יד רמה על בבא בתרא קסא:

ופרקינן דלא כתיב ליה עד. דביעקב גרידא לא מכשרי, דכל היכא דלא כתיב ביה איש פלוני בן איש פלוני לא מחזקינן ליה דלסהדותא חתים אלא היכא דכתיב ביה עד. ואי בעית אימא לעולם דכתיב ביה עד, וכגון דידעינן ביה בהאי חתמות ידא דלאו דיעקב היא. כלומר לעולם דלא כתיב ביה עד, ואפי' הכי איכא אנפא דאי גאיז ליה לראובן בן גרים ליה לאיפסולי, כגון דידעינן ביה בהאי חתמות דיעקב עד דאשתייר ביה דלאו חתמות ידא דיעקב היא, דליכא בההוא אתרא יעקב דחתים כי האי גוונא, דכי האי גוונא ודאי פסיל, דהא אתברר דהאי חתימה דיעקב עד לאו דיעקב היא וליכא לאחזוקי אלא במזויף. וכיון דאפשר דגרים ליה האי זיופא לאיפסולי לא חיישינן דילמא גאיז ליה, דאיהו גופיה מירתת ולא גאיז דחייש דילמא מתברר דלאו חתמות ידא דיעקב היא ומיפסיל שטרא לגמרי.

ומקשינן ודילמא בשמא דאבוה חתם. כלומר וכי מתברר דלאו חתמות ידא דיעקב היא מ(ה)אי הוי, כיון דיכיל לברורי דחתמות ידא דראובן בן יעקב היא אמאי פסלינן ליה, ודילמא בשמא דאבוה חתים לשם עדות. ופרקינן לא שביק איניש שמיה וחתים בשמא דאבוה. והאי כיון דכתיב ביה יעקב עד מוכחא מילתא דלאו בשמא דאבוה בלחוד חתם, דלאו אורחיהו דאינשי בהכי, אלא ראובן בן יעקב עד הוא דחתם, ועל כרחיך להדי ראובן בן מגואי שיטה אחריתי הוא, דהא לא חתימי עדים אלא כנגד הכתב, ומארי דשטרא הוא דגזייה לראובן בן דהוה קאי מאבראי להדי שיטה אחרונה משום ריעותא דהויא ליה בשיטה אחרונה דהוה פסליה ליה לשטרא. וכיון דמתברר זיופיה פסלינן ליה, וכל היכא דגרים למפסליה לא גאיז ליה.

ומקשינן ודילמא סימנא בעלמא שוייה. כלומר ואכתי אמאי מיפסיל, ודילמא האי סהדא לאו לראובן בן יעקב חתם אלא יעקב עד לחודיה חתם, ולאו למחתם בשמא דאבוה איכוון אלא סימנא בעלמא שוייה. משום דהו"ל בהני אותיות דיעקב שנויא דהוה מינכר ביה כתב ידו טפי מבשאר אותיות. דהא רב צאיר כוארא צורת דג, ר' חנינא צאיר חרותא. חריות של דקל, ורב חסדא אות סמך ורב הושעיא עיין רבה בר הונא צאיר מכותא. תורן של ספינה. וכל חד מיניהו מינכרא צורתא דצייר דדידיה היא, והוה סלקא ליה כמאן דחתים איש עד. ופרקינן לא חציף איניש לשווייה לשמא דאבוה סימנא. ובאיניש מעלמא ליכא לאחזוקי, דכיון דאיתחזק ביה ריעותא צריך לקיומי, ולא מיקיים ליה אלא בראובן בן יעקב דכתביה ואשתכח דלא סגיא דלא מינכר זיופיה כדברירנא.

מר זוטרא אמר למה לך כולי האי כל מקושר שאין עדיו כלין בשטה אחת פסול. כלומר כל מקושר שאין עדיו כלין ברוחב שיטה אחת פסול, ואשתכח דכלהו סהדי כי חתימי ממטה למעלה ברוחב שיטה אחרונה בלחוד הוא דחתימי, דהוו להו שיתא דרי לתלתא סהדי, תרי דרי לכל סהדא בין קשר לקשר. וכלהו ברחב שטה אחרונה שבפנים, דחתים ראובן בין קשר ראשון לקשר שני בתרי דארי כנגד רחב שטה אחרונה, ראובן בן בחד דרא ויעקב עד תחתיהו בדרא תנינא. וחתים שני בין קשר שני לקשר שלישי נמי כנגד רוחב שיטה אחרונה בתרי דארי, שמעון בן בחד דרא ויעקב עד תחתיו בדרא תנינא. וחתים לוי לאחר קשר שלישי נמי בתרי דארי כנגד רוחב שטה אחרונה, לוי בן בחד דרא ויעקב עד תחותיהו בדרא תנינא. וא"נ באעו למחתם בתלתא או בארבעה דארי שפיר דאמי. דחתים ראובן בחד דרא, וכתיב בן בדרא תנינא תותיה, וכתיב יעקב בדרא תליתאה וכתיב עד בדרא רביעאה, וכן כל חד וחד מתלתא סהדי חתמות ידא דכל חד מיניהו בין קשר לקשר מאבראי במקום הנראה. ואמטול הכי אצריכנא למהוי כל רצועאתא מופלגין מהדדי כשיעור רחב שתי שיטין או שלש שיטים, שיעור ראובן עד זה על גבי זה כדתנן איש פלוני עד כשר, או שלש כשיעור ראובן בן יעקב זה על גבי זה כדתנן איש פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד כשר.

וה"ה נמי היכא דאית ביה שבעה קשרים ושבעה עדים כהאי גוונא הוא דחתימי, דכל חד מיניהו חתים בתרי דארי או בתלתא וארבעה דארי בין קשר לקשר, ובתראה חתים לאחר קשר שביעי משום דליכא למעבד קשר בתריה, דכי חתימי כה"ג ודאי ליכא למיחש ולא מידי, דאי גאיז לה לשיטה אחרונה גאיז לה לכל חתימת העדים בהדה.

וקי"ל כמר זוטרא דבתרא הוא. וש"מ דהלכתא כר' ירמיה בר אבא, דהאי טעמא דמר זוטרא לא סליק אלא כר' ירמיה בר אבא, דאלו לרב הונא דלא באעי כנגד כתב לא שייך לאצטרוכינהי למכלי ברוחב שיטה אחת כלל. ועוד דכי אצטריכינן להכי, משום חששא דגאייז לה לשטה אחרונה הוא דאצטריכינן להכי, ואי לרב הונא כיון דלא סגיא ליה בלא שריר וקיים ליכא למיחש, דאי גאייז לה לשטה אחרונה גאיז ליה לשריר וקיים בהדה ומיפסיל. אלא לאו ש"מ דלא סלקא הא דמר זוטרא אלא אליבא דרב ירמיה בר אבא, וכיון דקאי מר זוטרא כותיה ש"מ הלכתא כותיה. ועוד דגמרא דבני מערבא מסייע ליה, דתאני מקושר עדיו לארכו. (דאי) [ואי] משום דרבי יוחנן דאמר מחק פסול אע"פ שהוא מקויים, דש"מ דרבי יוחנן כרב הונא ס"ל דמצריך ביה במקושר שריר וקיים כדברירנא לעיל, הא מר זוטרא דבתרא הוא כרב ירמיה בר אבא ס"ל, וקי"ל כבתראי, וכ"ש דגמרא דבני מערבא מסייע ליה. ואי משום הא דתנן רבי חנינא בן גמליאל אומר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שהוא יכול לעשותו פשוט, הא פרישנא לדברי הכל ולא קשיא לרב ירמיה בר אבא דא"כ הוה מותבינן ליה תיובתא מיניה, ומדלא אותבינן עליה מינה שמע מינה דהא דר' חנינא בן גמליאל לדברי הכל מיפרשא כדברירנא.

ואי קשיא לך מכדי דכולי עלמא עדים בין קשר לקשר חתימי, וא"כ כי הוו עדיו כלין ברחב שטה אחת, מאי הוי, הא קא משתייר רוחא עלויה חתמות ידיה דסהדא קמא כשיעור קשר ראשון, וליחוש דילמא מחיק ליה לגיטא מגואי וכתיב מאחוריה במקום קשר ראשון דקאי עלויה עדים מאי דבעי וחתימי עדים מתתאי וגאבי ביה בתורת פשוט. הא ניחא אם תמצי לומר דכל שטר שמחוק מאחוריו פסול עד דמיתברר מאי הוה כתיב ביה מאחוריו דחיישינן דילמא מקושר הוה, א"נ דהוה כתיב עליה תברא מאחוריה, אלא אי אמרת דשטר פשוט שנמחק מאחוריו כשר מאי איכא למימר. שאני הכא, דבשיעור רוחב שיטה אחת לא מצי כתיב שטרא, ואי כתיב בטפי מרוחא שיטה אחת הוא דכתיב, וכיון דמשתכחי עדי השטר זה תחת זה ברוחב שטה אחת מינכר זיופיה, דאמרי' ליה מאי דחוקייהו דהני סהדי דחתימי זה תחת זה בשיתא דארי, לחתמו זה בצד זה לרוחב השטר בחד דרא או בתרי דרי, אלא לאו שמעינן מינה האי שטרא מקושר הוה ומחקתיה מגויה וזייפתיה מאחוריה וכתב עלוי סהדי מאי דבעית ושויתיה פשוט:

כט. ואגב ארחיך ש"מ דרצועות המקושר מראשו הן יוצאות ולא מסופו. ממאי, מדאמרינן וליחוש דילמא מתרמיא ליה ריעותא בשיטה אחרונה וגאיז לשיטה אחרונה וגאיז ליה לראובן בהדה, ואי ס"ד רצועות מסופו של גט הן יוצאות היכי מצי גאיז לה לשטה אחרונה, והא קא גאיז להי לרצועות בהדה, אלא לאו ש"מ רצועות מראשו של גט הן יוצאות:

ל. ושמעינן נמי דשטר שכתוב בו בן איש פלוני עד כשר. וכן אם היה כתוב בו איש פלוני עד כשר, ואע"ג דלא כתיב ביה בן איש פלוני. וה"מ דכתיב ביה עד, אבל לא כתיב ביה עד לא מתכשר באיש פלוני גרידא עד דכתיב איש פלוני בן איש פלוני. והיינו דקא מקשינן וליחוש דילמא גאיז לה לשטה אחרונה וגאיז ליה לראובן בן בהדה ומתכשר ביעקב עד דתנן איש פלוני עד כשר, ופרקינן דלא כתיב ביה עד, הילכך אי איכא ראובן בן יעקב מתכשר אע"פ דלא כתיב עד, אבל בבן יעקב גרידא אי נמי ביעקב גרידא לא מתכשר עד דכתיב עד. ואף על גב דהא מילתא ממתניתין נפקא שמעינן מיהא דלא שנא בפשוט ולא שנא במקושר בהא מילתא חד דינא נינהו:

לא. ושמעינן נמי דמאן דחתים בשמא דאחריני, כגון דשוייה סימנא, ואיתברר דהאי חתמות ידא דפלוני היא דלאו דמרי האי שמא דמיחתים בשטרא וידיע בהאי פלוני קאי בחזקת כשרות, אע"ג דלא חתים בשמיה כשר, ואפי' צאיר צורתא בעלמא שפיר דאמי, לא שנא בפשוט ולא שנא במקושר. דהא רב צאיר כורא, רבי חנינא צאיר חרותא, רב חסדא צייר סמך, רב הושעיא צייר עיין, רבה בר רב הונא צייר מכותא. וכל שכן היכא דחתים בשמא בעלמא לסימנא. ולא תימא הני מילי היכא דידיע מילתא דהכי הוה מעשה, אלא אפי' מסתמא היכא דמשכחינן חתמות ידא דכתיב בה יעקב עד, וידיעא מילתא דחתמות ידא דראובן דלאו בנו של יעקב היא, מכשרינן לה. דהא הכא דהאי גברא ראובן בן יעקב חתם, וחיישינן דילמא גאיז ליה לראובן בן ומתכשר ביעקב עד, וטעמא דלא חציף איניש לשווייה לשמא דאבוה סימנא, מכלל דאי חתים בשמא דאיניש מעלמא מכשרינן ליה, דאי מסתמא לא מכשרינן ליה, הכא למאי ניחוש לה. והני מילי היכא דחתים בשמא דשאר אינשי, אבל מאן דחתים בשמא דאבוה לא מתכשר שטרא בחתמות ידיה מסתמא עד דמתברר דסימנא שווייה, אבל מסתמא לא אמרינן סימנא שווייה, דלא חציף איניש לשווייה לשמא דאבוה סימנא והאי לאו לשם עדות חתים אלא מתעסק בעלמא הוה, ואפי' כתיב ביה עד, דחיישינן לזיופא: