יד רמה על בבא בתרא קעד.

רשב"ג אומר אם יש נכסים ללוה אחד זה ואחד זה לא יפרע מהם. כלומר אחד ערב ואחד קבלן לא יפרע מהם. וליתה לדרשב"ג, דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וציידן וראיה אחרונה. דאפי' למאן דאית ליה האי כללא בהני תלת מודה דלית הלכתא כוותיה:

קכט. ערב הא דאמרן. ציידן, דתנן בפרק מי שאחזו קורדיאקוס (גיטין עד,ב) אמר רשב"ג מעשה בציידן באחד שאמר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שתתני לי אצטליתי ואבדה אצטליתו אמרו חכמים תתן לו את דמיה. ראיה אחרונה, דתנן בפרק דיני ממונות בתרא (סנהדרין לא,א) אי אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אמר אין לי ראיה לאחר זמן מצא עדים ומצא ראיה הרי זו אינה כלום, אמר רשב"ג מה יעשה לא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים לא היה יודע שיש לו ראיה ומצא שיש לו ראיה. ושמעינן מיהא דרבי יוחנן דלית הלכתא כרשב"ג בהני תלת. מיהו האי כללא דקא פסיק [ו]אמר כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו לא סמכינן עליה אלא היכא דחזינן סוגיא דגמרא כותיה, דהא אסיקנא בפרק המדיר (כתובות עד,א) אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן, ורבא אמר רב נחמן נמי התם לית ליה האי כללא אלא בסתם משנה. וכן הלכתא:

קל. אמר רב הונא הלוהו ואני ערב הלוהו ואני פורע [הלוהו ואני חייב] הלוהו ואני נותן כולן לשון ערבות הן תן לו ואני קבלן הן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב תן לו ואני נותן כולן לשון קבלנות הן. והא דרב הונא הילכתא היא כדבעינן לברורי לקמן. איבעיא להו הלוהו ואני קבלן אי נמי תן לו ואני ערב מאי. בתר לשון ערבות אזלינן או בתר לשון קבלנות אזלינן. א"ר יצחק לשון ערבות ערבות לשון קבלנות קבלנות. הלוהו ואני קבלן קבלן תן לו ואני ערב ערב. רב חסדא אמר כולן לשון קבלנות הן בר מן הלוהו ואני ערב. רבא אמר כולן לשון ערבות הן לבר מתן לו ואני נותן. אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי הכי אמר אבא תן לו ואני נותן אין למלוה על הלוה כלום ולא היא לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד. כלומר עד שישא קבלן בידו מן המלוה ויתן ללוה.

וקימא לן כרבא. מיהו הא דרבא פליגי בה רבואתא. איכא ביניהו דסבירא להו דרבא לאו לאפלוגי אדרב הונא קאתי, אלא לאפלוגי אדרבי יצחק ואדרב חסדא קאתי, ופסקי הלכתא כרב הונא ורבא. והדין סברא דרבואתא קשישי.

ואיכא מיניהו מאן דסבירא ליה דרבא לאיפלוגי אכולהו אתא, ואפי' אדרב הונא. מיהו לאו למעוטי תן לו ואני קבלן קאתי, אלא למעוטי תן לו ואני פורע ואני חייב, ולמעוטי תרתי דאיבעיא לן, ואשמעינן תן לו ואני נותן דאע"ג דלא פריש לישנא דקבלנותא דהוי קבלן, וכל שכן תן לו ואני קבלן דפריש בהדיא לישנא דקבלנותא, ולמעוטי ואני פורע ואני חייב דשייכי נמי גבי ערב דמיחייב למיפרע לבתר דתבע ליה מלוה ללוה ולא משכח ליה נכסי לאפרועי מיניהו. והדין סברא דרבינו שמואל הצרפתי זצ"ל.

ואיכא מרבואתא בתראי דסבירא להו דרבא אפי' למעוטי תן לו ואני קבלן קאתי, ופסק הלכתא כרבא. והדין סברא דרבינו יצחק בעל הלכות ז"ל וסברא דתלמידיה דאתו בתריה. ולדילן מסתברא כי טעמא דרבנן קמאי, דלא אתא רבא למעוטי מלשון קבלנות אלא הלוהו ואני קבלן הלוהו ואני פורע הלוהו ואני נותן, דלשון הלואה לא שיכא אלא גבי ערב דעיקר שעבודיה דמלוה גבי לוה הוא, ואמטול הכי לא יתבע ערב תחלה, וכיון דאמר ליה לשון לשון הלואה משמע לשון ערבות. אבל גבי תן לו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב תן לו ואני נותן מודה ליה רבא לרב הונא דלשון קבלנות נינהו. ורבא דקאמר כולן, לאיתויי הנך תרתי דאיבעיא לן אצטריכא ליה, לאפוקי מדרבי יצחק, וכל שכן מדרב חסדא. דאי ס"ד דהאי דקאמר רבא כלן לשון ערבות הן אכלהי הני דרב הונא קאי הכי תן לו ואני קבלן בכלל, ואם כן היכי סלקא דעתא דסבירא ליה לרבא דכי אמר תן לו ואני נותן הוי קבלן וכי אמר תן לו ואני קבלן בהדיא לא הוי קבלן.

אלא על כרחיך כלן דרבא לאו דוקא, ורבא לא אתא למעוטי אלא הנך דשייך בהו לשון ערבות. ואדרב יצחק ורב חסדא בלחוד הוא דפליג, דקסבר רב חסדא דכל היכא דשייך לשון קבלנות אע"ג דשייך ביה נמי לשון ערבות, כגון תן לי ואני ערב אי נמי הלוהו ואני קבלן הלוהו ואני פורע וכיוצא בהן קבלן הוי. ורבי יצחק מודי ליה בלשון קבלנות אע"ג דאמר הלוהו, ופליג עליה בלשון ערבות ואע"ג דאמר תן לו. ורבא סבר דכל היכא דשייך ביה לשון ערבות כגון הלוהו, אע"ג דשייך ביה נמי לשון קבלנות כגון דאמר ליה ואני קבלן ואני נותן ואני פורע ואני חייב, ערב הוי. וכ"ש היכא דפריש לשון ערבות, ואע"ג דאמר תן לו, דכל כי האי גוונא הלך אחר הפחות שבלשונות כדפרישנא לעיל, עד דאמר לשון קבלנות גרידתא כגון תן לו ואני נותן. והוא הדין לתן לו ואני פורע ותן לו ואני חייב, דנותן ופורע וחייב כולהו כי הדדי נינהו. ואין צריך לומר בתן לו ואני קבלן דהוי קבלן, דהאי דנקט רבא תן לו ואני נותן דהוי קבלן לאו למעוטי ואני חייב ואני פורע קאתי אלא לבד מתן לו ואני נותן ומאי דדמי ליה קאמר.

ודמיא לההיא דגרסינן בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קכט,ב) והלכתא תוך כדי דבור כדבור דאמי לבד מע"ז וקידושין, ואי אמרת לבד מע"ז וקידושין דוקא ותו לא קאמר, קשיא ההיא דגרסינן בפרקא בתרא דנדרים (פז,א) והלכתא תוך כדי דבור כדבור דאמי לבד ממגדף וע"ז ומקדש ומגרש. אלא לאו ש"מ דכי קאמרינן הכא לבד מע"ז וקידושין לבר מהני ומאי דדמי להו קאמרינן, לבר מע"ז ומאי דדמי ליה דהיינו מגדף דתרויהו פושט ידו בעיקר נינהו, ולבר מקידושין ומאי דדמי להו דהיינו גירושין דתרויהו איסור אשת איש נינהו. ואף (הוא) [הכא] דחוץ מתן לו ואני נותן דכותהון. ואם נפשך לומר דהאי דנקט תן לו ואני נותן היא גופא אצטריכא ליה לאשמועינן דהוי קבלן, ס"ד אמינא כי אמר ליה תן לו ואני נותן אין למלוה על הלוה כלום, קמ"ל רבא דאע"ג דאמר ליה תן לו ואני נותן קבלן הוי ואכתי לא מיפטר לוה מיניה דמלוה בהכין, דכיון דאמר לישנא דערבות לשעבודיה נמי ללוה קא מיכוון.

נקיטינן השתא דכל היכא דאמר ליה לשון הלואה או לשון ערבות, אע"ג דאמר ליה נמי לשון קבלנות ערב הוי, ולא הוי קבלן אלא היכא דאמר ליה לשון קבלנות ולא מדכר ליה לא לשון הלואה ולא לשון ערבות, כגון דאמר ליה תן לו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב תן לו ואני נותן. מיהו אכתי לא מפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא הקבלן ויתן ביד, דאפילו א"ל תן לו ואני נותן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב, דלא אדכר ליה לא לשון ערבות בפירוש ולא לשון קבלנות ממש, דאיכא למימר דהא דאמר ליה תן לו ואני נותן או חייב או פורע לאו לתורת ערבות ולא לתורת קבלנות קא נחית אלא לתורת הלואה קא נחית, והוא ניהו הלוה עצמו, דהאי לישנא נמי שייך נמי גבי לוה ושליחא בעלמא הוא דשוויה להאיך לקבולי ליה זוזי מן המלוה, דאפי' הכי קבלן הוי. דהא א"ל תן לו ואני קבלן, דודאי לדינא דקבלן בלחוד קא נחית דהא פריש לישנא דקבלנות בהדיא. וכל שכן היכא דאמר ליה תן ואני ערב, דאע"ג דנשא ונתן ביד ודאי לתורת ערבות בלחוד קא נחית ואפילו קבלן נמי לא הוי, וכל שכן דלא מיפטר לוה מיניה דמלוה בהכין. דיקא נמי דכי אמרי' בגמרא לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד, אמימריה דמר בר אמימר קיימינן דאמר תן לו ואני נותן אין למלוה על הלוה כלום, ועלה קאמרינן ולא היא אפילו בתן לו ואני נותן נמי לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא הקבלן ויתן ביד, וכל שכן הנך:

קלא. ושמעינן מהני שמעתתא כלהי דלית הלכתא כרבן שמעון בן גמלאל דאמר אם יש נכסים ללוה אחד ערב ואחד קבלן לא יפרע מהם, אלמא לא שאני ליה בין ערב לקבלן, ואלו הני אמוראי כולהו שאני להו בין ערבות לקבלנות דלא כרשב"ג. ואע"ג דלא דחייה רבי יוחנן להא דרשב"ג אצטריכנן לאסתיועי מהני שמעתתא לאפוקי מדרבא בר רב הונא דפסק הלכתא בפרק דיני ממונות בתרא (סנהדרין לא,א) בהא נמי כרשב"ג.

נקיטינן השתא דכל היכא דנחית לתורת ערבות, לא שנא נשא ונתן ביד ולא שנא לא נשא ונתן ביד, לא שנא יש נכסים ידועים ללוה ולא שנא אין נכסים ידועים ללוה לא יתבע ערב תחלה, אלא תבע ליה ללוה ברישא. אי משכח ליה ממונא מיפרע מיניה כדמיפרע כל מלוה מנכסיה דלוה, ולית ליה רשותא למתבעיה לערב דאם כן מאי אהני לי דלא יתבע ערב תחלה, אלא דאי [לא] משכח ממונא ללוה הדר ותבע ליה לערב ומיפרע מיניה. והני מילי דלא אמר ליה על מנת שאפרע מממי שארצה אם יש נכסים ידועים ללוה לא יתבע ערב תחלה ולא יפרע הימנו, ואם אין נכסים ידועים ללוה ורצה לתבוע ערב תחלה ולהפרע ממנו הדין עמו. ודוקא ערב, אבל קבלן אף ע"ג דלא אמר ליה על מנת שאפרע ממי שארצה ואע"פ שיש נכסים ללוה, רצה תובע את הלוה תחלה רצה תובע את הקבלן תחלה ונפרע מאיזה מהן שירצה. ולא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שיאמר הקבלן למלוה תן לו ואני נותן או תן לו ואני פורע או תן לו ואני חייב, דכולהו הני לישני משמע דכוליה חיובא דקבלן הוא, דומיא דתן לו ואני נותן, ולא שייך בהו לישנא דחיובא גבי לוה. והוא שישא הקבלן בידו מן המלוה ויתן ללוה, אבל לא נשא ונתן ביד אי נמי א"ל תן לו ואני קבלן ואין צריך לומר היכא דאדכר לשון ערבות, אף ע"ג דנשא ונתן ביד עדיין הלוה חייב כדברירנא לעיל:

קלב. ההוא דיאנא דאחתיה למלוה לנכסים דלוה ומקמי דלתבעיה ללוה סלקיה רב חנן בריה דרב ייבא אמר רבא מאן חכים למעבד כי הא מילתא אלא רב חנן בריה דרב ייבא קסבר נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה ותנן המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב וקימא לן לא יתבע ערב תחלה. וכן הילכתא, דהא רבא נמי קלסיה לרב חנן. מיהו הני מילי היכא דאיתיה ללוה במקום קרוב, דמשדריה בתריה בי דינא ואתי ביומיה. אבל היכא [דאיתיה] במקום רחוק לא נטרינן ליה, דהא רבא הוא דקלסיה הכא לרב חנן ואיהו גופיה קאמר בכתובות בפרק הכותב (כתובות פח,א) אפי' בעל חוב נפרע שלא בפני הלוה, שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו במדינת הים: