יד רמה על בבא בתרא קעג:

יח. המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב רשב"ג אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב. הא דקתני רישא המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב פרישנא בגמרא לא יתבע ערב תחילה. ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב, כלומר יתבע ערב תחלה. ודוקא בשאין נכסים ללוה כדמיברר לקמן. מכלל דבסתמא אע"פ שאין נכסים ללוה לא יתבע ערב תחלה, וחסורי מיחסרא והכי קתני, במה דברים אמורים דכי אמר ליה על מנת שאפרע ממי שארצה יתבע ערב תחילה, בזמן שאין נכסים ללוה, אבל אם יש נכסים ללוה אע"ג דא"ל על מנת שאפרע ממי שארצה לא יתבע ערב תחילה, דכי קביל עליה ערב האי תנאה היכא דאין נכסים ללוה, אבל היכא דיש נכסים ללוה לא קביל עלויה. וכי תימא אי בשאין נכסים ללוה למה ליה לאתנויי, בלאו הכי נמי מיפרע מן הערב. אהני ליה דאלו בסתמא אע"פ שאין נכסים ידועים ללוה לא יתבע הערב תחלה, ואלו היכא דאתני על מנת שאפרע ממי שארצה היכא דאין נכסים ללוה יתבע ערב תחלה. וקבלן אע"פ שיש נכסים ידועים ללוה יתבע קבלן תחלה. רשב"ג אומר אם יש נכסים ידועים ללוה אחד זה ואחד זה לא יפרע מהם. וליתה לדרשב"ג, כדבעינן למימר קמן:

יט. וכן היה רשב"ג אומר הערב לאשה בכתובתה ונמצא בעלה מגרשה ידירנה הנאה שמא יעשו קנוניא על נכסים של זה ויחזיר את אשתו. מאי וכן, דכי היכי דחייש רשב"ג התם להפסידא דקבלן היכא דיש נכסים ללוה (הם), הכי נמי חייש להפסדיה דערב היכא דאין נכסים לבעל, שמא יעשו קנוניא על נכסיו של זה. וקי"ל כי הא דרשב"ג, חדא דליכא מאן דפליג עליה בהא, ועוד דסוגיין כותיה כדבענן למימר קמן:

קכד. והא דתנן המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב מאי לא יפרע מן הערב א"ר נחמן לא יתבע ערב תחילה תניא נמי הכי המלוה את חבירו ע"י ערב לא יתבע ערב תחילה ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יתבע ערב תחילה:

קכה. א"ר הונא מניין לערב דמשתעבד דכתיב אנכי אערבנו מידי תבקשנו מתקיף לה רב חסדא הא קבלנות היא דכתיב תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך אלא א"ר יצחק מהכא לקח בגדו כי ערב זר ובעד נכריה חבלהו ואומר בני אם ערבת לרעך כו' לך התרפס ורהב רעך אם ממון יש לו בידך התר לו פיסת היד ואם לא הרבה עליו רעים לפייסו. והאי ערב דקא מיבעיא ליה לרב הונא וקא פשיט, ודקא פשיט נמי ר' יצחק, בערב דשעת מתן מעות קאי דמשתעבד ולא בעי קנין, דומיא דקרא דאנכי אערבנו דקא פשיט מיניה דכשעת מתן מעות דאמי. וקושייה דרב חסדא דאמר האי קבלנות היא ליתיה, דקא סבר רב חסדא דכל היכא דאמר לשון ערבות ולשון קבלנות קבלן הוי כדשמעי' ליה בהדיא לקמן (בבא בתרא קעד,א), ורבא פליג עליה כדבענן למימר קמן:

קכו. אמר אמימר ערב דמשתעבד מחלוקת רבי יהודה ור' יוסי. משום דעיקר ערבותא ענין אסמכתא הוא, ואי לא פרע ליה לוה למלוה לפרעיה ערב למלוה, ואי פרע ליה לוה ליפטר ערב. הילכך לרבי יוסי דאמר אסמכתא קניא ערב משתעבד לר' יהודה דאמר אסמכתא לא קניא לא משתעבד. א"ל רב אשי לאמימר והא מעשים בכל יום דאסמכתא לא קניא וערב משתעבד אלא א"ר אשי בההיא הנאה דקא מהימן ליה מלוה לערב גמר ומשעבד נפשיה. וכן הלכתא:

קכז. וש"מ דהלכה למעשה היא דאסמכתא לא קניא. וההיא דאיפסקא הלכתא בנדרים (כז,ב) אסמכתא קנייא שבקה, דעל כרחיך איהי מוקמא נפשה במתפיס זכואתיה בבי דינא ואמר ליבטלן זכותאי. תדע דהא בהדיא אקשי' התם מיהא דאמרינן הכא אין הלכה כרבי יוסי ופרקי' שאני הכא דאמר ליבטלן זכותאי, ועלה אמרינן בתר הכין והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב, דשמעת מינה דלא אפסיקא הילכתא הכין אלא במתפיס זכואתיה בבי דינא ואמר אי לא הוי כדין וכדין ליבטלן זכואתי, דכהודאה גמורה דמיא, ולא גרע מאין לי עדים ואין לי ראיה, אבל בעלמא אסמכתא לא קניא. והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי קשיא הילכתא אהילכתא, אלא לאו ש"מ כדאמרינן:

קכח. והא דתנן אם אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב כלומר יתבע ערב תחלה, אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא שנו אלא שאין נכסים ללוה אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב. כלומר לא שאנו אלא שאין נכסים ידועים ללוה, אבל יש נכסים ידועים ללוה אע"פ שאמר לו על מנת (שאמר לו ע"מ) שאפרע ממי שארצה לא יפרע מן הערב, כלומר לא יתבע ערב תחלה, אלא תבע ליה ללוה ונחית לנכסיה, אי יכיל לאפרועי מיניהו מיפרע ואי לא הדר ותבע ליה לערב. וכי תימא אם כן האי תנאה מאי אהני ליה, אהני דכי אין נכסים ידועים ללוה יתבע ערב תחלה. דאי מסתמא, אע"ג דלא חזינן נכסים ידועים ללוה לא יתבע ערב תחלה עד דתבע לית ללוה דילמא משכח ליה מידי ומפרע מיניה, וכי לא משכח ליה מידי יתבע ערב ויפרע הימנו. והשתא דאמר ליה על מנת שאפרע ממי שארצה אהני ליה דכי אין נכסים ידועים ללוה לא מטרחינן ליה למתבעיה ללוה ברישא אלא יתבע ערב תחלה.

וטעמא דמילתא, דכיון דנחית מעיקרא לתורת ערבות, אף ע"ג דאמר על מנת שאפרע ממי שארצה לא מהני האי לישנא לשוויה קבלן גמור, דקימא לן דכל היכא דאמר בשטרא תרי לישני חד מיניהו עדיף מחבריה יד בעל השטר על התחתונה והלך אחר הפחות שבלשונות. ובדין הוא דאי הוה אמר לשון ערבות סתם ולשון קבלנות סתם הלך אחר הפחות שבלשונות ואין כאן אלא לשון ערבות גרידתא, דאיכא למימר דההיא קבלנות דקאמר ללישנא דערבות הוא דאיכוון ואפקה בלישנא דקבלנות. מידי דהוה הלוהו ואני קבלן הלוהו ואני פורע דאמר הלוהו משמע דללישנא דערבות קא נחית ולא מהני ביה ההיא לשון קבלנות דקאמר בסופא. אלא שאני הכא דכיון דפריש ליה על מנת שאפרע ממי שארצה ליכא למימר דלערבות גרידתא קא נחית, הילכך אהני ליה לשון ערבות דאי יש נכסים ידועים ללוה לא יתבע ערב תחלה, ואהני ליה האי תנאה דעל מנת שאפרע ממי שארצה דאי אין נכסים ידועים ללוה יתבע ערב תחלה. אבל אם יש נכסים ידועים ללוה לא יתבע ערב תחלה, דאם כן לשון ערבות מאי אהני לי.

ומקשינן והא מדקתני סופא רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב, כלומר בין שאמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה לא יתבע ערב תחלה מכלל דתנא קמא סבר לא שנא הכי ולא שנא הכי. כלומר מכלל דתנא קמא סבר דכי אמר ליה על מנת שאפרע ממי שארצה, לא שנא יש נכסים ללוה ולא שנא לית ליה יתבע ערב תחלה. ופרקינן חסורי מחסרא והכי קתני ואם אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב, כלומר יתבע ערב תחלה, בד"א כשאין נכסים ידועים ללוה אבל אם יש נכסים ידועים ללוה אע"פ שאמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה לא יפרע מן הערב. כלומר לא יתבע ערב תחלה, אלא תבע ליה ללוה ברישא, ואי משפו נכסיה למגבא מיניהו גאבי מיניהו, ואי לא יכיל למגבא מיניהו הדר תבע ליה לערב. וקבלן אע"פ שיש נכסים ללוה יפרע מן הקבלן. כלומר וקבלן גמור דלא שייך ביה לשון ערבות כלל, אע"פ שיש נכסים ידועים ללוה יפרע מן הקבלן, כלומר יתבע קבלן תחלה, ואע"ג דלא א"ל על מנת שאפרע ממי שארצה.