יד רמה על בבא בתרא נד.

רכח. א"ר ירמיה ביראה אמר רב יהודה האי מאן דשדא ליפתא בפלחי דארעא דגר לא קנה. כגון שדה שנתבקעה ממי הגשמים ובא זה והשליך שם זרעוני לפת וצמחו, אע"פ שהשביח בגופו של קרקע בצמחים הללו שהן מחוברין לקרקע והרי הן כקרקע לא קני, מ"ט בעידנא דקא שדי ליכא שבחא וכי קא שבח ממילא קא שבח. ש"מ דכל היכא דלא קני אלא מחמת שבחא דאשבח אי קא שבח בשעת מעשה קני ואי לא לא קני. ודיקא מינה, טעמא דשדא ותו לא, דלא עבד מעשה בגופא דארעא, אבל היכא דכסייה לבזרא בעפרא דקני אלא אפילו אשכח בזרא דשדי התם מקמי הכין ואתא איהו וכסייה קני, דלא גרע מפירצא גרידא דאע"ג דליכא בזרא נמי קני. והוא הדין נמי בנכסי חבירו בחזקה שאין עמה טענה, דלכולהו הני אנפי כנכסי הגר דמי, כדבעינן לברורי לקמן:

רכט. אמר שמואל האי מאן דפשח דיקלא אדעתא דדיקלא קני אדעתא דחיותא לא קני. כלומר הזומר ענפיו של דקל, ולשון חתוך הוא כדכתיב (איכה ג,יא) ויפשחני. אדעתיה דאברויי דיקלא קני, אדעתא דמשדא לחיותא לא קני. היכי דמי שקל מהאי גיסא ומהאי גיסא אדעתא דדיקלא כולהו מחד גיסא אדעתא דחיותא:

רל. ואמר שמואל האי מאן דזאכי זוכיא אדעתא דארעא קני אדעתא דציבי לא קני. כלומר המקושש עצים מן השדה, אדעתא דנקויי ארעא קני, אדעתא דציבי דצריך לעצים להסקה לא קני. היכי דמי שקל רברבי [וזוטרי] אדעתא דארעא שקל רברבי ושבק זוטרי אדעתא דציבי:

רלא. ואמר שמואל האי מאן דתקיל תיקלא אדעתא דארעא קני אדעתא דבי דרי לא קני. כלומר המסיר מכשול מן השדה אדעתא דאשוויה לארעא לחרישה כדכתיב (ישעיה כח,כה) הלא אם שוה פניה כו' קני. אדעתא דתקוני דוכתא לבי דרי לא קני, דלאו לצורך גופה דארעא הוא. היכי דמי שקל מוליא ושדא בנצא אדעתא דארעא מוליא במוליא ונצא בנצא אדעתא דבי דרי. כגון שהיה בשדה תל מצד אחד ובקעה מצד א', אם נטל עפרו של תל והשליכו לתוך הבקעה אדעתא דארעא קא מכוין להשוות פני השדה לחרישה שבלא תל ובלא בקעה, ואם נטל את התל מצד זה והשליכו על גבי תל אחר מצד אחר או במקום שוה שאין בו בקעה ונעשה תל, או שנטל עפר מבקעה זו או ממקום שוה שלא היה בו תל ולא בקעה ונעשה בקעה ומלא בו בקעה אחרת שהיתה שם מצד אחר, נמצא שלא הועיל כלום להשוות פני השדה לחרישה שהרי תל היה בה מתחילה והרי יש בה תל, בקעה היתה בה ועדיין יש בה בקעה, מה לי מצד זה מה לי מצד אחר, ולא נתכוון זה לחרישה אלא להשוות את המקום שהיה בו התל או הבקעה מתחילה כדי לצבור בו את גורנו מפני שהיה ראוי לכך יתר משאר השדה, וכיון שלא נתכוון להנאת השדה אלא לצורך עצמו בלבד לא קנה. ומסתברא דאי ההוא דוכתא דאשוייה חזי לחרישה ולזריעה טפי מהאיך אחרינא דעבד ביה נצא או דאוסיף ביה מוליא, אדעתא דארעא הוא וקני:

רלב. אמר שמואל האי מאן דפתח מיא לארעא אדעתא דארעא לאשקוייה קני, אדעתא דכוורי למיצד לא קני היכי דמי פתח חד בבא דליעול מיא מיניה אדעתא דארעא פתח תרי בבי חד מעייל וחד מפיק אדעתא (דמארי) [דכוורי]. ולא תימא דוקא דפתח חד רבא וחד זוטא, רבא דמעייל מיא וכווארי וזוטא דמפיק מיא ומשייר כווארי, אלא אפילו היכא דבתרי אינהו מסתמא אדעתא דכוורי הוא, דאי אדעתא דארעא למה לי תרי בבי, וכי תימא דלא ניחא ליה דלשהו מיא בארעיה יתר מדאי, אם כן תרי מעיקרא למה ליה, לפתח חד דמעייל, ולכי שתיא ארעא כל צרכה לפתח אחרינא דמפיק. וכי תימא ואי אדעתא דכוורי נמי, כיון דבהדדי נינהו מאי נפקא ליה מינה, כי היכי דעיילי כווארי בהאי נפקי בהאיך. שתי תשובות בדבר, חדא דלא סגיא דלא משתייר מנייהו בגאנאני דארעא, ועוד דאימור דעתיה הוה לאוקומי מהך גיסא, דמפיק ולא איתרמי ליה. והיכא דפתח חד בבא דקאמרינן אדעתא דארעא, אע"ג דחזינן ליה דקא צייד כוורי נמי קנה, דעיקר מילתא אדעתא דארעא קא עביד, דאי אדעתא דכוורי לא סגיא דלא ליפתח תרי בבי, והאי דצייד כוורי הוה ליה כמגביה מציאה עם מלאכתו, דלאו אורחיה דאיניש דמתרמי ליה רוחא ושביק ליה. תדע דהא גבי מאן דפשח דיקלא ומאן דזאכי זוכיא דאע"ג דעביד אדעתא דארעא, דלא סגיא דלא ממטי להו לציבי לביתיה או לחיותא או להסקה, ואפילו הכי קני, ואף זו כיוצא בה:

רלג. ההיא איתתא דאכלה דיקלא בתפשיחא תריסר שנין אתא ההוא גברא רפק בה פורתא תותיה אתא לקמיה דרבי לוי ואמרי לה לקמיה דמר עוקבא אוקמיה בידיה אתאי ההיא איתתא קא צוחא קמיה אמר לה מאי איעביד ליך דלא אחזיקת כדמחזקי אינשי. האי דיקלא דיקלא דהפקר הוה, כגון נכסי גר שמת ואין לו יורשין וכיוצא בהן, ואתא ההיא איתתא ואכלתיה לדיקלא בתפשיחא אדעתא דחיותא, אי נמי להסקה, ולישנא דאכילה לצורך האוכל משמע, ואמטול הכי לא קניא. וכיון דאתא ההוא גברא וחפר תותי דיקלא פורתא לצורך הדקל אוקמוה רבנן בידיה. והוא הדין בנכסי חבירו בחזקה שאין עמה טענה, דלענין חזקה גופא חד דינא נינהו. והאי דפרישנא בדהפקר משום סירכא דההוא גברא דאתא מנפשיה ורפק תותיה פורתא ואוקמוה רבנן בידיה, ואי הוה אתיא ההיא איתתא מחמת איניש אחרינא דאקני לה בחזקה כי האי גוונא ותו לא, כי הוה אתו אחרינא מדעתא דנפשיה ורפיק תותיה נמי לא הוו מוקמי ליה בידיה, אלא הוה דינא לאוקומיה לדיקלא בחזקת מריה קמא.

והוא הדין לשאר שמעתתא דחזקת דאיתמרן בנכסי הגר, דדינא דנכסי חבירו נמי כחזקה שאין עמה טענה לענין גופה דחזקה כנכסי הגר דמו, לבר משמעתא דהבונה פלטירין גדולים בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להן דלתות, דלא משכחת לה דקני בתרא אלא היכא דהויאן הנך ליבני מנכסי הגר גופיה כדברירנא בדוכתיה (לעיל סי' רכה), ומהאי טעמא גופה לא משכחת לה בנכסי חבירו, ולבר מדינא דשתי שדות וכיוצא בהן היכא דאחזיק באחת מהן לקנות אותה ואת חברתה, והוא הדין לשאר שמעתתא ובעיי דשייכי בהאי עניינא, דשאני לן בגווייהו בין נכסי הגר לנכסי חבירו כדבעינן לברורי כל חדא מינייהו בדוכתא.

מיהו חזינא ליה לגאון דכתב בספר מקח וממכר (שער יג) דהני שמעתתא דשמואל דפליג בהו בין היכא דעבד אדעתא דארעא בין היכא דעבד אדעתא דמידי אחרינא, לא מיתוקמן אלא בנכסי הגר, אבל בנכסי חבירו לא שנא הכי ולא שנא הכי קנה. ודייק לה מדאייתינן לה בין שמעתתא דמקמייהו ובין שמעתתא דבתרייהו דאיתמרן בהדיא בנכסי הגר, דהוה פשיטא ליה ז"ל דהנך שמעתתא כולהו להכי איתמרן בהדיא בנכסי הגר, דלא למעבד בהו עובדא אלא בנכסי הגר, ומדהנך בנכסי הגר דוקא הני נמי דאיתמרן בי מצעי בנכסי הגר דוקא. ועוד דייק ז"ל מטעמא דהני שמעתתא גופייהו, דהוה סבירא ליה דכי פליג שמואל בין היכא דעבד אדעתא דארעא להיכא דעבד אדעתא דמידי אחרינא לגלויי אדעתיה אי עבד אדעתא דמקנא ואי לא. ולפום הדין סברא ממילא שמעת דגבי נכסי הגר הוא דאיכא לפלוגי, משום דלא מוכחא מילתא דלמקנא קא מכוין אלא היכא דעביד אדעתא דארעא, דאי לא עביד אלא אדעתא דמידי אחרינא איכא למימר דלאו אדעתא דמיקנא קא עביד. אבל בנכסי חבירו דבלאו הכי נמי מוכחא מילתא דאדעתא דמיקנא קא עביד, דאי בפניו כל זמן שעסוקין באותו ענין אדעתא דמיקנא קא עביד, ואי שלא בפניו נמי כיון דצריך למימר ליה לך חזק וקנה מסתמא שליחותיה דמקנה הוא דעבד ואדעתא דמיקנא עבד, ודינא הוא דאע"ג דלא עבד אדעתא דארעא כיון דלא סגיא דלא אהני בארעא כל דהו הוי חזקה, מידי דהוה אגדר ופרץ כל שהוא.

ואע"ג דגאון ז"ל לא פרשיה לטעמיה כולי האי טרחינן לברורי טעמיה. חדא משום דמלאכת שמים היא. ועוד כי היכי לברורי קושיי דקשו לן בגויה, דלפום עניות דעתין קשי לן האי סברא מכמה אנפי. חדא, דתנא דמתני' דינא דנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר לענין חזקה שיש עמה טענה חדא מחתא מחית להו, וסוגיא דגמרא נמי הכי אזיל, ולא אשכחן דפלוג רבנן בינייהו אלא לענין מקנא חדא שדה בחזקת חברתה ומאי דדמי ליה. ועוד דהני שמעתתא דשמואל דמפליג בהו בין היכא דעבד אדעתא דארעא להיכא דעביד אדעתא דמידי אחרינא, לאו בנכסי הגר איתמור אלא סתמא איתמור, דמשמע בין בנכסי הגר בין בנכסי חבירו. ואפילו שמעתתא דאיירינן בהו בהדיא בנכסי הגר לאו בנכסי הגר דוקא איתמור, אלא הוא הדין בנכסי חבירו, והאי דנקט בהו נכסי הגר רבותא קמ"ל דאפילו בנכסי הגר דאין דעת אחרת מקנה אותן קני, וכל שכן בנכסי חבירו דדעת אחרת מקנה אותן, דכיון דקני בהו אפי' מידי דלא קני בנכסי הגר כגון מוסרה ורץ אחריהן ואין מגיען וכמה מילי אחריני, כל שכן דקני בהו מידי דקני בנכסי הגר.

ואי משום ההיא דאמרינן בפירקין לקמן (בבא בתרא נז,א) והרי ניר דבנכסי הגר קנה בנכסי חבירו לא קנה, והרי אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה בנכסי הגר לא קנה, הך נכסי הגר דנקט התם לאו דוקא נקט, אלא הוא הדין לכל חזקה שאין עמה טענה אפילו בנכסי חבירו, והאי דנקט נכסי הגר משום דפסיקא ליה דמיירי בחזקה שאין עמה טענה, דאלו נכסי חבירו לא פסיקא ליה משום דאיכא חזקה שיש עמה טענה. ואי נמי הוה נקיט חזקה שאין עמה טענה לא פסיקא ליה, משום דאיכא חזקה דתשמישין דלאו למקני גופה אלא למקני זכותא בעלמא לההוא תשמישא בלחוד הוא דלא קני ביה ניר וכיוצא בו. להכי נקט נכסי הגר דפסיקא ליה דלמקני גופא ולית בה טענה, וה"ה נמי לנכסי חבירו כי האי גוונא דכי דינא דנכסי הגר דמו. והך נכסי חבירו דמיירי התם בחזקה שיש עמה טענה דלא שייכא בנכסי הגר קאי, והי ניהי דקניא ביה אכילת פירות, דאלו חזקה שאין עמה טענה כנכסי הגר דמיא ולא קניא בה אכילת פירות.

ורבואתא דיקנאי נמי הכי פרשוה. מיהו גאון ז"ל ומאן דסמיך עליה מרבנן בתראי מוקמי ליה להאי נכסי חבירו בחזקת שאין עמה טענה דומיא דנכסי הגר, ורהיט ליה האי פירושא אעיקר סבריה דמוקים לה למתני' דאלו דברים שיש להן חזקה (לקמן בבא בתרא נז,א) בחזקה דלא קניא גופא דארעא אלא לקיומי בה הנהו תשמישי בלחוד, דומיא דחזקה שאין עמה טענה דאיירו בה עולא ורב ששת בנכסי חבירו לסברא דידיה, ודייק מינה דאכילת פירות בנכסי חבירו אפילו בחזקה שאין עמה טענה קניא ובנכסי הגר לא קנה, וזריעה גרידתא דאיתמר בנכסי הגר דלא קנה קניא בנכסי חבירו, ואלו ניר אפילו בחזקה שאין עמה טענה לא קני אלא בנכסי הגר. והני סברי לא דיקי גבן, דלא אשכחן טעמא בניר דלא ליקני בנכסי חבירו בחזקה שאין עמה טענה, דמאי שנא מנטל צרור השדה הוא, ועוד דלא אשכחן אכילת פירות דקניא בנכסי חבירו אלא בחזקה שיש עמה טענה, אבל בחזקה שאין עמה טענה לא מהניא בה אכילת פירות כלל. תדע דהא שמעתא דמציע מצעות דאיתמר בהדיא בנכסי הגר, ולא דייקא רב ששת אלא ממתניתא דכיצד בחזקה, וההיא אפיסקא דעבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה תניא, דמיירי בנכסי חבירו דדעת אחרת מקנה אותן דומיא דכסף ושטר, דשמעת מינה דהצעת מצעות דדייקינן לה מדין עבד כנעני לאו בנכסי הגר בלחוד קניא אלא בנכסי חבירו נמי קניא דומיא דעבד, והאי דאיירי בה רב ששת בנכסי הגר רבותא קמ"ל דאע"ג דלא אשכחן האי דינא אלא גבי עבד דאיירי בה תנא בנכסי חבירו דדעת אחרת מקנה אותן, ילפינן מינה לנכסי הגר אע"ג דאין דעת אחרת מקנה אותן, דנכסי חבירו ונכסי הגר לענין חזקה שאין עמה טענה חד דינא נינהו.

וה"ה לכולהו שמעתתא דשייכן בין בנכסי הגר בין בנכסי חבירו, ואירין בהדיא בנכסי הגר דאשמעינן דקנה מהאי טעמא הוא דאיצטריך לאשמועינן רבותא דאפילו בנכסי הגר נמי קנה, לבד משמעתא דשתי שדות ודשתי בתים זה לפנים מזה (לעיל בבא בתרא נג,א-ב), ומבעיא דהחזיק במצר (לעיל בבא בתרא נג,ב), ומשמעתא דהמצר והחצב (להלן בבא בתרא נה,א), ומשמעתא דשדה המסויימת במצרניה, דאע"ג דאיתמרא סתמא ליכא לאוקומה אלא בנכסי הגר כדבעינן לברורה בדוכתה. והוא הדין לשמעתא דהאי מאן דשדא ליפתא בי פילחי [דארעא] דגר דאשמועינן דלא קני, הוא הדין בנכסי חבירו דלא קני, ונכסי הגר איצטריכא ליה, דלא מיבעיא בנכסי חבירו דכיון דאית להו בעלים כי שבחא ארעא ממילא מקמי דליזכי בה מחזיק דאכתי לא עבד בה חזקה גמורה בחזקתיה דמרה קיימא ולדיליה הוא דשבחא, ולא קני לה מחזיק בההוא שבחא, אבל בנכסי הגר דלית להו בעלים ומשבחא ארעא לאו לבר נש שבחא, סד"א מכי שדי ביזרא עד דאתו שבחא כולה חזקה אריכתא היא וקניא ליה למחזיק, קמ"ל דכיון דבעידנא דשדא בזרא ליכא שבחא אע"ג דאתא שבחא בתר הכי מקמי דאחזיק ביה איניש אחרינא נמי לא קני, דכי קא שבח ממילא קא שבח. ואשתכח דכי עבד לא אשבח וכי שבח לא עבד ולא מידי, ולא הויא חזקה אלא היכא דאתא שבחא בהדי גמר מעשה דמחזיק, דכי האי גוונא אפילו בנכסי חבירו נמי קנה, ולא אמרינן כי שבחא ארעא למרה קמא שבחא, שהרי שבחו של מחזיק וחזקתו באין כאחד והוה ליה כגיטו וידו באין כאחד.

וכל שכן בהני שמעתתא דשמואל דאיתמרו סתמא, דמסתמא כי איתמור בין בנכסי הגר בין בנכסי חבירו איתמור. והאי דפליג בגויה בין היכא דעבד אדעתא דארעא להיכא דעבד אדעתא דמידי אחרינא, לאו לאוכוחי עילויה אי עבד אדעתא דמיקנא ואי לא פליג, דאפילו היכא דפריש דאדעתא דמיקנא קא עביד כמה דלא עביד אדעתא דארעא לא קני, דכי היכי דבעינן דלעביד אדעתא דמיקנא הכי [נמי] בעינן דליכוון למקני באנפא דאית ליה מדינא למיקנא ביה, דאי לאו הכי הוה ליה כמאן דלא עבד אדעתא דמיקנא, דכיון דההוא שבחא דאשבח בארעא לא איכוון ליה, כמאן דאתא ממילא דמי. ואע"ג דאיכוון למקני בההוא מידי דאיכוון ליה, אשתכח דאיכוון למקני במידי דלא קני ביה מדינא דלא קני, דכמאן דלא איכוון למקני דמי, והאי טעמא כי היכי דשייך בנכסי הגר הכי נמי שייך בנכסי חבירו. והכי נמי מסתברא, דאי אמרת טעמא דמילתא משום דמוכחא מילתא דלאו אדעתא דמקנא עבד, אמאי פסיק ואמר אדעתא דחיותא ואדעתא דציבי ואדעתא דבי דרי ואדעתא דכווארי לא קני, הוה ליה לפלוגי נמי בין סתמא להיכא דפריש דאדעתא דמיקנא קא עביד דאי פריש הכי קני, אלא מדפסיק בהני אנפי ואמר לא קנה, ש"מ דאפי' היכא דפריש הכי נמי לא קנה, בין בנכסי הגר בין בנכסי חבירו. וכן הלכתא:

רלד. אמר רב הצר צורה בנכסי הגר קנה דהא רב לא קנה לגינתא דבי רב אלא בצורתא. והא נמי אשמעי' בנכסי הגר וכל שכן בנכסי חברו כדברירנא לעיל. ומאי שנא התם (לעיל בבא בתרא נג,ב) גבי סיוד וכיור דקפיד אשיעורא למהוי אמה ולמהוי כנגד הפתח ומאי שנא הכא דלא קפיד. התם דלא מיירי בצורה אלא בציור בעלמא או בכיור בעלמא דלית בה צורת בעלי חיים, אי הוי אמה כנגד הפתח חשיב למקני ביה ואי לא לא חשיב למקני ביה, הכא דמיירי בצורתא דמשמע צורת אחד מבעלי חיים כגון בהמה חיה ועוף בלאו הכי נמי הויא נואי וחשיבא למקני בה. והכי נמי חזינא ליה לרבינו שמואל הצרפתי ז"ל (רשב"ם ד"ה בנכסי). והאי גינתא דמקניא בצורתא, מסתברא דדוקא בגינה שהיתה מוקפת קירות נאות ובא זה וצר בהן צורה לנאותן ולפיכך קנה, אבל גינה שהיתה מוקפת גדר לשמירה בעלמא ולא לנוי, אין צורה אחת מועלת בהן כלום, דהא לית בה נואי כלל ולא קני לה אלא בניכוש או בנעל גדר פרץ וכיוצא בהן, או עד שיקיפנה צורות דהוה ליה נואי: