן, מדנקיט רב יוסף וכסבור שלו הן דלא קני, מכלל דאי ידע דגר נינהו אע"ג דליכא כוונה מפורשת לקנות, דומיא דסבור שלו הן דליכא כוונה לקנות כלל, קני, דכיון דידע דהפקירא הוא מסתמא מתכוין לקנות הוא, כדמסיק בה אביי גבי כסבור של גר אחר הן, דאביי כי מיירי גבי סבר של גר אחר הן דומיא דקא סבור שלו הן דאיירי בה רב יוסף היא, דאיירי דליכא כוונה מפורשת כלל. דיקא נמי מדנקט בתרויהי לעודר בנכסי הגר, דאפילו אביי דאיירי בדידע דהפקירא הוא לא דייק למימר למחזיק דמשמע נמי דמיכוון לאחזוקי אלא לעודר דמשמע מסתמא, דשמעת מינה דסתם עודר במאי דידע ביה דהפקירא הוא מתכוין לקנות הוא. וממילא שמעת מינה בהדיא דכל היכא דלא ידע דהפקירא הוא אע"ג דאיגלאי מילתא למפרע דהפקירא [הוא] לא קני. וגרסינן נמי בפרק מי שמת (בבא בתרא קמב,א) גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו ושמעו שיש לו בן או שאשתו מעוברת חייבין להחזיר, החזירו את הכל ואח"כ שמעו שמת בנו או שהפילה אשתו החזיק בשניה קנה בראשונה לא קנה. וסברינן למידק מינה דעובר אית ליה זכיה, ואסקה רבא שאני התם דרפויי הוה מרפיא בידיהו מעיקרא, דמעיקרא נמי בחזקת ספק הוה אי יש לו בן או שאשתו מעוברת ואי לא, ולאו אדעתא דהפקר ודאי אחזיק.

וכי תימא מי מצית אמרת דהאי החזיק לקנות דקאמרינן בהני שמעתתא לאו בכוונה מפורשת קאי, הא מדתרי בבי דסופא במפרש רישא נמי במפרש. דקאמרינן בסופא לקנות אותה ואת חברתה אותה קנה חברתה לא קנה, לקנות את חברתה אף אותה לא קנה, ואי בסתם מנא ידעינן דלקנות חברתה קא מכוין, אלא לאו במפרש, ומדסיפא במפרש רישא נמי במפרש. לעולם רישא לאו במפרש דוקא, אלא רישא משכחת לה בין בסתם בין במפרש, סיפא לא משכחת לה אלא במפרש. ודמיא לההיא דאמרינן בפרק מי שמת (לקמן בבא בתרא קמח,ב) רישא משכחת לה בין בשמת בין שעמד סופא לא משכחת לה אלא בשעמד, דשמעת מינה דהיכא דמיתוקם רישא בתרי אנפי, אע"ג דלא מיתוקם סיפא אלא בחד מינייהו, לאו בתרי טעמי קא מוקמינן אלא בחד טעמא קא מוקמינן, ואף זו כיוצא בה.

ולא תימא הני מילי בנכסי הגר, אלא אפילו בנכסי חבירו נמי הכין דינא, דאי ידע דבמידי דאית ליה זכיה בגויה לאחזוקי ביה קא עביד קני בפניו כי דיניה ושלא בפניו כי דיניה ולא בעינן כוונה מפורשת, דכיון דבנכסי הגר קני כ"ש בנכסי חבירו דאיכא דעת אחרת מקנה אותן. ואי לא ידע דבמידי דאית ליה זכיה לאחזוקי ביה קא עביד לא קני. תדע דהא קידושי אשה אפילו ביבמתו נמי כנכסי חבירו דמי דלא תפסי בהו קידושי אלא מדעתא דתרווייהו, וקא מדמינן לה למחזיק בנכסי הגר דבעי כוונה לקנות, דשמעת מינה דלהא מילתא כהדדי נינהו, והוא הדין בנכסי חבירו, דחד טעמא נינהו כדברירנא.

הדין הוא סברא דילן. וחזינא ליה לגאון ז"ל דכתב בספר מקח וממכר מילי דמשמע לן מינייהו דהוה סבירא ליה דשלא בפניו כיון דצריך למימר ליה לך חזק וקנה מסתמא כי מחזיק אדעתא דמקנה קא מחזיק, דשליחותיה דמקנה דאמר ליה לך חזק וקנה קא עביד, אבל בפניו כיון דלא צריך למימר ליה לך חזק וקני, כוונה מפורשת לקנות בעינן. ומשמע דהוה סבירא ליה דבפניו דלא צריך למימר ליה לך חזק וקנה דומיא דשלא בפניו בעינן, דמוכחא מילתא דאדעתא דמקנא קא עביד דהא אמר ליה לך חזק וקנה. והיכא דאחזיק בפניו בעידנא דקביל עליה מקנה מקמי דסליקו מענינא לענינא לא ידעינן טעמיה, דמסתמא אדעתא דמקנא קא עביד. ואיכא למימר דכי קאמר גאון ז"ל היכא דאחזיק בפניו לאחר זמן, דאיכא למיחש דילמא הדר ביה חד מינייהו ביני ביני, ומאי דעבדי השתא לאו אדעתא דמקנה עבד, אלא אי תשמישא הוא לאהנויי נפשיה בההוא מעשה לפי שעה עבד, ואי מידי דאהני בארעא הוא למהוי כיורד לתוך שדה חבירו או לתוך ביתו והשביחן שלא ברשות הוא דעבד, ומקנה נמי כי שתיק ליה אדעתא דהכי שתיק ליה. ואפילו בהא נמי לא ידעינן מנא ליה, דהא סוגיא דגמרא כל בפניו פסיקא ליה דלא צריך למימר ליה לך חזקה וקנה. ואיכא למימר דלקידושין מדמינן לה, היכא דהיה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה קידושיה ולא פירש, דקיימא לן דאי כל זמן שעוסקין באותו ענין מקודשת, דאדעתא דהכי יהיב לה, ואי לבתר דסליקו מענינא לענינא קידושי ספק הוו, דאיכא למיחש דאדעתא דמידי אחרינא יהיב לה, ואף הא נמי דכוותא. ומספיקא לא הויא חזקה:

רכה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הבונה פלטרין גדולים בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להן דלתות קנה בתרא מ"ט קמא ליבני בעלמא הוא דאפיך. מסתברא לן דהא שמעתא לא מיתוקמא אלא כגון דהוו הני ליבני גופייהו מנכסי הגר עצמן. דיקא נמי דנקט לישנא דליבני בעלמא הוא דאפיך, כלומר דליבני גופייהו אע"ג דאגבינהו כיון דלאו אדעתא דמקננהו בעלמא אגבהינו אלא להפוכי בהן אדעתא דבנינא קא מכוין לא קני להו והוו להו כשאר נכסי הגר. וארעא נמי לא קני לה בהאי בנינא, דכיון דלא העמיד להן דלתות לא אהני בארעא ולא מידי, דהא מעיקרא הוו עיילי לה והשתא נמי עיילי, ולא מינטרא אלא מחמת דלתות דאוקי בתרא, ואמטול הכי קנה בתרא. אבל היכא דהני ליבני דבנה בהו קמא להני פלטרין לא הוו מנכסי הגר אלא מדנפשיה הוו, אי נמי הוו מנכסי הגר ואיכוון בשעת הגבהה למקנינהו קננהו. מיהו ארעא לא מר קנה ולא מר קנה, קמא לא קנה דאכתי לא אהני בארעא ולא מידי, בתרא נמי לא קנה דלא יהא אלא כיורד לתוך שדה חבירו ובנאה שלא ברשות, דאיכא למימר דאדעתא דמשקל דמי ממרה הוא דנחית דגמר ואקני ליה בנינא אדעתא דהכי, הא קיימא לן בפרק השואל (ב"מ קא,א) דאי אמר עצי ואבני אני נוטל שומעין לו, וכל שכן בנכסי הגר דליכא למימר דגמר ואקני לשום בר נש אלא אדעתא דנפשיה קא בני, ונהי דלא קני לה לגופא דארעא בהכי מיהו ליבני דידיה במ(ה)אי פקעי מיניה, אלא ודאי ש"מ דאי אמר עצי ואבני אני נוטל שומעין לו, וכיון דמצי קמא למשקל עציו ואבניו אשתכח דלא אהנו דלתות דבתרא ולא מידי. הילכך אי קדים קמא ומסליק להו לדלתות דבתרא ואוקי להו דלתות מדידיה קנה קמא, ואי לא דינא הוא דשקיל קמא ליבני דידיה ושקיל בתרא דלתות דידיה וארעא הויא לה הפקר כדמעיקרא, מאן דקדים ומחזיק בה כדחזי זכי בה. והוא הדין בנכסי חבירו כי האי גוונא, דכיון דמדינא שקיל קמא ליבני דידיה לא מר קנה ולא מר קנה וקיימא לה ארעא בחזקת מרה קמא. ושמעינן מינה דהאי גדר גדר והשלימו לעשרה דקא אמרינן (לעיל ע"א) דהויא חזקה, דוקא בדקא מינטרא ארעא בהכין, אבל היכא דלא מינטרא בהכין, כגון דאיכא פירצה מאידך גיסא, לא הוי חזקה:

רכו. אמר רב דימי בר יוסף אמר ר' אלעזר המוצא פלטרין גדולים בנכסי הגר וסד בהן סיוד אחד או כייר בהן כיור אחד קנה וכמה אמר רב יוסף אמה אמר רב חסדא וכנגד הפתח. ומסתברא דגבי חזקה דסיוד או כיור אע"ג דאין להן דלתות נמי אי נמי דאית בהו פירצה קנה, דכי בעינן עד דעביד מידי דמינטרא ביה ארעא, הני מילי גבי חזקה דגדר וכיוצא בה, דכיון דלנטורה לארעא הוא דמיכוון לא קני אלא היכא דאהנו מעשיו לההיא מילתא דעבד, אבל גבי חזקה דסיוד וכיור דלנוי בעלמא הוא דמיכוון כיון דאהנו מעשיו לההיא מילתא דאיכוון, אע"ג דאכתי לא מינטרא ארעא הויא חזקה. תדע דהא גבי פירצה דקיימא לן דהויא חזקה, כי אהני לארווחי במעלוי דארעא הוא דאהני, אבל בנטורא מעוטי מעיט, וכיון דאהני להו מילתא דאיכוון הויא חזקה, וכן כל כיוצא בזה. ומדקפיד אשיעורא למהוי אמה וכנגד הפתח ש"מ לכל ביתא וביתא הכי בעי, דומיא דאין מסידין ואין מכיירין דסוף פרקין (לקמן בבא בתרא ס,ב), דמדשוו שיעורי להדדי בין בדוכתא בין בשיעורא ש"מ חד דינא נינהו, דכי היכי דלגבי שיור לא הוי שיורא דהאי ביתא שיורא להך ביתא, גבי חזקה נמי לא הוי סיוד וכיור דחד חזקה להאיך. והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי קשיא שמעתא דשני בתים זה לפנים מזה דלא קני חד מינייהו בחזקה דאידך, אלא לאו שמע מינה כדפרשינן:

רכז. אמר רב עמרם הא מילתא אמר לן רב ששת ואנהר לן עיינין ממתניתא דתניא גבי חזקה דעבדים כיצד בחזקה נעל לו מנעלו התיר לו מנעלו או שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ הפשיטו הרחיצו סכו גרדו הלבישו הנעילו והגביהו קנאו א"ר שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום. מאי קאמר הכי קאמר הגביהו לרבו קנאו הגביהו רבו לו [לא קנאו] א"ר שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום. אשתכח השתא דכולה מתניתא לבר מהגבהה דאיירי בה רבי שמעון בתשמישא דעביד ליה עבדא לרב הוא דמיירי. והכי קתני, כיצד בחזקה, נעל לו העבד לרב מנעלו, כלומר שקשר לו רצועות מנעלו, דאי בנעילת כל המנעל היינו סופא דקתני הנעילו, אלא מסתברא דרישא מיירי בקשירת רצועות. דיקא נמי מדתני לה בהדי התיר לו מנעלו דמיירי בהתרת רצועות ותו לא, וסופא דקתני הנעילו גבי הלבישו דמיירי ביציאתו מבית המרחץ.

דוקייה דרב ששת מהיכא, אילימא מדקתני הלבישו, הא לא דמו להדדי, דאלו ברייתא כשהלבישו העבד הנקנה את קונהו ואילו רב ששת כשהלביש הקונה את הקרקע הנקנה. וכי תימא דילמא ברייתא נמי בהלבישו הרב לעבד היא, לא ס"ד, חדא דהא כולה ברייתא בתשמישא דעביד ליה עבדא לרב היא דומיא דהגביהו לרבו, לבר מהגבהה דאיירי בה רבי שמעון. ועוד דומיא דהוליך כליו אחריו לבית המרחץ, דתשמישא דעביד ליה עבדא לרב הוא. ועוד דמעשה דמנימין עבדיה דרב יהודה הנדואה בפ' האשה נקנית (קידושין כב,ב) הכי הוה. וכי תימא הכא במאי עסקינן בשהציע מצעות והסב עליהן דומיא דהלבישו העבד לרב. שתי תשובות בדבר, חדא דרב ששת לא קאמר(ה) והסב עליהן, ולא קא קפיד אלא אהצעת מצעות ותו לא. ועוד אפילו הסב עליהן לא דמי להלבישו העבד לרב, דאלו גבי הלבישו אהני עבדא לאלבושיה לרב, ואילו גבי המציע מצעות בנכסי הגר לא אהני קרקע הגר בהצעת המצעות תחת המחזיק, אלא המחזיק בא ומסב או שוכב עליהן וקרקע הזמנה בעלמא קא עבדא. אלא דוקייא דרב ששת מהכא, או שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ, דאלמא כיון דאטעניה בכליו ואזמנינהו ניהליה לצורך תשמישו בבית המרחץ קנה, הכא נמי כיון דאטעניה לקרקע הגר במצעותיו והזמינן שם לשכיבה שהרי הציען שם, נמצא שהזמנתן לשכב עליהן על ידי הקרקע היא באה, שאי אפשר להצעת המצעות אלא בקרקע, ולפיכך קנה. ודוקא הציע שהיא סוף הזמנתן לשכיבה, דומיא דהולכת כליו לבית המרחץ שהיא סוף הזמנתן לתשמיש, אבל (ל)הניחן שם ולא הציען לא קנה שאין זו סוף הזמנתן לשכיבה: