יד רמה על בבא בתרא נג.

רטז. תני רב שרביא בקידושין דבי לוי נעל גדר פרץ כל שהוא בפניו הרי זו חזקה. ומתמהינן עלה בפניו אין שלא בפניו לא. כלומר מכדי האי תנא בדאחזיק מדעתיה דנותן קאי, דאי שלא מדעתו אפילו בפניו נמי לא קני, וכיון דמדעתיה קא מיירי אפילו שלא בפניו נמי ליקני. ואם נפשך לומר דמקרא דושבו בעריכם אשר תפסתם דילפינן מיניה חזקה (קידושין כו,א) קא מתמה, דישיבת הרבה עיירות בבת אחת לא אפשר דלמהוי באפי נותן, דכי חזי לה לחזקה דהאי לא חזי לה לחזקה דהך, ואפי' הכי הויא חזקה. אמר רבא בפניו ואין צריך למימר ליה לך חזק וקנה שלא בפניו צריך למימר ליה לך חזק וקנה. כלומר בפניו לא צריך [למימר ליה] לך חזק וקנה, אלא כיון שקבל עליו המוכר למכור והנותן ליתן והחזיק הלוקח בפניו ושתק המוכר קנה לוקח. שלא בפניו צריך למימר ליה לך חזק וקנה, ואם החזיק עד שלא יאמר לו לך חזק וקנה לא קנה בחזקה זו:

ריז. בעי רב במתנה היאך. מי צריך למימר ליה לך חזק וקנה או לא. אמר שמואל ומאי תבעי ליה לאבא השתא לוקח דקא יהיב דמי אי אמר ליה לך חזק וקנה אין ואי לא לא מתנה לא כל שכן. מיהא שמעינן דההיא דתני רב שרביא נעל גדר פרץ כל שהוא בפניו הרי זו חזקה במכר קאי, אלמא במכר נמי קני בחזקה. ודוקא במוכר שדהו מפני רעתה, אי נמי כגון דהוו ליה ללוקח זוזי גבי מוכר ולקח ממנה שדה זו בהלואתו, דאע"ג דלא קני בהני זוזי, דהלואה לא קניא במכר כדמברר בקידושין, כיון דלא מיחסרי זוזי גוביאנא קני בחזקה. וש"מ דלא שנא מכר ולא שנא מתנה, בפניו לא צריך למימר לך חזק וקנה שלא בפניו צריך למימר ליה לך חזק וקנה:

ריח. והא דתנן נעל גדר פרץ כל שהוא הרי זו חזקה כמה כל שהוא כדשמואל דאמר שמואל גדר גדר והשלימו לעשרה טפחים פרץ פרצה כדי שיכנס ויצא בה הרי זו חזקה. האי גדר גדר והשלימו לעשרה דקאמרינן לאו דגדריה מעיקרא קאמר, אלא כגון שהיה שם גדר בנוי מתחלה פחות מעשרה טפחים ובא זה והשלימו לעשרה, או שהיתה שם פירצה קטנה ובא זה והוסיף בה כדי שיכנס ויצא בה הרי זו חזקה. דיקא נמי דקאמר גדר גדר והשלימו לעשרה ולא קאמר גדר גדר עשרה טפחים ש"מ.

ודייקינן עלה האי גדר היכי דמי אילימא דמעיקרא לא הוו סלקי ליה מחמת רומיא והשתא נמי דאוסיף ביה איהו לא מצו סלקי ליה מאי עבד, הא ודאי ולא כלום לא עבד ולא הויא חזקה אלא היכא דאהני מעשיו. ואי דמעיקרא מצו סלקי ליה מחמת שהיה נמוך והשתא דאוסיף ביה איהו לא מצו סלקי ליה כלל טובא עבד, ומאי כל שהוא דקתני. ואסיקנא לא צריכא כגון דמעיקרא סלקי ליה ברוחא מחמת שהיה נמוך והשתא דאוסיף ביה דאיהו סלקי ליה בדוחקא. כלומר על ידי הדחק מפני גבהו, ואצטריך לאשמועינן דאע"ג דמכל מקום יכלי למיסק התם, כיון דאהני [ד]לא יכלי למיסק אלא על ידי הדחק הויא חזקה, והוא שהשלימו לעשרה כדשמואל, דאי לאו הכי לאו גדר הוא.

ודייקינן תו האי פירצה היכי דמיא אילימא דמעיקרא הוו עיילי בה והשתא נמי עיילי בה מאי עבד, הא לא אהנו מעשיו ולא הויא חזקה אלא דמעיקרא לא הוו עיילי בה והשתא עיילי בה טובא עבד. ומאי כל שהוא דקתני. לא צריכא דמעיקרא הוו עיילי בה בדוחקא והשתא עיילי בה ברוחא. מהו דתימא כיון דמעיקרא עיילי בה והשתא נמי עיילי בה לא הויא חזקה, קמ"ל דכיון דאהני דעיילי בה ברוחא הויא חזקה:

ריט. א"ר אסי אמר רבי יוחנן נתן צרור והועיל נטל צרור והועיל הרי זה חזקה מאי נתן מאי נטל אילימא נתן צרור דשכר מיא מינה. כגון דהוה אתי בידקא דמיא מאבראי ועייל בארעיה דרך נקב, ואתא האי ונתן צרור בנקב וסכריה ואברח מיא מינה ולא עיילי מיא להתם. נטל צרור דאפיק מיא מינה. כגון דהוה מליא ארעיה מיא והוו מזקי לה ובא זה ונטל צרור מעיקר הגדר ונעשה מקומו נקב ואפיק מיא מינה, האי מבריח ארי מנכסי חבירו הוא. ומצוה קא עביד, דאמר קרא לכל אבדת אחיך לרבות אבדת קרקע (ב"מ לא,א), ולא הויא חזקה אלא היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד וקא עביד אדעתא דמיקנא, אבל היכא דמצוה לעשות כיון דבלאו הכי נמי הוה מיחייב למעבד לא הויא חזקה. ואסיקנא אלא נתן צרור דסכר לה מיא נטל צרור דפתח לה מיא. כגון דהואי ארעא צריכא למיא והוה מליא מיא והוה איכא במצר נוקבא דנפקי מיא מיניה ואתא האי ונתן שם צרור וסכריה לנקב, אי נמי דאתא בידקא מאבראי ולא הוה ליה דוכתא למיעל מיניה להאי ארעא ואתא האי ונטל צרור מן המצר ופתח בבא דעיילי מיא מיניה. כי האי גוונא כיון דאין מצוה לעשות וקא עביד מידי דמהני ליה לארעא הויא חזקה.

הדין הוא מחורתא דשמעתא לסברא דרבואתא דסבירא להו דכי קשי ליה לגמ' מבריח ארי מנכסי חבירו הוא מטעמא דעביד מצוה הוא. וקשי לן עלה, הא תינח בנכסי חבירו דקא עביד מצוה, אלא בנכסי הגר מאי איכא למימר. ואפי' בנכסי חבירו נמי, תינח שלא בפניו דמיפקד עליהו, אלא בפניו דלא מיפקד עליהו אלא היכא דאין הבעלים יכולין להציל מאי איכא למימר. ועל כרחיך סוגיא דגמרא דקא דחי לה סתמא מטעמא דמבריח ארי מנכסי חברו בכולהו אנפי קא דחי לה, דאי לא תימא הכי מאי קא קשיא ליה, לוקמא בנכסי הגר אי נמי בנכסי חברו ובפניו דלא מיפקד. ודיקא נמי דסתם שמעתיה דרבי יוחנן מדלא קפיד למימר ליה לך חזק וקנה לא מיתוקמא בנכסי חברו אלא בפניו אי נמי בנכסי הגר. אלא מסתברא דכי קשיא ליה לאו מטעמא דמצוה קשיא ליה, אלא משום דכל חזקה דתליא בהנאה דאהני בה מחזיק בארעא, לא הויא חזקה אלא היכא דמהני בגופא דארעא הנאה דלא הוה שכיחא בה מקמי הדין. דומיא דגדר ופרץ כל שהוא, דאוקימנא כגון דמעיקרא הוו עיילי ביה ברוחא והשתא בדוחקא, אי נמי דמעיקרא בדוחקא והשתא ברוחא, אבל אברוחי מיא מינה דלא אהני בה מידי דלא הוה מעיקרא אלא לאוקומה כדמעיקרא הוא דאהני לא קני, דבעינן דומיא דישוב ערים וליכא. והאי דנקט מנכסי חברו לאו משום דקא עביד מצוה, אלא כמה דאת אמר מנכסי אחרים שאין מהנה בגוף הנכסים הנאה הנכרת בהן אלא שמהנה את בעל הנכסים דלא קימא ליה חזקה. ומהאי טעמא משכחת לה לשמעתין בין בנכסי הגר בין בנכסי חברו בין בפניו בין שלא בפניו. וכן הדעת נוטה: