יד רמה על בבא בתרא קעג.

קטז. דכולי עלמא מיהת לנפילה דחד לא חיישינן אלא הא דתניא כשם שאין מוציאין שט"ח זה על זה כך אין מוציאין על אחרים במאי קא מפלגי באותיות נקנות במסירה קא מפלגי תנא דידן סבר אותיות נקנות במסירה. וממה נפשך אי האי שטרא מהאי גברא דנפיק מתותי ידיה הוא דאיהו ניהו המלוה גופיה שפיר, ואי האיך אחרינא הוה ומסריה להאי במסירה גרידתא, קסבר אותיות נקנות במסירה, מאי אמרת ליחוש לנפילה, לנפילה לא חיישינן. ותנא ברא סבר אין אותיות נקנות במסירה. בלא כתיבה, ונהי דלנפילה לא חיישינן אלא ליחוש דילמא האי שטרא דאידך יוסף בן שמעון הוה ויהביה להאי במסירה גרידתא ולא קנייה בהכי דאין אותיות נקנות במסירה.

ואיבעית תימא דכולי עלמא אותיות נקנות במסירה והכא בצריך להביא ראיה קא מפלגי תנא דידן סבר אין המקבל מתנה צריך להביא ראיה שהנותן מסר לו שטר זה בתורת מתנה, אלא כיון דנפק שטרא מתותי ידיה וקא טעין דבתורת מתנה אתא לידיה מהימן. ואמטול הכי יכולין להוציא שטר חוב על אחרים ולא מצי הלוה למדחייה לחד מיניהו ולמימר ליה מחברך יזיפנא, ודילמא כי מטא שטרא לידך בתורת נפילה או בתורת פקדון אתא לידך, דאי משום לנפילה לנפילה לא חיישינן, ואי משום פקדון כיון דנפיק שטרא מתותי ידיה מהימן עלויה למימר דבתורת מתנה אתא לידיה. ותנא ברא סבר נהי דלנפילה לא חיישינן, לפקדון מיהת חיישינן, ואע"ג דנפיק שטרא מתותי ידיה צריך להביא ראיה דיהביה נהליה מאריה במתנה, ואי לא לא מצי גאבי ביה.

דאיתמר אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה כדפרישנא. וליתה לדאביי ורבא בהא מילתא, דקי"ל כאמימר דפסק הילכתא בהדיא בפרק המוכר את הספינה (לעיל בבא בתרא עז,א) דאין אותיות נקנות במסירה. ורב אסי נמי אסיק בה סברא נמי היא מילי נינהו ומילי במילי לא מיקניאן, וקי"ל כאמימר ורב אסי דבתראי נינהו. ועוד דהלכה עדיפא משיקלא וטריא דגמרא הלכה הא דתניא כשם שאין מוציאין שט"ח זה ע"ז אין מוציאין על אחרים, ותנא דידן דקתני מוציאין בהא פליגי, תנא דידן לא חייש לנפילה ותנא ברא חייש לנפילה, וקי"ל כתנא דידן. ואי קשיא לך לתנא דידן נהי נמי דלא חייש לנפילה ליחוש למסירה גרידתא או לפקדון. ולטעמיך לנפילה אמאי לא חייש, דכיון דנפיק שטרא מתותי ידיה מאן דטעין ביה טענה דפקדון או דמסירה גרידתא עליו להביא ראיה. וכן הלכתא:

קיז. אמר אביי מנא אמינא לה, דאע"ג דנפיק שטרא מתותי ידיה עליו להביא ראיה שבעליו נתנו לו, דתניא אחד מן האחין שהיה שטר יוצא מתחת ידו, וטען שאביו נתנו לו במתנה, עליו להביא ראיה. ורבא שאני אחין דשמטי מהדדי. אבל היכא דנפיק שטרא מתותי ידא דאחריני כי טעין ביה דמאריה יהביה נהליה במתנה מהימן. איכא דאמרי אמר רבא מנא אמינא לה, דאינו צריך להביא ראיה, דתניא אחד מן האחין שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו עליו להביא ראיה אחין הוא דשמטי מהדדי אבל אחרים לא. ואביי אמר לך אחין אצטריכא ליה סד"א כיון דשמטי מהדדי מזהר זהירי מהדדי ולא בעי ראיה, דאי לאו דיהיב ליה אבוה או אחוה האי שטר מדעתיה לא הוה מטי שטרא לידיה דהא מזהר זהירי מהדדי, קמ"ל. דאפי' אחין נמי בעו ראיה וכ"ש אחריני.

וליתה נמי לדאביי ורבא בהא מילתא, אלא לא שנא אחין ולא שנא אחרים, אע"ג דמתיחד מיניהו סהדי דמאריה דשטרא מסריה נהליה בתורת מתנה במסירה גרידתא בלא כתיבה לא קני ליה בהכין, דקי"ל אין אותיות נקנות במסירה עד דמייתי סהדי דאקנייה נהליה בכתיבה ומסירה. ואע"ג דטעין דמריה אקנייה נהליה בכתיבה ומסירה ואבד ליה שטרא אי נמי על גבי קרקע לא מהימן, דאמרינן ליה אחוי שטריך. דעד כאן לא קאמר רבא בשמעתין דאינו צריך להביא ראיה אלא משום דסבירא ליה דבמסירה גרידתא קני, הילכך הו"ל כשאר מטלטלי דמיקנו במשיכה או בהגבהה דמוקמינן להו היכא דקימי השתא, ומאן דטעין דבתורת מציאה או בתורת פקדון אתא לידיה עליו להביא ראיה. מיהו לדילן דסבירא לן דאין אותיות נקנות במסירה גרידתא אלא בכתיבה ומסירה אי נמי אגב ארעא, לא מהימן עליהו אלא בראיה. דאי טעין דבכתיבה ובמסירה קננהו אמרינן ליה אחוי שטריך, ואי טעין דאגב ארעא קננהו, כי היכי דלא מהימן אהאי שטרא נמי אלא בראיה, דקרקע בחזקת בעליה קיימת, ובריתא דקתני עליו להביא ראיה לאו במסירה גרידתא קאמר אלא בכתיבה ומסירה קאמר, אי נמי דאקני ליה אגב קרקע.

וכי תימא וכיון דלא שאני לן בין אחין לאיניש מעלמא, מאי שנא אחין דנקט, אחין אצטריכא ליה דאע"ג דזהירי מהדדי צריך להביא ראיה, כדאמרי' לעיל.

ודוקא במתנת בריא, אבל היכא דמייתי סהדי דיהביה נהליה במתנת שכיב מרע דמקני באמירה בעלמא קאני, כדאמרי' בפ' מי שמת (לעיל בבא בתרא קנג,א) במעשה דאימיה דרב עמרם. והני מילי דאיכא עדים, אבל היכא דליכא עדים אלא איהו הוא דקא טעין דבמתנת שכיב מרע יהבינהו נהליה, אע"ג דנקיט ליה לשטרא גופיה בידיה לא מהימן אלא בראיה. ואף על גב דמתנת שכיב מרע באמירה בעלמא קני. ואף על גב דלא משך, וכל שכן היכא דמשך, לא מהניא משיכת השטר להימוניה עלויה, דכי מהניא משיכת השטר להימוניה אגופיה דשטרא דקאי תותי ידיה לצור על פי צלוחיתו, מידי דהוה אשאר מטלטלי דקיימי תותי ידיה, אבל להימוניה אגופיה דממונא דכתיב בשטרא, כיון דגופיה דממונא ליתיה תותי ידיה לא מהני.

וכי תימא אם כן לטעמיה דרבא דאמר אותיות נקנות במסירה נמי אמאי מהימן אגופיה דממונא. הני מילי לטעמיה דרבא דסבירא ליה דאותיות נקנות במסירה, דכיון דמהניא מסירת השטר למקנא זכותא דאית ביה אשתכח דכי נקיט ליה לשטרא כמאן דנקיט ליה לגופיה דממונא דאמי, ואמטול הכי מהימן עילויה. אבל לדידן דסבירא לן דאין אותיות נקנות במסירה אלמא לא מהניא מסירת השטר למקנא זכותא דאית ביה, לא בבריא לא בשכיב מרע, דאי בבריא אע"ג דמסר ליה נמי במסירה גרידתא לא קני לה לזכותא דאית ביה, ואי בשכיב מרע אע"ג דלא מסר ליה נמי קני. ואע"ג דמסר ליה שטרא לאו מחמת ההיא מסירה קא קני ליה לזכותא דאית ביה, דהא אע"ג דלא מסר נמי קני, אלא משום דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, וקימא לן נמי דמתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, דהוה ליה כמאן דקנייה לההוא שטרא בתורת ירושה דקני ליה נמי לזכותא דאית ביה כדברירנא בפרק מי שמת, וכיון דכי קני לה לזכותא דאית ביה לאו מכח מסירת השטר קא קני לה, אשתכח דכי נקיט ליה לשטרא לאו כמאן דנקיט ליה לגופיה דממונא דמי, ואמטול הכי ליכא להימוניה אלא אגופיה דשטרא (קאי) דקאי ברשותיה, אבל אממונא דאית ביה כיון דליתיה ברשותיה לא מהימן.

וראיה נמי מההיא דגרסינן בפרק דיני ממונות בתרא (סנהדרין לא,א) ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידא בבי דינא דרב נחמן אמרה ליה ידענא ליה בהא שטרא דפריעא הוא הימנה רב נחמן א"ל רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי, אמר ליה לא שאני הכא דאי בעיא קלתיה. והשתא נחזי אנן, אי אמרת בשלמא דלטעמא דרבנן דאמרי אין אותיות נקנות במסירה דאע"ג דנפיק שטרא מתותי ידיה לא מהימן עלויה למימר דבכתיבה ומסירה אקנייה נהליה אי נמי אגב קרקע מסריה נהליה אלא בראיה, היינו דאקשי ליה רבא לרב נחמן כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה, משום דלא משכחת ליה להאי טעמא להימוניה למאן דנפיק שטרא מתותי ידיה למימר לקוח הוא בידי בלא ראיה אלא לטעמא דרבי, דאי לרבנן לא מהימן אלא בראיה. ורב נחמן נמי מהאי טעמא הוא דאצטריך לשנויי לה מטעמא דאי בעיא קלתיה. אלא אי אמרת אפי' לרבנן נמי מהימן למימר בכתיבה ומסירה אקנייה נהליה ושטרא הוה לי ואירכס, מאי קושייה דרבא דמקשי ליה לדרב נחמן כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה, הא אמרת דאפילו לרבנן נמי דאמרי אין אותיות נקנות במסירה מהימן בלא ראיה. ותו ומאי דוחקיה דרב נחמן לפרוקי ליה מטעמא דאי בעי קלתיה, הוה ליה לפרוקי ליה אפילו תימא רבנן בהא אפי' רבנן מודו דאי בעיא אמרה בכתיבה ומסירה מסריה נהליה ושטרא הוה לי ואירכס. אלא מדאקשי ליה רבא כמאן כרבי ואצטריך רב נחמן לשנויי ליה לא שאני הכא דאי בעיא קלתיה, שמע מינה דאי אמרה לקוח הוא בידי לא מהימנא עלויה דממונא דכתיב ביה אלא בראיה.

ברם צריך את למידע דכי אמרינן דכי טעין דבכתיבה ומסירה קננהו אי נמי במתנת שכיב מרע קננהו לא מהימן אלא בראיה, הני מילי למקנא ההיא זכותא דכתיבה בגויהו, לא שנא קרקע ולא שנא מטלטלין, דהא ההוא קרקע והנהו מטלטלין לא קיימי בחזקתיה כי היכי דלהימניה עלויהו. דאי מטלטלי נינהו הא ליתינהו ברשותיה כי היכי דלוקמינהו בחזקתיה, ואי קרקע הוא אף ע"ג דקאי ברשותיה נמי הא קימא לן קרקע בחזקת בעליה קיימת. אבל למקנא גופיה דניארא קני ליה, ואע"ג דלא טעין דאקנייה נהליה אלא במסירה גרידתא מהימן בשבועת היסת, ולא מצי מאריה לאפוקיה לניארא נהליה.

מיהו אי שטר חוב הוא אי נמי מתנה אמטלטלין ואירצי ליה ההוא דנקיט ליה לממונא למתיביה לממונא דשטרא נהליה, בהא איכא לפלוגי. דאי טעין דיהביה מארי שטרא לההוא שטרא נהליה בכתיבה ומסירה כדחזי מהימן אהנהו מטלטלי דאתא לרשותיה, ובשבועת היסת. ואי לא טעין דאקנייה נהליה אלא במסירה גרידתא ולא אמר ליה דליזיל ולשקליה לממונא לנפשיה, מיחייב לאהדוריה לממונא למארי שטרא, דהא לא אקני ליה זכותא בממונא כלל. אבל ודאי אי טעין דאמר ליה זיל שקליה לממונא לנפשך מהימן, דכי שקליה ברשות בעלים שקליה, ומכי מטא לידיה מדעת בעלים הוא דקנייה.

והיכא דטעין דאקנייה מארי שטרא נהליה בחד מאנפי הקנאות, דקאמרינן דכי מטא ממונא לידיה מהימן, לא תימא הני מילי היכא דליכא סהדי דאתא האי ממונא לידיה, מגו דאי בעי אמר דלא שקל ולא מידי כי אמר אין שקלי ודידי שקלי מהימן, אלא אע"ג דאיכא סהדי דידעי דשקיל ואיהו טעין אתה אמרת לי ליטלן לעצמי ושקלתיה מקמי דחזרת בך, אי נמי דאקניתיה לממונא נהלי בחד מאנפי הקנאות, ומלוה קא טעין דלא אמר ליה ולא אקני ליה מידי, משתבע איהו למלוה וללוה היסת ומפטר, ומקביל ליה מלוה ללוה חרם סתם כתקנתא דרבנן בתראי דלא שדריה למשקליה ולא אקני ליה מידי ופרע ליה לוה למלוה. והיינו טעמא דמהמנינן ליה להאי דשקליה לממונא ואע"ג דאיכא סהדי דשקליה, מידי דהוה אמאן דאסהידו עליה דאכל פירי דארעא דלאו דיליה, דאי טעין ואמר לפירות ירדתי נאמן דלא חציף איניש למיכל פירי דלאו דיליה מדרב יהודה (לעיל בבא בתרא לג,ב), הכא נמי לא חציף איניש למשקל ממונא דלאו דידיה. והני מילי דשקיל מחיי מלוה, דאיתיה להאי טעמא דלא חציף איניש משום דחייש דילמא אתי מלוה ומכחיש ליה בטענת בריא, אבל היכא דלא שקל אלא לאחר מיתה, אע"ג דטעין דמלוה אקנייה נהליה במתנת שכיב מרע, כיון דאיכא סהדי דשקל כמאן דאסהידו דגזליה דאמי, דלא מהימן למימר (דלישקלי) [דילי שקלי] אפי' היכא דיכיל למימר החזרתיו לך לא אמרינן מגו דאי בעי אמר החזרתים לך כי אמר אין שקלי ודידי שקלי מהימן, דכיון דכי לא יכיל למימר החזרתים לך לא מהימן למימר דידי שקלי משום סהדותא דסהדי דמסהדי דשקל, אלמא כמאן דמסהדי בהדיא דשקל מידי דלאו דיליה דאמי, הלכך אע"ג דיכיל למימר החזרתים לך נמי לא אמרינן מגו דיכיל למימר החזרתים לך כי אמר דידי שקלי מהימן דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. תדע דאם כן גבי נסכא דרבי אבא (לעיל בבא בתרא לג,ב) נמי נימא מגו דאי בעי אמר החזרתיו לך כי אמר דידי חטפתי מהימן. אלא לאו שמע מינה דכל היכא דאיכא סהדי דמרעי לה לטענאתיה דקא טעין השתא לא אלים מגו למדחא סהדותא דסהדי. והני מילי דאיכא סהדי, אבל ליכא סהדי, לא שנא דשקל מחיי מלוה ולא שנא לאחר מיתה, מגו דאי בעי אמר לא שקלי כי אמר אין שקלי ודידי שקלי מהימן. מיהו למלוה משתבע שבועת היסת. אבל יורשים כיון דבטענת שמא קאתו לית להו גביה אלא חרם סתם כתקנתא דרבנן בתראי.

ולענין דינא דמארי ממונא בהדי הלוה גופיה, לא שנא הכי ולא שנא הכי מחייבינן ליה ללוה לשלומי ליה למלוה זוזיה, דאיהו דאפסיד אנפשיה דפרעיה להאיך שלא כדין, דידע דהוה ליה למלוה ממונא גביה ולא ידע אי האיך דפרעיה ברשותיה דמלוה אתא ואי לא, הוה ליה כהלויתני ואיני יודע אם החזרתי ואם לא החזרתי דחייב:

קיח. והא דתניא גבי שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת כשם שמוציאין שטר חוב על אחרים כך מוציאין זה על זה ליתא, דקימא לן כתנא דידן דקתני אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה. במאי קא מפלגי, בכותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו, הילכך חיישינן דילמא האי דנפיק השתא שטרא מתותי ידיה אזל לגבי עדים ואמר להו כתובו עלי שטרא לאידך יוסף בן שמעון דיזיפנא מיניה זוזי והבו לי דלכי יהיב לי זוזי יהיבנא ליה שטרא, וכתבי וחתמי ויהבי ליה, והשתא מפיק ליה לשטרא, וקאמר אנא הוא דאוזיפתיה לדיליה, ואמטול הכי אין מוציאין שטר חוב זה על זה, ולאו משום דחיישינן לנפילה. ותנא ברא סבר אין כותבין שטר ללוה עד שיהא המלוה עמו, הילכך ליכא למיחש ולא מידי. וקי"ל כתנא דידן. וכי תימא לתנא דידן נהי דכותבין שטר ללוה אעפ"י שאין המלוה עמו, היכא דקאי שטרא לגוביאנא, אבל הכא דשם המלוה והלוה שוין וסבירא ליה לתנא דידן דאין מוציאין שט"ח זה ע"ז אמאי כותבין. נפקא מינה דאי קיימי עדי חתימה ומסהדי מאן מיניהו יזיף מחבריה מצי גבי ביה. ואמטול הכי כותבין, דהא ליכא למיחש ולא מידי, דאי איכא סהדי דמסהדי מאן הוי מלוה ומאן הוי לוה, כי גאבי ביה שפיר גאבי, ואי ליכא סהדי לא גאבי חד מינייהו ולא מידי וליכא פסידא בהאי כתיבה לחד מיניהו:

קיט. ושמעינן מיהא [דהא] דתנן (לעיל בבא בתרא קסז,ב) כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו לאו בכתיבה גרידתא עסיקינן אלא בכתיבה וחתימה קאי, דאי ס"ד בכתיבה גרידתא קאי ואין חותמין עד שיהא המלוה עמו, לתנא דידן למאי ליחוש ליה, נהי נמי דכותבין, כיון דאין חותמין עד שיהא המלוה עמו וקא מפיק האי יוסף בן שמעון שטר כתוב וחתום ליכא למיחש ולא מידי, דהא אמרת כי ליכא מלוה בהדיה לא חתמינן. אלא לאו שמע מינה כותבין שטר ללוה וחותמין ונותנין לו אעפ"י שאין המלוה עמו:

קכ. הרי אמרו נמצא לאחד בין שטרותיו שטר שובר, כתוב בו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע, והיו לו שני שטרות אחד על זה ואחד על זה, שטרות שיש לו על שניהן פרועין. טעמא דנמצא בין שטרותיו שובר כהאי גוונא, הא לא נמצא מצי מפיק שטר חוב עלויהו, והא אנן תנן ולא אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב. א"ר ירמיה במשולשין. כלומר דכתב שלשה דורות בכל חד מיניהו, נמצא דור שלישי מבחין ביניהן, ואמטול הכי אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב. וכי קתני רישא ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב כגון שלא שלשו לדורות. ודיקינן, במאי אוקימתה לסופא דקתני נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהן פרועין, דשמע מינה דאי לא נמצא שובר מצי מפיק שט"ח עליהו, במשולשין, שנמצא דור שלישי מבחין ביניהן. ולחזי תברא בשמא דמאן כתיב. ולורעיה לשטר חוביה דכתיב עלויה, ואידך דלא כתיב תברא בשמיה לגביה מיניה. אמר רב הושעיא במשולשין בגט ואין משולשין בשובר. כלומר במשולשין בשטרי החוב ואין משולשין בשובר, דאי לאו שובר מצי למגבא מיניהו, ולא מצי חד מיניהו לדחויה ולמימר ליה אנא לא יזיפנא מינך מידי האיך הוא דיזיף מינך בהני תרי שטרי דהא משולשין בו, מרע ליה לתרויהו דכל חד מיניהו מצי מדחי ליה ולמימר ליה האי תברא אשטרא דאית לך עלי הוא דכתיב. והלכתא כי האי פירוקא, דכל כהאי גוונא הכי דיינינן ליה:

קכא. אביי אמר הכי קאמר נמצא לאחד שובר כתוב וחתום ששטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע והיו לשניהן עליו שני שטרות שטרי שניהן פרועין. דכל היכא דתובע ונתבע תרויהו אית להו שטרא, תובע נקיט שטר חוב ונתבע נקיט שובר ואיכא ספיקא בתרויהו יד בעל שטר החוב על התחתונה. מאי טעמא, איכא למימר יד בעל שטר החוב על התחתונה ואיכא למימר יד בעל השובר על התחתונה, אוקי ממונא בחזקת מאריה. ודוקא בשאין משולשין לא בגיטין ולא בשובר, דבעל חוב הוא דאפסיד אנפשיה דאוזיף בשטר שאינו משולש, אבל אם היו משולשין בגיטין של[ו]ש שמבחין ביניהן ואין משולשין בשובר, על בעל השובר להביא ראיה. דאי לא תימא הכי אתי לוה למעבד קנוניא בהדי חד מיניהו אחבריה למפרעיה בשובר שאינו משולש ומפסיד ליה להאיך שלא כדין. ועוד דזימנין דליכא עליה שטרא אלא לחד מיניהו, ואזיל לגבי האיך וכתיב ליה שובר שאינו משולש, ומפקע ליה להאי ב"ח שלא כדין, ולא מתקני רבנן מילתא דאתי בה לידי פסידא. ולא דמיא לדר' אושעיא דמכשר ליה לתברא במשולשין בגט ואין משולשין בשובר, דשאני התם דכיון דחד מלוה ושני לווין, מלוה הוא דאפסיד אנפשיה דכתב ליה לחד מיניהו שובר שאינו משולש. ומסתברא דאפי' בשאין משולשין לא בגט ולא בשובר, אי כתבי הרשאה זה לזה הו"ל דינא כשטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע. והיכא דלא כתבין הרשאה זה לזה נמי דוקא היכא דטעין נתבע טענת בריא דפרעינהו לתרויהו ומשתבע לתרויהו שבועת היסת, אבל היכא דלא יכיל לאשתבועי לחד מיניהו, לההוא דלא יכיל לאשתבועי מיחייב לשלומי ליה. והלכתא נמי כי האי פירוקא דאביי, דרב הושעיא ואביי לא פליגי אלא כל חד מיניהו מוקים לה למתני' אליבא דהלכתא ומר אמר איכא לאוקומה בהכי ומר אמר, איכא לאוקומה בהכי, אבל לענין דינא לא פליגי:

יז. האומר לבנו שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע איזה הוא שטרות כולן פרועין נמצא לאחד שם שנים הגדול פרוע והקטן אינו פרוע. רישא כגון שהיו לו שטרות הרבה על בני אדם הרבה, על כל אחד מהן שטר אחד, דכיון דאתחזק חד מיניהו בפרוע ואין ידוע איזה הוא, לא שנא דאמר איהו לבנו שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע איזה הוא, ולא שנא אמר ליה שטר בין שטרותי פרוע ולא אמר ליה איני יודע איזה הוא ובן לא קא ידע איזהו, שטרות כולן פרועות מספק, דאוקי ממונא בחזקת מאריה וכל חד וחד מצי אמר דידי הוא דהוי פרוע. ואם נמצא שם ללוה שני שטרי חובות הגדול פרוע, דיד בעל שטר החוב על התחתונה, דאוקי ממונא בחזקת מאריה, והקטן אינו פרוע, דחד שטרא ולאו תרי שטריה וממה נפשך גאבי מיניה חד מיניהו אלא שיד הלוה על העליונה. ומסתברא דאי אמר שטרות יש בין שטרותי פרועין אפי' היו שם עשרה על שם אחד כולן פרועין ולא אמרי' מיעוט שטרות שנים, דכל כה"ג חומרא לתובע וקולא לנתבע. דאי לא תימא הכי, גבי חד נמי כי נמצא שם לאחד שנים אמאי הגדול פרוע:

קכב. אמר רבא שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע חוב לך בידי פרוע שטרות כולן פרועין. כלומר האומר לחבירו דרך הודאה שטר לך בידי פרוע, והיו לו עליו ב' שטרות, הגדול פרוע והקטן אינו פרוע. חוב לך בידי פרוע שטרות כולן שיש לו עליו פרועין, כי טעמא דלעיל:

קכג. א"ל רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו שדה שיש לי מכורה לך כל שדותיו מכורות לו. דהא שדה שדות טובא נמי משמע, כדכתיב (בראשית לב,ד) ארצה שעיר שדה אדום ומתרגמינן חקלי אדום, ודכותה ויברח יעקב שדה ארם (הושע יב,יג). אמר ליה התם יד בעל השטר על התחתונה. דאוקי ממונא בחזקת מאריה, הכא נמי יד בעל שטר החוב על התחתונה דאוקי ממונא בחזקת מאריה.

וש"מ דמאן דא"ל לחבריה שדה מכורה לך אי נמי שדה שיש לי מכורה לך, אע"ג דלא בדיק ליה הי שדה משדותיו מזבין ליה, נהי דיד בעל השטר על התחתונה מיקנא מיהת קאני חדא מיניהי, אלא שיד לוקח על התחתונה ונוטל פחותה שבהן: