יד רמה על בבא בתרא מו.

קסה. מתיב רבא לסיועי לרבה הנותן טליתו לאומן וגמרה אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת כל זמן שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו המוציא מחבירו עליו הראיה היכי דמי אי דאיכא עדים לחזי עדים מאי קא אמרי אלא לאו דליכא עדים וקתני אומן מהימן אלמא מיגו דאי בעי אמר לקוח היא בידי מהימן מהימן נמי אאגריה. ואע"ג דראה. ופריך לא בדליכא עדים ובדלא ראה. אבל ראה אע"ג דליכא עדים לא מהימן. וכן הלכתא. והאי דאוקימנן בדליכא עדים ובדלא ראה, לאו משום דכי איכא עדים ולא ראה לא מצי למימר לקוח הוא בידי, דכיון דלא ראה אומן מהימן משום מיגו, אלא משום דלא מתוקמא מתניתא בדאיכא עדים, דא"כ ליחזי עדים מאי קאמרי, אלא לאו דליכא עדים ודלא ראה. וקיימא לן כי האי פירוקא, דלא מיתוקמא האי מתניאתא אלא בדלא ראה, דאי בדראה אמאי מהימן, והא תנן אומן אין לו חזקה, ואע"ג דמסר לו שלא בעדים, כדמיברר לקמן מתיובתיה דרב נחמן בר יצחק, אלא לאו דלא ראה, וקתני אומן מהימן משום מיגו. וכן הלכתא, לא שנא מסר לו בעדים ולא שנא שלא בעדים.

ושמעינן מינה דהנותן טליתו לאומן וגמרה, אומן אומר שתים קצצת לי ובעל הבית אומר לא קצצתי לך אלא אחת, כל זמן שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה, דמגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי כי אמר הכי והכי קצצת לי מהימן. ודוקא עד כדי דמיה. והוא דלא ראה, אבל ראה לא מהימן למימר לקוח היא בידי ולא למתפסיה אאגריה. מיהו הא דקתני סופא אם נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל, עבר זמנו המוציא מחבירו עליו הראיה, אוקימנא בפרק כל הנשבעין (שבועות מו,א) כרבי יהודה דס"ל דאפילו גבי קציצה נמי היכא דרמיא שבועה דאורייתא אבעל הבית תקינו רבנן לשכיר דמשתבע ושקיל. ולית הלכתא כוותיה, דסתם קציצה מדכר דכירי לה אינשי ולא עבדו ליה רבנן תקנתא לשכיר למיתב ליה בשבועה. אלא הכין דינא גבי קציצה, אם נתנה לו בזמנו משתבע בעל הבית כעין דאורייתא ומפסיד שכיר, ואפילו היכא דליכא שבועה דאורייתא אבעל הבית כדברירנא התם בשבועות, ואם עבר זמנו המוציא מחבירו עליו הראיה. מיהו שמעינן מינה מדקתני מציעתא נשבע ונוטל ורישא קתני על בעל הבית להביא ראיה ולא קתני אומן נשבע ונוטל, ש"מ דרישא דנקט לה אומן לטלית שקיל בלא שבועה. וש"מ דמאן דנקיט משכון כל היכא דיכיל למימר לקוח היא בידי יכול לטעון עד כדי דמיו בלא שבועה. והני מילי לענין מפטריה משבועה דרבנן כעין דאורייתא, אבל שבועת היסת מחייב, דהא אי נמי טעין לקוח הוא בידי הוה מיחייב לאשתבועי היסת. וכן הלכתא:

קסו. מתיב רב נחמן בר יצחק אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה היכי דמי אי דאיכא עדים אחר אמאי יש לו חזקה אלא לאו דליכא עדים וקתני אומן אין לו חזקה ותיובתא דרבה תיובתא. ושמעינן מינה דאומן אין לו חזקה, אבל אחר יש לו חזקה. ודוקא דמסר ליה בלא סהדי, אבל מסר ליה בסהדי וראה, לא שנא אומן ולא שנא אחר אין לו חזקה. ודוקא היכא דראה, אבל לא ראה אפילו מסר לו בעדים והוא אומן יש לו חזקה, מיגו דאי בעי אמר ליה החזרתיו לך. דאי לא תימא הכי, מאי תיובתיה דרבה ממתני', לוקמה בדלא ראה לא שנא מסר לו בעדים ולא שנא שלא בעדים, דאע"ג דגבי אחר מהימן משום מגו כי הוי אומן (ו)לא מהימן, אלא משום דסבירא לן דכל היכא דלא ראה בין אומן בין אחר בין בעדים בין שלא בעדים מהימנינן ליה משום מגו. ועוד דאי אמרת לא מהימן, אם כן הא מתניאתא דהנותן טליתו לאומן דקתני כל זמן שהטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראיה, במאי (בו) מיתוקמא, אי בדראה אמאי מהימן, והא תנן אומן אין לו חזקה ואוקימנא אע"ג דמסר לו שלא בעדים, אלא לאו דלא ראה, וש"מ אומן מהימן משום מיגו, ולא דמי האי מיגו לאידך מיגו דאיתותב עליה רבה כדברירנא (לעיל סי' קסד ד"ה ושמעינן).

ומסתברא דהיכא דלא מסר לו בעדים וליכא סהדי דהאי מידי דהאי תובע הוא, אע"ג דראה נמי אומן מהימן, מיגו דאי בעי אמר לאו דידך הוה מעולם. ולא דמי האי מיגו נמי למיגו דאיתותב עליה רבה, דאלו התם כיון דאיכא סהדי דדידיה דהאי תובע הוא וקאי השתא בידא דאומן, מסתמא מחזקינן ליה דבתורת אומנות אתא לידיה, ואמטול הכי לא מצי טעין מעולם לא בא לידי בתורת אומנות דהא אומן הוא, הילכך כי טעין נמי חזרתי ולקחתיו ממנו לא מהימן. אבל הכא אי הוה טעין מעולם לאו דידך הוה מי הוה מפקינן מיניה אלא בראיה, אטו משום דאומן הוא לית ליה ממונא לדיליה כלל, אי נמי משום דאומן [הוא] כל מאן דאתי וטעין עליה מפיק מיניה בלא ראיה, אם כן לא שביק מר חיי לכל אומן, אלא על כרחיך אומן מהימן ובשבועת היסת, ומגו דאי אמר מעולם לאו דילך הוה מהימן כי אמר שלך היה ולקחתיו ממך אי נמי מסרתו לי בתורת אומנות וחזרתי ולקחתיו ממך מהימן. ובשבועת היסת, דלא גרע האי מיגו מאידך מיגו דאיבעי אמר ליה החזרתיו לך דכי לא ראה אע"ג דמסר ליה בעדים מהימן כדברירנא:

קסז. ת"ר נתחלפו לו כלים בכלים בבית האומן הרי זה ישתמש בהן עד שיבוא הלה ויטול את שלו בבית האבל או בבית המשתה לא ישתמש בהן עד שיבוא הלה ויטול את שלו מאי שנא רישא ומאי שנא סופא א"ר חייא וכי אין אדם עשוי לומר לאומן מכור לי טליתי. וכשאבדה טליתו של זה יהב ליה האומן טלית אחרת תחתיה על מנת לשלם דמי לבעלים, דהא אית ליה רשותא לזבונה, וכיון דאיכא למימר דכי יהיב ליה אומן האי טלית אחריתי להאי מדעת קא יהיב ליה וברשות הבעלים קא עביד, ישתמש בהן. אבל סופא דמיירי בבית האבל או בבית המשתה, דודאי כי יהבי ליה טלית דלאו דיליה בטעות קא יהבי ליה, לא ישתמש בהן.

והא דקתני רישא נתחלפו לו כלים בכלים בבית האומן הרי זה ישתמש בהן עד שיבוא הלה ויטול את שלו אמר רב חייא בריה דרב הונא לא שנו אלא הוא, כלומר שנתנה לו האומן עצמו דאיכא למימר דמארה דהאי טלית יהב ליה רשותא לאומן לזבונה, אבל אשתו ובניו דליכא למימר הכי לא. דמסתמא בטעותא קא יהבי ליה. ואיהו נמי לא אמרן אלא דאמר ליה הילך טלית סתם, דאיכא למימר דמידע ידע אומן דלאו טלית דידיה היא ובתורת תשלומין קא יהיב לה ניהליה חלופי דידה, אבל א"ל הילך טליתך האי לאו טלית דידיה. ועל כרחיך טעותא היא בידיה: