יד רמה על בבא בתרא קסא.

ומקשינן תו וליחוש דילמא מחיק ליה לשריר וקיים וכתיב מאי דבעי והדר כתיב שריר וקיים. ופרקינן האמר רבי יוחנן תלויה מקויימת כשרה מח(ו)ק פסול אע"פ שהוא מקויים ולא אמרו מחק פסול אלא במקום שריר וקיים וכשיעור שריר וקיים. כלומר במקום שראוי לכתוב בו שריר וקיים, ואין צריך לומר יתר מכן. וטעמא מאי, דחיישינן דילמא שריר וקיים הוה כתיב ביה ומחקיה וכתיב מאי דבעי והדר כתיב שריר וקיים. והני מילי במקום הראוי לכתוב בו שריר וקיים וכשיעור שריר וקיים דאיכא למיחש הכי, ואין צריך לומר ביתר משיעור שריר וקיים, דאיכא למימר איערומי קא מערים ומחק מקמיה או לאחוריה טפי משריר וקיים כי היכי דלא לינכר זיופיה. אבל פחות משיעור שריר וקיים, אי נמי שלא במקום הראוי לכתוב בו שריר וקיים, כגון שהיה המחק באמצע השטר מקום שלא היה ראוי להשלים בו הענין ויש אחריו נייר כתוב שאינו מחוק, מוכחא מילתא דלא הוה כתיב ביה שריר וקיים אההוא מחקא כלל.

אשתכח השתא דרב הונא סבר במקושר צריך למכתב ביה שריר וקיים, ואי לא כתיב ביה שריר וקיים לית להו רשותא לסהדי למחתם עלויה, ואי חתימי עלויה פסלינן ליה עד דמתברר דלא הוסיף ביה מידי לבתר דחתימי עליה סהדי. ורב ירמיה בר אבא סבר אע"ג דלא כתב עליה שריר וקיים נמי כשר, דאי ס"ד לרב ירמיה נמי פסול (לימא) [למה] לי כנגד הכתב. תדע דמכל חד מהנך קושיי דאקשינן עליה לקמן שמעינן דלא בעי שריר וקיים, דאם כן לא הוה שייך לאקשויי עליה חדא מהנך קושיי כלל, כדמיברר לקמן מכל חדא מיניהו.

ואיכא דמשמע ליה מסוגיא דגמרא דבני מערבא דסבירא ליה לרב הונא דלא שנא בפשוט ולא שנא במקושר אין העדים חותמין על השטר עד דכתבין ביה שריר וקיים, וכיון דלא סגיא דלא כתיב ביה שריר וקיים ואמטול הכי לא בעי רב הונא כנגד הכתב. דגרסי' התם א"ר אידי אמר רב הונא בין קשר לקשר העדים חותמין מלמעלה. וחש לומר שמא זייף. סבר רב הונא למימר אין העדים חותמין למטה עד שיקראו אני פלוני מקובל עלי כל מה שכתוב למעלה. וחש לומר חזר וזייף. סבר רב הונא למימר מקובל עלי מקובל עלי שתי פעמים פוסל בו. וחש לומר שמא כתב דברים אחרים וחזר ומחק וחזר וזייף סבר רב הונא למימר מחק פסול אפי' קיים. והאי גמרא דבני מערבא סליק כי טעמא דגמרא דילן, כל קושיא וקושיא ופירוקיה. מיהו במערבא הוו רגילין למכתב בסופיה דשטרא מקמי חתימת עדים מקובל עלי, ובבבל הוו נהיגי למכתב שריר וקיים, וחד טעמא נינהו. ואשכחן כי הני תרי לישני בחד קרא כענין שנאמר (אסתר ט,כז) קיימו וקבלו היאודים עליהם ועל זרעם.

והכין פירושה. א"ר אידי אמר רב הונא בין קשר לקשר העדים חותמין. וכבר פרישנא האי בין קשר לקשר דסבר רב הונא היכא הוי, מיהו אשמעינן בגמרא דבני מערבא מילתא דלא מיפרשא בהדיא בגמרא דילן וצריכא לן על כרחן לטעמיה דרב הונא. ומאי ניהו, דקאמר מלמעלה, כלומר דהאי דאמר רב הונא בין קשר לקשר וקימא לן בין קשר לקשר מאבראי במקום הנראה, ולא שני ליה בין כנגד הכתב בין שלא כנגד הכתב, ומשמע נמי לטעמיה דעדים כסדרן חתימי ערב כנגד ערב, על כרחיך כי מתחלי למחתם למעלה הוא דמתחלי למחתם ברישא דמגילתא מבחוץ, דהיא סופא דמגילתא מבפנים, שנמצא גג חתימת העדים סמוך למקום חתך, ושולי חתימתן כלפי שולי כתב הגט מבפנים. דאי מרחקי לה לחתמות ידיהו מרישא דמגילתא, חיישינן דילמא כתיב עלויה מאי דבעי דהא חתימי עדים מתתאי, וגאיז ליה לגט למטה מחתימת ידי עדים ומשוי ליה פשוט. אלא כי חתימי ברישא דמגלתא חתימי דהוא כנגד גליון שבסוף הגט מבפנים.

ומקשו עליה התם כי היכי דאקשו עליה בגמרא דילן וחש לומר שמא זייף, כלומר ולא חש רב הונא למימר דלא מזייף וכתיב מגואי מאי דבעי וחתימי סהדי מאבראי כדפרישנא. ופריק כדפרקינן אליביה בגמרא דילן, סבר רב הונא למימר לעולם אין העדים חותמין למטה עד שיקראו אני פלוני מקובל עלי על כל מה שכתוב למעלה, והיינו שריר וקיים אליבא דגמרא דילן. ומקשינן וחש לומר חזר וזייף, כלומר וכי כתיב עליה מקובל עלי מאי הוי, ליחוש דילמא בתר דכתבי ביה עדים מקובל עלי מוסיף ביה מאי דבעי והדר כתיב עליה מקובל עלי זימנא אחריתי. ופרקינן סבר רב הונא מקובל עלי מקובל עלי שתי פעמים פוסל בו, והיינו דפרקינן בגמרא דידן חד שריר וקיים כתבינן תרי שריר וקיים לא כתבינן.

ואקשינן תוב וחש לומר שמא כתב דברים אחרים וחזר ומחק וחזר וזייף, כלומר ליחוש דילמא מקמי דחתימי עליה עדים הוה כתיב עליה דברים אחרים דהויא ליה חובתא בגויהו ומקובל עלי בהדיהו ובתר דחתימי סהדי חזר ומחק, כלומר הכר ומחקיה למקובל עלי בהדי הנך דברים אחרים, וחזר וזייף וכתיב עליה מאי דבעי והדר כתיב מקובל עלי. ופריק סבר רב הונא מחק פסול אפי' קיים, והיינו דר' יוחנן דאמר מחק פסול אע"פ שהוא מקויים ולא אמרו מחק פסול אלא במקום שריר וקיים וכשיעור שריר וקיים.

ומסתברא דמהתם נמי ליכא למשמע מידי אלא במקושר, דהא כולה שמעתא במקושר איריא. ואי משום דאמרינן סבר רב הונא למימר לעולם אין העדים חותמין למטה עד שיקראו אני פלוני מקובל עלי כל מה שכתוב למעלה, ש"מ אפי' בפשוט קאמרי', דאי ס"ד דוקא במקושר אבל בפשוט לא האי אין העדים חותמין למטה אין העדים חותמין מאחוריו מבעי ליה, אלא משום דמיירי נמי בפשוט, האי נמי לאו ראיה היא, דהא על כרחיך עיקר שמעתא במקושר קאי, ואפילו הכי קרי ליה למטה, וטעמא דמילתא דמקושר נמי חתימי מאחוריו כנגד גליון שבסוף הגט הוא דחתימי. ואשכחן כי האי לישנא לקמן משמעתין דכתיב ראובן בן בחד דרא ויעקב עד עלויהו, דמאי דקאי מניהו אחורי שטה של מעלה מבפנים קרי עלויהו, ומהאי טעמא הוא דקרי התם לאחורי תחתונו של גט למטה.

והרי אתברר לך דליכא למשמע מינה דבעי רב הונא שריר וקיים אלא במקושר. וכל שכן לגמרא דילן דברירא מילתא טפי. תדע מדמקשינן ליה לרב הונא ומפרקינן דכתיב ביה שריר וקיים, ש"מ דלא בעי רב הונא שריר וקיים אלא במקושר. ואי ס"ד מילתא דשיכא בכולהו שטרי היא, דקא ארי לה מאי קא ארי לה, ומאן דמתרץ לה נמי אליבא דרב הונא, האי דכתיב ביה שריר וקיים, כיון דכתיב שריר וקיים לא חיישינן מיבעי ליה. וכן הא דמסקינן נמי חד שריר וקיים כתבינן תרי שריר וקיים לא כתבינן, ודקאמר ר"י נמי מחק כפול אע"פ שמקויים, כולה מילתא במקושר קימא, דעדיו מאחוריו כל מאן דמכשר ביה חתימת העדים שלא כנגד הכתב לית ליה תקנתא אלא בשריר וקיים, והוא דלא כתיב ביה אלא חד זימנא. אבל בפשוט דעדיו מתוכו, כיון דפסלינן ליה בהרחקת שני שטים ולא ילפינן משיטה אחרונה כלל, ליכא למיחש לזיופא, דסהדי גופיהו לא חתמי ברחוק שני שטים, כדריש לקיש דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה גדול, ובבציר מהאי שיעורא לא מצי לזיופי.

ואמטול הכי מודי רב הונא דלא בעי שריר וקיים, וכ"ש לרב ירמיה דאפי' במקושר נמי לא בעי שריר וקיים. וכיון דלא בעינן שריר וקיים, לא מבעיא היכא דלא כתיב דלא פסיל, אלא אפילו היכא דכתיב ביה שריר וקיים וכתיב בתריה תנאה, אי נמי קיומי תלויות ומחקין מקמי שטה אחרונה כשר וילפינן מיניה. ואין צריך לומר היכא דאתרע מחקא במקום הראוי לשריר וקיים וקיימיה מקמי שטה אחרונה דכשר. ואפילו לרבי יוחנן, דכי א"ר יוחנן במקושר דסבירא ליה כרב הונא דמכשר להו לעדיו שלא כנגד הכתב ובעי שריר וקיים לתקוניה, אבל בפשוט דלא בעי שריר וקיים לא קאמר. תדע דהא רבי יוחנן הוא דקאמר לקמן כל המחקין צריך שיכתוב קיומהון, ולא קא (מפלגי) [מפליג] בין היכא דהוי במקום שריר וקיים להיכא דלא הוי במקום שריר וקיים ולא כשיעור שריר וקיים, שמע מינה הא במקושר הא בפשוט. והרי הדבר למד מענינו, וכי איתינן לה לקימתא דר' יוחנן גבי שמעתא דמקושר הוא דאיתינן לה, ואלו בתריתא דמכשר בה כל מחקא דאיקים מדאשמעינן בה דצריך להחזיר מענינו של שטר בשטה אחרונה שמע מינה דלא מיירי אלא בפשוט דשיכא בה האי תקנתא דשטה אחרונה דאלו מקושר לא שיכא בה תקנתא דשיטה אחרונה כלל.

והכי נמי מסתברא, דפשוט אפילו ר' יוחנן מודה דכל מידי דכתוב ביה כתקנו, אי נמי דמקיים מקמי שטה אחרונה, אפילו לבתר שריר וקיים ילפינן מיניה. דאי ס"ד לא ילפינן מיניה, (לימא) [למה] לי שטה אחרונה. בשלמא הרחקת שני שטין תקינו רבנן דפסלה, דאי נמי כתיב שריר וקיים חיישינן דילמא גאיז ליה לשטרא וכתיב מאי דבעי והא חתימי עדים. אלא שטה אחרונה למה לי, ליתקין ביה שריר וקיים (במקושר) [כמקושר] ולא בעי שיטה אחרונה. דאי כתיב בתר שריר וקיים מידי לא ילפינן מיניה, ואי כתיב מקמי שריר וקיים אפילו בשטה אחרונה נמי נילף מיניה דתו לא יכיל לזיופיה. אלא לאו ש"מ דאפילו לרבי יוחנן במקושר תקינו רבנן, בפשוט לא תקינו רבנן.

וכי תימא מכל מקום תקשי לן פשוט לדברי הכל, אדתקינו ביה רבנן שיטה אחרונה ליתקון ביה שריר וקיים כדאמרן, ולרבי יוחנן מאי שנא מקושר דעבדו ביה תקנתא אחריתי. היינו טעמא משום דהאי דשריר וקיים דחיקא מילתא, דזימנין דכתיב ביה שריר וקיים אדעתא דחתימי עדים, ואדחתימי עדים מימלכי מלוה ולוה למשאר ביה תנאה נמי לשנויי סכום המעות, דאי כתבי ליה לתנאיה או לקיומיה בתר שריר וקיים לא ילפי' מיניה וצריכי למכתב שטרא (אחרונה) [אחרינא], ואפשר דמיחרט מלוה ביני ביניה ולא מוזיף ליה, ואי נמי לא מיחרט זימנין דדחיק לוה לזוזי ואדהכי והכי אית ליה פסידא ואיכא נעילת דלת בין לגבי לוה בין לגבי סופר. ואשכחן דחיישי רבנן בכמה דוכתי לנעילת דלת בפני לווין, והוא הדין לתקנת סופר כדאיתא (גיטין כו,א) גבי הכותב טופסי גיטין. ואמטול הכי לא עבדו ליה רבנן תקנתא בשריר וקיים דאתי מיניה פסידא, אלא בשטה אחרונה דלא אתי מינה פסידא, דכל מאי דמשתכח מקמי שטה אחרונה דסמיכה לסהדי ילפינן מיניה. אבל במקושר תקנתא דשריר וקיים לגביה תקנתא מעליא היא, דעיקר תקנתא דמקושר משום סירכא דגיטי דכהני איתקן דהוו קפדי טובא, תקינו רבנן מקושר דאית ביה עיכובא דאדהכי והכי מיתבא דעתיהו, וכיון דלעיכובא איתקן כל היכא דגרים לעיכובי טפי אית ביה תקנתא טפי.

כז. ולרב ירמיה בר אבא דאמר(י) אחורי הכתב מבחוץ, ולא בעי שריר וקיים, ליחוש דילמא כתיב מאי דבעי וחתים מאי דבעי ואמר אנא לרבות בעדים הוא דעבדי.

נוסחא אחרינא, וליחוש דילמא כתיב מגואי מאי דבעי ומחתים סהדי יתירי מאבראי עד דקיימי בהדי כתבא ואמר אנא לרבות בעדים הוא דעבדי. ופירושה, דקא סלקא דעתין דכי חתימי עדים מאבראי כנגד שיטה אחרונה שבפנים כסדרן חתימי, דהיינו אורך כנגד אורך, ואמטול הכי קא מקשינן וליחוש דילמא לבתר דחתימי סהדי כנגד שיטה אחרונה שבפנים, אזיל ומוסיף לבתר שיטה אחרונה מגואי מאי דבעי שיטה אחת או שתים, ומחתים סהדי יתירי מאבראי כנגד ההיא שיטה אחרונה דאוסיף מבפנים, ונמצאו עדים שהיו חתומין תחילה כנגד שיטה שלמעלה ממנה הן הן חתומין למעלה ועדים המזייפין החתומין כנגד שיטה אחרונה שהוסיף מבפנים חתומין למטה מהן, ומצי לקיומיה לשטריה מעדים של מעלה. ואי אמרינן ליה אמאי אצטריכת לאחתומי שתי כיתי עדים, אמר לרבות בעדים הוא דעבדי, דאי לא מקיים מהני לקיים מהני. בשלמא לרב הונא דבעי שריר וקיים תו לא יכיל לזיופי מגואי ולא מידי, אלא לרב ירמיה דלא בעי שריר וקיים הא יכיל לזיופי כדאמרינן.

ופרקינן מי סברת עדים כסדרן חתימי כדאמרן, לא, עדים ממטה למעלה חתימי. ונמצא מתחיל משולי שיטה אחרונה שבפנים ומסיים והולך כלפי מעלה, שתי כנגד ערב וערב כנגד שתי, ונמצאו ירכות חתימת העדים מבחוץ כנגד שולי הכתב וגט שבפנים, וגג חתימת העדים ושוליה כנגד ירכות הכתב שבפנים. דאי נמי מוסיף שיטה אחרת מבפנים ומחתים סהדי יתירי כנגדה מבחוץ שתי כנגד ערב, לית ליה רוחא לסיומי חתימת כל עד אחת מהן ברוחב שיטה אחת או שתים בחד דרא. ואי מסיים לה לחתמות ידא דחד סהדא בתרי תלתא דארי מנכר זיופי, דאמרינן ליה אי הכי דחתימי כנגד שטה אחרונה בתרי תלתא דארי חתימי ברישא, מאי שנא דדחקי נפשיהו למחתם בתרי תלתא דארי, לחתמו בחד דרא וליזול. ואי אינהו חתימי לבסוף מאי שנא קמאי דחתמי ברישא דלא אתחול כנגד שולי שיטה אחרונה. ואי אמר רוחא שבוק למאן דקשיש מיניהו, איבעי ליה למשבק להו רוחא כי היכי דחתמו בחד דרא כי היכי דחתימי אינהו ברישא. הילכך לא סגיא דלא מינכר זיופיה.

וקי"ל כרב ירמיה בר אבא דאמר עדים ממטה למעלה חתימי, דגמרא דבני מערבא מסייע ליה, דגרסי' התם פשוט עדיו לרחבו מקושר עדיו לארכו. ואי קשיא לך הא דתנן ר' חנינא בן גמליאל אומר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט, ואי ס"ד עדיו לארכו כי חתמי עדיו מתוכו לארכו אמאי כשר, הא אינו יכול לעשות פשוט, דעדי פשוט כסדרן הוא דחתימי, ולמקושר נמי לא חזי, דמקושר עדיו מאחוריו. לא תקשי לך, דכי קתני מקושר שחתמו עדיו מתוכו, לאו בשחתמו מתוכו לארכו כדרך המקושר קאי, אלא כשחתמו מתוכו כסדרן כדרך כל פשוט קאי, ואמטול הכי קאמר ר' חנינא בן גמליאל כשר מפני שהוא יכול לעשותו פשוט. ולעולם עדי מקושר כי חתימי מאחוריו ממטה למעלה הוא דחתמי לאורך הגט כדרב ירמיה בר אבא. וגמרא דבני מערבא מסייע ליה. וקיימא לן כותיה:

כח. תוב אקשינן לרב ירמיה בר אבא וליחוש דילמא מתרמתא ריעותא בשיטה אחרונה וגאיז ליה לשיטה אחרונה וגאיז ליה לראובן בהדה ומתכשר בבן יעקב עד דתנן בן איש פלוני עד כשר. כלומר וכי מתחלי נמי משולי שיטה אחרונה וחתימי ממטה למעלה נמי שתי כנגד ערב מאי הוי, ליחוש דילמא מתרמיא ליה ריעותא לבעל השטר בשיטה אחרונה, כגון דמתרמי ביה תנאה דאית ביה ריעותא לבעל השטר, וגאיז לה לשיטה אחרונה וגאיז ליה לראובן בהדה, דקאי אחורי שיטה לרחבה ומתכשר בבן יעקב עד, דתנן בן איש פלוני עד כשר. בשלמא לרב הונא דבעי שריר וקיים לבסוף, כיון דאי גאיז לה לשיטה אחרונה לא סגיא דלא גאיז ליה לשריר וקיים בהדה ומיפסיל שטרא ליכא למיחש, אלא לרב ירמיה דלא בעי שריר וקיים מאי איכא למימר.

ופרקינן דכתיב ראובן בן בחד דרא ויעקב עד עלויהו. כלומר דכתיב ראובן בן אחריו ברוחב שיטה אחרונה ויעקב עד עלויהו, כלומר אחורי שיטה של מעלה הימנה, (מאי) [דאי] נמי גאיז לה לשיטה אחרונה גאיז לה לראובן בן בהדה, ולא אשתייר ליה בן איש פלוני עד דמתכשר בגויה.

ומקשינן תו וליחוש דילמא גאיז ליה לראובן בן ומתכשר ביעקב עד דתנן איש פלוני עד כשר. ואע"ג דלא מצי לקיומיה ביעקב עד דהא לאו חתמות ידא דיעקב היא אלא דראובן בן יעקב היא, כיון דמסתמא כל כמא דלא נפיק עליה ערער ולא מתברר דלא חתמות ידא דהאי סהדא דחתים עליה היא דמכשרינן ליה, הכא נמי ליחוש דילמא גאיז ליה לראובן בן ומסתמא מחזקינן ליה להאי יעקב עד בחתמות ידא דיעקב ומכשרינן ליה.