יד רמה על בבא בתרא נב:

רי. אמר שמואל ומודי לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה. דטוענין ליורש. מתקיף לה רב פפא ניקום ונטעון להו ליתמי מידי דאבוהון לא מצי טעין והא רבא אפיק זוגא דסרבלא וסיפרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר כדשלח רב הונא בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן קשיא. ואפילו הכי איתא להא דשמואל, דהא לא אסיקנא בתיובתא אלא בקשיא. וכי תימא האי דלא מסיק לה בתיובתא לאו משום דאכתי איתא לדשמואל, אלא משום דלא מצי לאותוביה לדשמואל מדרבא, מיהו אנן מיהת כיון דסוגיין דההיא דרבא הלכה היא ממילא שמעינן דליתא להא דשמואל. לא ס"ד, דאם כן למה לי לאסוקה בקשיא, לא לימא קשיא ולא תיובתא, ואנא ידענא ממילא דאיתה לאתקפתיה דרב פפא. אלא מדאסיקנא בקשיא ש"מ דאכתי איתא לדשמואל, ומקשא הוא דקשו לן הלכתא אהדדי ולא ידענא לפרוקינהו. ואיכא למימר דטעמא דמודי ליה רב בהא משום דאיכא אונות ושטרות יוצאין על שמו ואע"ג דמיקיים שטרא קאמר רב על האחין להביא ראיה בעדים, ומשמע דחומרא בעלמא הוא דאחמירו רבנן עליה ולאו מעיקר דינא, ועליה דידיה הוא דאחמירו רבנן דיכיל לאיתויי ראיה, איתמי דידיה לא אחמירו רבנן.

ומסתברא דהני מילי היכא דמית אבוהון מקמי דלחייבוה בי דינא, דאיכא למימר דאי הוה קיים הוה מייתי ראיה, אבל היכא דחייבוה בי דינא לאייתויי ראיה ולא אייתי בזמנא דקבעו ליה ומית, על היתומים להביא ראיה, דהא איתברר דלא הויא ליה ראיה לאבוהון ואיחייב בי דינא וקם ליה ממונא בחזקת אחין לגמרי וליכא מידי למטען להו ליתמי. והכי נמי מסתברא, דאי אמרת אפילו הכי על האחין להביא ראיה, אם כן הא דאמר רב עליו להביא ראיה ואי לא מייתי ראיה קם ליה ממונא בחזקת אחין, הכי נמי דלא זכו ביה אחין אלא עד דמיית איהו וכי מית איהו אתו יתמי דידיה ומפקי ליה, אם כן אף זו קשה בדיני ממונות, אבוהון איחייב בדינא ואפקוה לממונא מיניה כדין, ואינהו אתו ומפקי בלא טענה ובלא ראיה, אלא ודאי שמע מינה כדאמרינן:

ריא. מיהו שמעינן מינה בשאר מילי לבר מיהא, דלא טענינן להו ליתמי מילתא דלא יכיל אבוהון למטען, אלא כל היכא דאי הוה אבוהון קיים הוה יכיל למטען הכי והוה מהימן אהאי טענה בלא ראיה, אף ע"ג דאינהו לא טעני ולא מידי אלא קאמרי דהאי מידי שבק לן אבונא ולא ידעינן מהיכא מטא לידיה, טענינן להו אנן. וכל היכא דאבוהון לא הוה יכיל למטען הכי אלא בראיה, לדידהו נמי לא טענינן להו אלא בראיה, ואפילו לאפוקי מינייהו, דהא רבא אפיק זוגא דסרבלא וסיפרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, והוא הדין נמי מלוקח. ושמעינן מינה דכל היכא דמשכחת דטוענין ליורש וטוענין ללוקח, דאי הוה מוריש ומוכר קיים והוה טעין הכי הוה מהימנינן ליה בלא ראיה, דאי לאו הכי לא הוה טענינן ליה ליורש וללוקח, וליכא בין יורש ללוקח ובין מוריש ומוכר אלא דגבי מוריש ומוכר אי טעין איהו טענתיה טענה ואי לא טעין איהו לא טענינן ליה אנן, ואלו גבי יורש ולוקח אף על גב דלא טעני אינהו נמי טענינן להו אנן, ודוקא במידי דיכלי מוריש ומוכר למטען כדברירנא:

ריב. ושמעינן מינה דדברים העשויין להשאיל ולהשכיר היכא דאמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ומפקינן להו מיניה, ואפילו מיתמי, כדרבא. והוא דאית ליה לתובע ראיה דדידיה הוו, דאי לאו הכי מגו דאי בעי אמר מעיקרא דידי הוו כי אמר שלך היו ולקחתים ממך נאמן:

ריג. אמר רב חסדא לא שנו שעליו להביא ראיה אלא שאין חלוקין אפילו בעיסתן אבל חלוקין בעיסתן אימור מעיסתו קימץ. ועל האחין להביא ראיה. ואע"ג דאונות ושטרות יוצאות על שמו, דמשמע אפי' ממון מרובה שאינו נעשה מקימוץ העיסה, אימור מעיסתו קמץ ונשא ונתן בו עד שהרויח כל הממון הזה הכתוב באונות ושטרות הללו. ועל כרחיך מדאיכפל לאשמועינן אונות ושטרות אפילו ממון מרובה משמע, ואפילו הכי היכא דחלוקין בעיסתן על האחין להביא ראיה, וכל שכן היכא דידיע דהוה ליה ממונא אחרינא מעיקרא. וש"מ דכי מחייבינן ליה לאייתויי ראיה לא צריך לאייתויי ראיה דהאי ממונא גופיה דידיה הוה, אלא כיון דמייתי ראיה דהוה ליה לדיליה ממונא דנפל ליה מבית אבי אמיה, אי נמי דיהיב ליה איניש מעלמא במתנה, אי נמי דאשכח מציאה, מוקמינן ליה להאי ממונא דאונות ושטרות בחזקתיה ועל האחין להביא ראיה. וש"מ דהלכתא כותיה דרב, דאי כשמואל אפילו אין חלוקין נמי:

ריד. הרי אמרו בזמן שאין חלוקין בעיסתן (על האחין) [עליו] להביא [ראיה] ראיה במאי רבה אמר ראיה בעדים. שצריך להביא עדים שנפל לו ממון מבית אבי אמו כמו שטען, ואע"ג דלא מייתי ראיה דהאי ממונא דהני אונות ושטרות מחמת ההוא ממונא דנפל ליה הוא דאתא תלינן ביה, ועל האחין להביא ראיה, דלא גרע מחלוקין בעיסתן כדברירנא. רב ששת אמר ראיה בקיום השטר. דקסבר רב ששת דכי קאמר עליו להביא ראיה היכא דלא יכיל לקיומיה להאי שטרא דנפיק על שמיה, דאע"ג דמודי (ליה) [לוה] דמיניה דהאי אחא דנפיק שטרא על שמיה יזיף, ומודי מוכר [ד]לדידיה זבין, כיון דהוה נושא ונותן בתוך הבית ליכא בהא ראיה דממונא דידיה הוא. אבל היכא דמקיים שטריה לא צריך להביא ראיה דאין לך ראיה גדולה מזו, דכיון דאיכתיב שטרא על שמיה לא סגיא דלא שמעי ביה אחין, דשטרא קלא אית ליה, ומדלא מחו ביה ש"מ ממונא דידיה הוא. ואיכא למימר דרב ששת כשמואל סבירא ליה דאמר על האחין להביא ראיה, מיהו היכא דלא מיקיים שטרא מודי ליה לרב.

אמר ליה רבא לרב נחמן הא רב דאמר עליו להביא ראיה והא שמואל דאמר על האחין להביא ראיה, והא רבה דאמר ראיה בעדים והא רב ששת דאמר ראיה בקיום השטר. מר כמאן סבירא ליה אמר ליה אנא מתניתא ידענא וכוותא סבירא לי, דתניא אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אימא עליו להביא ראיה וכן האשה שהיתה נושאה ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה ואמרה שלי הם שנפלו לי מבית אבי אבא או מבית אבי אימא עליה להביא ראיה מאי וכן מהו דתימא אשה כיון דשכיחא לה מילתא דאמרי קא טרחא קמי יתמי אימא לא גזלא מיתמי וליהימנא בלא ראיה, קמ"ל דלא. וש"מ דהלכתא כרב דאמר עליה להביא ראיה. וממילא שמעת דליתיה לדרב ששת דאמר ראיה בקיום השטר, חדא מדלא קאמרינן ועדיין תיבעי לך ראיה בעדים או ראיה בקיום השטר, ש"מ דפשיטא לן דמאן דאמר עליו להביא ראיה בעדים קאמר, ורב ששת דאמר ראיה בקיום השטר כשמואל סבירא ליה דאמר כיון דמיקיים שטרא על האחין להביא ראיה, וכיון דקתני תנא בהדיא עליו להביא ראיה ש"מ כרב ודלא כשמואל ורב ששת. ואם תמצא לומר רב ששת נמי כרב סבירא ליה דאמר עליו להביא ראיה מיהו מאי ראיה ראיה בקיום השטר, הא מדאיכפל תנא למתני שנפלו לי מבית אבי אימא וגבי אשה נמי שנפלו לי מבית אבי אבא או מבית אבי אימא ותני עלה עליו להביא ראיה ועליה להביא ראיה, ש"מ ראיה בעדים שמעידין שנפלו לו מבית אבי אמו קאמרינן כרבה.

והא דקתני תנא אחד מן האחין ולא קתני אחד מן הבנים, לאו למימר דבן שהיה נושא ונותן בשל אביו והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הן על האב להביא ראיה, דהשתא אחין דקפדי אהדדי דהא אית להו חזקה אהדדי קיימא לן דעליו להביא ראיה, גבי אב ובנו דלא קפדי אהדדי דהא קיימא לן דלא מחזקי אהדדי לא כל שכן. אלא הוא הדין גבי בן בנכסי אביו ואשה בנכסי בעלה, והאי דנקט אחין ואשה בנכסי יתומים רבותא קמ"ל, מהו דתימא כיון דשכיחא להו מילתא דטרחיבדיתמי אימא לא גזל מיתמי וליהמנינהו, קמ"ל. תדע דבהדיא גרסינן בתוספתא (פ"ט ה"ב) בן שנושא ונותן בשל אביו אע"פ שאונות ושטרות יוצאין על שמו הרי הן של אביו. ואם אמר ממה שירשתי משל בית אבי אימא הן יעשה מפורש בפירושו. וכן האשה שנשאה ונתנה בשל בעלה אע"פ שהשטרות יוצאין על שמה הרי הן של בעלה, ואם אמרה ממה שירשתי מבית אבי אבא הן או משל בית אבי אימא תעשה מפורש בפירושה. וממאי דהאי יעשה מפורש בפירושו ותעשה מפורש בפירושה דקתני דעל הבן ועל האשה להביא ראיה, מדקתני יעשה מפורש בפירושו, והשתא נחזי אנן מאי בפירושו, אילימא בפירושו של שטר, מאי שנא גבי בן דקתני בפירושו ומאי שנא גבי אשה דקתני בפירושה, (אלמא) [אלא] מאי בפירושו בפירושו של בן דקאמר שלי הן ומאי בפירושה בפירושה של אשה דקאמרה שלי הן. ומאי יעשה מפורש בפירושו, אילימא דמהימן למימר שלי הן, אי הכי ליתני נאמן, דקימא לן לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה, ועוד למה לי למתנא יעשה מפורש בפירושו, ליתני יעשה בפירושו, אלא לאו הכי קאמר יעשה הדבר מפורש וברור בראיה שהן שלו בפירושו, והוא הדין גבי אשה:

רטו. והא דתנן בד"א במחזיק אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר נעל גדר פרץ כל שהוא הרי זו חזקה, אתמהינן עלה אטו כל הני דאמרינן לאו חזקה היא אמר רבא הכי קאמר בד"א בחזקה שיש עמה טענה כגון מוכר אומר לא מכרתי ולוקח אומר לקחתי ולית ליה ללוקח ראיה, דחזקה במקום ראיה קימא אבל הנותן מתנה ורצה המקבל להחזיק בה כדי שלא יוכל הנותן לחזור בו, והאחין שחלקו ורצה כל אחד מהן להחזיק בחלקו, והמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשין, דלמיקנא בעלמא הוא דקא בעו ואין ביניהן טענה וכפירה, נעל גדר פרץ כל שהוא הרי זו חזקה. ואין המקנה יוכל לחזור בו: