יד רמה על בבא בתרא מו:

קסח. אמר ליה אביי לרבא תא אחוי לך ברמאי דפומבדיתא אמר ליה איניש לאומן הב לי סרבלאי אמר לא היו דברים מעולם והא אית לי סהדי דחזינא גבך אמר ליה ההוא לאו דידך היא אפקיה ונחזיוה כדו לא מפיקנא ליה אמר ליה שפיר קאמר ליה ראה תניא אמר רב אשי ואי חכים משוי ליה ראה אמר ליה אמאי תפישת ליה במאי דאית לך גבאי אפקיה דלישימיה אשקול אנא דידי ואת שקול דידך אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מצי אמר ליה אנא לשומא דידך לא צריכנא כבר שמוה קמאי דקמך. ושמעינן מינה דכל היכא דלא ראה אומן מהימן. ולא תימא הני מילי היכא דטעין לא היו דברים מעולם כדאמרינן גבי רמאי דפומבדיתא, אבל היכא דטעין לקוח הוא בידי לא מהימן, אלא אפילו כי טעין לקוח הוא בידי נמי מהימן, דהא ברייתא דראה עבדו ביד אומן (בטעות) [בטענת] לקוח הוא בידי קיימא, כדקתני בהדיא אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה, וטעמא דראה הוא דלא אמר כלום הא לא ראה אומן מהימן. דאי לא תימא הכי למה ליה דקתני ראה, ועוד הא מדאמר ליה [רבא] לאביי שפיר קאמר ליה ראה תניא, ש"מ דההוא דינא גופיה דקתני בברייתא לא מיתוקם אלא בראה, אבל לא ראה אומן מהימן. ותו מדאמר רב אשי אי חכים משוי ליה ראה, אמאי תפיסת ליה במאי דאית לך גבאי אפקיה דלישימוה, ואסיקנא מצי אמר ליה לשומא דידך לא צריכנא כבר שמוה קמאי דקמך, שמעינן מינה דאפילו היכא דמודי דאיתיה גביה וקא טעין דתפיס ליה במאי דאית ליה גביה מהימן היכא דלא ראה. ומתניאתא דהנותן טליתו לאומן נמי הכי דיקא כדברירנא.

ושמעינן נמי מיהא דאביי ורבא, דאע"ג דמודי דתפיס ליה במאי דאית ליה גביה לא מחייבינן ליה לאפוקי למישימיה, דמיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי מהימן כי אמר בהכי תפיסנא ליה וקים ליה בגוה דלא שוי טפי מהימן. והיינו טעמא דלא מחייבינן ליה לאפוקיה למישימיה דאי מפיק ליה הוה ליה ראה וליכא להימוניה ואיעקר ליה מיגו מעיקריה, וכיון דאית ליה פסידא כדמפיק ליה (הוה ליה) לא מחייבינן ליה לאפוקיה. אבל ודאי היכא דלית ליה פסידא בהכי מחייבינן ליה לאפוקיה כי היכי דלישימיה, ולאו כל כמיניה למימר כבר שמוה קמאי דקמך.

ברם צריך את למידע דאלו היכא דטעין לא היו דברים מעולם כי מהימנינן ליה, הני מילי היכא דליכא עדים דחזיוה גביה, אי נמי איכא סהדי דחזיוה גביה ולא ברירא להו מילתא דההוא גלימא דחזו גבי האי נתבע דהאי תובע הוה. אבל היכא דמסהדי סהדי דחזיוה לגלימא דהאי תובע גבי נתבע, ונתבע קאמר לא היו דברים מעולם, לא מיבעיא דאי הוה נתבע אומן דלא מהימן, אלא אפילו אחר כי האי גוונא אינו נאמן, שהרי הוחזק כפרן. ואי משום מיגו דאי בעי אמר החזרתי לך, הוה ליה מה לי לשקר במקום עדים ומה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. והאי דאמר ליה אביי לרבא תא אחוי לך רמאי דפומבדיתא אמר ליה הב לי סרבלאי אמר ליה לא היו דברים מעולם הא אית לי סהדי דחזיוה גבך אמר ליה ההוא אחרינא הוא אפקיה דלחזיוה כדו לא מפיקנא ליה ואמר רבא שפיר קאמר ליה ראה תניא, לאו למימרא דכי לא ראה ואיכא סהדי דחזיוה גביה ואיהו קאמר ההוא אחרינא הוה מהימן לאכחושי סהדי בלא ראיה, אלא הא קמ"ל דאע"ג דאית ליה לתובע סהדי דחזיוה לסרבלא גביה דאומן מיהו לא ברירא מילתא דההוא סרבלא דחזו גביה דהאי תובע הוא, ונתבע קאמר ההוא אחרינא הוא, ותובע קא טעין אפקוה דלחזיוה כי היכי דלשתמודעוה שפיר, ונתבע לא קא בעי לאפוקיה, לא כייפינן ליה לאפוקיה, דכיון דלא ברירא להו לסהדי דההוא סרבלא דחזו גביה דתובע הוה, לא מחייבינן ליה לאחוויה ליה כולהו מאני ביתיה לתובע. והוא הדין נמי היכא דמפיק ליה וליכא סהדי דברירא להו דהאי סרבלא דתובע הוא. לא מיבעיא דכי טוען אומן לאו דידך הוא דמהימן, ובשבועת היסת, אלא אפילו היכא דטעין שלך היה ולקחתיו ממך אומן מהימן, מיגו דאי בעי אמר ליה לאו דידך הוא. והאי דקאמר רבא שפיר קאמר ליה ראה תניא, לאו למימרא דאי ראה אע"ג דליכא סהדי דהאי סרבלא דתובע הוא לא מהימן, אלא רבא אסופא דמילתא קאי, דאמר ליה תובע אפקיה דלחזיוה וקאמר ליה אומן כדו לא מפיקנא ליה, ועלה קאמר ליה שפיר קאמר ליה ראה תניא, כלומר דלא פליגו רבנן בין אומן לאיניש מעלמא אלא היכא דראה ממילא כדקתני בהדיא ראה עבדו ביד אומן טליתו ביד כובס, אבל היכא דלא ראה לא שאני לן בין דינא דאומן לדינא דאיניש מעלמא דאידי ואידי לא מחייבינן ליה לאפוקיה ולשווייה ראה:

קסט. הרי אמרו עריס אין לו חזקה ומקשינן עלה אמאי עד האידנא פלגא והשתא כולה אמר ר' יוחנן בעריסי בתי אבות. כלומר שהן עריסין לכל המשפחה ובניהם לבניהן ובניהן לדור אחר, ואורחייהו דנחתי לכולה ארעתא ואינהו יהבי מנאתא למארי ארעא, [והא] קמ"ל דסתם עריסי בתי אבות הכי אורחייהו עד דמתברר דלא רגילי למיחת לכולא. וש"מ דשאר עריסין דלאו כי האי גוונא אית להו חזקה, דכיון דעד האידנא הוה שקיל פלגא והשתא כולה קיימא ליה חזקה בכולה ארעא. והוא דנחית לכולה, אבל נחית לפלגא לא קיימא ליה חזקה. ושמעינן מינה בדינא דשותפי דקא מתרץ רבינא (לעיל בבא בתרא מב,ב) הא והא דנחית לכולא, מכלל דאי נחית לפלגא אפילו לההוא פלגא נמי לא הויא חזקה למטען ביה דהאי פלגא הוא דמטא ליה בחולקיה, דכיון דאית ליה פלגו פירי אימור חולקיה הוא דקא שקיל, מה לי מהאי פלגא מה לי מאידך:

קע. אמר רב נחמן אריס שהוריד אריסין מתחתיו הויא חזקה לא עביד איניש דנחתי ליה אריסי לארעיה ושתיק. והוא דנחית לכולא. והא קמ"ל דאפילו באריסי בתי אבות כי האי גוונא קיימא להו חזקה, דאי בשאר אריסין מאי איריא שהוריד אריסין מתחתיו, אפילו לא הוריד אריסין מתחתיו נמי קיימא ליה חזקה, דעד האידנא פלגא והשתא כולה:

קעא. ואגב אורחיך ש"מ דלית ליה רשותא לאריס להוריד אריסין מתחתיו אא"כ נטל רשות מבעל הבית:

קעב. א"ר יוחנן אריס שחלק לאריסין אין לו חזקה. ודוקא באריס בתי אבות, והא קמ"ל דלאו כהוריד אריסין מתחתיו דמי. מ"ט אימור קהרמנא שווייה. כלומר אפיטרופוס עשאו על שאר עריסין. ודוקא בעריסי בתי אבות, דאי בשאר אריסין בלאו הכי נמי כיון דאכלה תלת שני קיימא ליה חזקה, וכל שכן היכא דחלק לאריסין. ורבינו האיי גאון ז"ל מוקים להי להני תרתי שמעתתא בדאחתינהו הך עריס דבתי אבות להני עריסין אחריני מדעתא דנפשיה, מיהו קמיתא דהוריד עריסין מתחתיו דהויא חזקה מוקים לה בדאחתינהו ולא פלח איהו בהדיהו, דאוקי נפשיה בהאי ארעא כמארי ארעא, דמחית אריסי דפלחי לה לארעיה ולא פלח איהו בהדיהו, ובתרייתא דלא הויא חזקה בדפלח איהו בהדיהו. ומסתברא כוותיה:

קעג. שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדנו רבינו אריס מעיד או אינו מעיד. כלומר מהו שיעיד לבעל השדה שהוא אריס בתוכה לומר שהיא שלו. הוה יתיב רב יוסף קמיה אמר ליה הכי אמר שמואל אריס מעיד והא תניא אינו מעיד לא קשיא הא דאית ליה פירי בארעא הא דלית ליה פירי בארעא. (מיהו) היכא דאיכא השתא פירי בארעא דמסהיד ליה עילויה והוי אריס בגוה אינו מעיד, דהוה ליה נוגע בעדותו, דאי מפיק לה תובע לארעא לא יהיב ליה לאריסא חולקא בפירי אלא שיים טירחיה כיורד לתוך שדה חבירו ועבדה שלא ברשות ויהיב ליה. והא דליכא השתא פירי בארעא מעיד, דלאו נוגע בעדותו הוא, ואי משום טירחא דטרח בה בארעא עד השתא אדעתא דשקיל חולקא בפירי לית ליה פסידא, דכיון דכי משתכח דלאו דבעל הבית הוא מיחייב בעל הבית לשלומי ליה אגריה כדתניא (ב"מ עו,א) השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנה אותו. ועוד דשדה העשויה ליטע היא, וכי היכי דגבי שתל שירד לשדה העשויה ליטע ונטעה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה, גבי אריס שירד לשדה נטועה לעבדה נמי אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לעבדה, דכיון דנטועה היא על כרחיך עשויה לעבדה היא, ואשתכח דלית ליה פסידא לאריס ולא מידי. מאי אמרת, כיון דכי עבדא פירי טפי אית ליה חולקא בגוייהו ניחא ליה דתיקום בידיה, לאו קושיא היא, דכיון דזימנין דהוי ביה תיוהי מפסיד ליה ליטרח, לאו נוגע בעדותו הוא, דמספיקא לא נחית לאסהודי בשיקרא. וכי תימא וכיון דאי לית ליה סהדי דפלחה לארעא לית ליה מהאי מערער ולא מידי אכתי נוגע בעדותו [הוא], הא לא קשיא, דאי מהאי טעמא ממה נפשך לאו נוגע בעדותו הוא, דאי פלחה הא אית ליה למשקל אגרא ממערער ואי נמי לא מסהיד לא קא פסיד ולא מידי, ואי לא פלחה אפילו מהך דאחתיה לגוה נמי לית ליה ולא מידי.

והני מילי באריסא דנחית לשדה נטועה ופלח לה על מנת דשקיל חולקא בפירי, דכיון דלית ליה חולקא אלא בפירי כי ליכא פירי בארעא לאו נוגע בעדותו הוא. אבל שתלא דשתיל לה לארעא על מנת דשקיל פלגא בפירי ואי מסתלק שיימינן ליה שבחיה ומסלקינן ליה ושקיל ריבעא דכוליה שבחא כדמיברר בפרק המקבל (ב"מ קט,ב), כיון דאית ליה זכותא בגופא דארעא אע"ג דליכא פירא בארעא נמי אינו מעיד, דהוה ליה נוגע בעדותו, דאי מפקי לה לארעא מבעלים הראשונים, לא מיבעיא בשדה שאינה עשויה ליטע דידו על התחתונה ולית ליה אלא הוצאה שיעור שבח, אלא אפילו בשדה העשויה ליטע דקיימא לן אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה, הא ודאי אית ליה פסידא, דלא שקיל אלא כפועל בעלמא דמחית ליה בעל הבית לספיקא בין משבח בין לא משבח, דלא יהיב ליה אלא אגרא פורתא:

קעד. ברם צריך את למידע לענין המוריד אריסין לשדה בחזקת שהיא שלו ונמצאת שאינה שלו, היכא דאתי אריס למתבע ההוא שיעורא דפסיד מבעל הבית דאחתיה בגוה בתורת אריסות, והוא הדין נמי גבי שתלא, מסתברא דלית להו גבי בעל הבית ולא מידי. ודייקינן לה להא מילתא מדקאמרינן בשמעתין דהיכא דאיכא פירא בארעא אינו מעיד, ואי ס"ד מיחייב בעל הבית לשלומי ליה כשיעור מאי דמטי ליה בחולקיה, הא לאו נוגע בעדותו הוא, ואמאי אינו מעיד. אלא לאו ש"מ דלית ליה גבי בעל הבית דאחתיה לגוה בתורת אריסות ולא מידי. וכי תימא זימנין דלא משכח מידי גבי בעל הבית, אם כן כי איכא פירא בארעא נמי הוה ליה לפלוגי בין היכא דאיכא לאישתלומי מיניה [ובין היכא דליכא לאישתלומי מיניה], ומדלא פליג ש"מ דלא שנא הכי ולא שנא הכי אינו מעיד, דכיון דלית ליה לאשתלומי מההוא דאחתיה לגוה על כרחיך נוגע בעדותו הוא. ומאי שנא מיהא דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם, שאני התם דאגריה לזמן קצוב אדעתא דמיתב ליה שכר ידוע, דכי קא נחית לאו למשקל מפירי דארעא קא נחית אלא אדעתא דמשקל מההוא גברא דאגריה קא נחית, ואפילו מגלימא דעל כתפיה, בין עבדא ארעא בין לא עבדא ארעא, ואמטול הכי נותן לו שכרו משלם. אבל הכא לאו למיתב ליה אגרא מביתיה אחתיה אלא למשקל חולקא בפירי דארעא קא נחית, וכי היכי דאי הוי בה תיוהי אי נמי מיתנסי פירי מחמת אונסא אחרינא לא מיחייב בעל הבית לשלומי ליה ולא מידי, הכי נמי היכא דאפקיה מיניה בדינא לא מיחייב לשלומי ליה.

ולא תימא דוקא היכא דלא אתברר דהוה ידע ההוא דאחתיה לגוה דהאי ארעא לאו דידיה היא, כגון דנחית לה בחזקת שהיא שלו, דאיכא למימר דילמא ארעא דידיה היא, וכי אפקוה מיניה מחמת דלא אשכח ראיה הוא דאפקוה מיניה, דלא מיחייב לשלומי ליה ולא מידי, דהא לא גרם איהו לאפסודיה ולא מידי, אלא אפילו היכא דאיתברר דהוה ידע דלאו ארעא דידיה היא, כגון דנחית לה בתורת גזלה וכיוצא בה דמיחייב לשלומי ליה לאריס שיעור מאי דאפסיד מדינא דגרמי, הא ודאי כי שיימינן ליה פסידא לאו לפום שבחא דאשבח שיימינן ליה אלא לפום מאי דהויא שויא עיבידתיה בשעת מלאכה, דאומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה או לעבדה ולשמרה. ואע"ג דהאי שיעורא הוא דשקיל מהאי תובע דמפיק לה לארעא מנתבע, נפקא מינה לשדה שאינה עשויה ליטע דשקיל הוצאה שיעור שבח ממארי ארעא, ושארא שקיל ליה מהאיך דאחתיה לגוה. ודוקא היכא דלא הכיר בה האריס שאינה שלו, אבל הכיר בה שאינה שלו וירד לתוכה לית ליה גביה ולא מידי, דסבר וקביל, ומעיקרא לדינא דהיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות קא נחית, דשקיל ממאריה ארעא בשדה העשויה ליטע כי דיניה ובשאינה עשויה ליטע כי דיניה:

קעה. ת"ר ערב מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתי מלוה מעיד ללוה והוא דאית ליה ארעא אחריתי לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי. מאי ערב מעיד ללוה, לומר ששדה זו שלו היא, והוא דאית ליה ללוה ארעא אחריתי דשויא כשיעור ערבותיה דהאי ערב, ולא חיישינן דילמא איכא עליה דהאי לוה מלוה אחריתי דקדמה להא, דמספיקא לא נחית לאסהודי בשיקרא. ולא דמי האי דינא למוכר שדה לחבירו שלא באחריות דאין מעיד לו עליה מפני שמעמידה לפני בעל חובו, ואע"ג דלא ידעינן אי איכא חוב עילויה ואי לא, דאלו התם האי מוכר דקאתי השתא לאסהודי איהו ידע במילי דנפשיה וגבי דידיה ליכא ספיקא אי אית ליה בעל חוב ואי לא, ואמטול הכי חיישינן, ואלו הכא גבי האי ערב דקאתי השתא לאסהודי [איהו] לא ידע במילי דלוה אי איכא עליה מלוה אחריתי ואי לא, הילכך חזיא לה מילתא ספיקא גביה ומספיקא לא נחית לאסהודי בשקרא.

והני מילי היכא דאית ליה ללוה ארעא אחריתי דשויא כשיעור ערבותיה דהאי, דאי לאו הכי אינו מעיד, דודאי נוגע בעדותו הוא, דניחא ליה דתיקום האי ארעא בידיה דלוה, דאי לא משכח בעל חוב גבי לוה מידי עליה דידיה הדר. וכן מלוה מעיד ללוה דהאי ארעא דלוה היא, והוא דאית ליה ללוה ארעא אחריתי דשויא כשיעור הלואתו של לוה, דאי לאו הכי אינו מעיד דודאי נוגע בעדותו הוא כדפרישנא טעמא גבי ערב. וכן לוקח ראשון מעיד ללוקח שני ששדה זו של מוכר היתה ומכרה ללוה, והוא דאית ליה ללוקח שני ארעא אחריתי דזבינה לוה מהאי מוכר, אי נמי דאית ליה למוכר גופיה ארעא אחריתי, אבל לית ליה ארעא אחריתי אינו מעיד דהוה ליה נוגע בעדותו. ולאו משום דתהוי ליה אחריותא עילויה, דאי נמצאת שדה דלוקח ראשון שאינה של מוכר ולא משכח ממונא גבי מוכר עליה דלוקח שני הדר, דכיון דאכתי לא נמצאת שדה שאינה שלו בספיקא לא מסהיד ליה בשיקרא ללוקח שני. וליכא למיחש נמי דילמא לוקח ראשון ידע דאיכא ערער עילויה קמיתא דידיה וניחא ליה דתיקום בתריתא בידא דלוקח שני כי היכי דלגבי מינה זוזיה, דאם כן גבי מלוה וערב דקיימא לן מעידין ללוה היכא דאית ליה ארעא אחריתי ניחוש דילמא האי מלוה או האי ערב ידעי דאיכא עילויה דהאי לוה שטר חוב אחרינא דקדים זימניה מקמי האי שטרא דידהו וניחא להו דלוקמו הני תרתי ארעתא בידיה דלוה, דכי אתי בעל חוב מוקדם וגבי חדא מיניהי גבו לה אינהו להאי אחריתי, דאי מפיק ליה האי ערער לחדא מיניהי אתי בעל חוב מוקדם וטריף לה לשנייה ולא משתייר להו לדידהו מידי למגבא מיניה. אלא מאי אית לך למימר, כיון דהאי לוה לא אתחזק גבן דאיכא עליה חוב אחרינא מסתמא לא מחזקינן ריעותא גבי סהדי, דכי היכי דאנן לא ידעינן דאיכא גביה דהאי לוה מלוה אחריתי אינהו נמי לא ידעי ומספיקא לא נחתי לאסהודי בשיקרא, הכא נמי כיון דהאי ארעא דזבין ליה מוכר ללוקח ראשון בחזקתיה דמוכר הוה קיימא ולא אתחזק ערער עילוה מסתמא לא מחזקינן ריעותא גבי סהדי, דכי היכי דאנן לא ידעינן דאיכא ערער לוקח נמי לא ידע ומספיקא לא נחית לאסהודי בשיקרא.

אלא היינו טעמא דכי לית ליה ארעא אחריתי אינו מעיד, כגון דידיעא מילתא דאיכא שטר חוב עליה דמוכר דקדים זימניה מקמי תרויהו, דאי אית ליה למוכר ארעא אחריתי, אי נמי אית ליה ללוקח שני ארעא אחריתי דזבינא ליה נמי מהאי מוכר כשיעור חובו, מעיד דלאו נוגע בעדותו הוא, דאי נמי מפקי לה לחדא מיניה דלוקח שני אתי בעל חוב וטריף לה לאידך, ולא מצי טריף מיניה דלוקח ראשון ולא מידי דאמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו. ואי לית ליה ארעא אחריתי אינו מעיד דהוה ליה נוגע בעדותו, דאי אתי בעל חוב ולא משכח מידי לא גבי לוה ולא גבי לוקח שני הדר טריף מלוקח ראשון. והאי לוקח ראשון ולוקח שני דקתני אלוה דאיירי ביה רישא קימי, דקתני רישא ערב מעיד ללוה מלוה מעיד ללוה, ועלה קתני לוקח ראשון מעיד ללוקח שני, והוא דאית ליה ארעא אחריתי כדפרישנא. אבל היכא דלא איתברר דאיכא בעל חוב עליה דמוכר לא שנא אית ליה ארעא אחריתי ולא שנא לית ליה מעיד, דמספיקא לא מרעינן ליה כדברירנא. ודוקא נמי בסהדותא דמתברר מינה דהאי ארעא דידיה דהאי מוכר הות דמוקים לה בהאי סהדותא קמי בעל חובו של מוכר, אבל סהדותא דלא מתברר מינה אלא דהאי לוקח שני זבנה ממוכר לא שנא הכי ולא שנא הכי מעיד דלאו נוגע בעדותו הוא.