יד רמה על בבא בתרא קנא.

שטרא איקרי נכסי דאמר רבה בר יצחק אמר רב שני שטרות הן אמר זכו בשדה פלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה על מנת שתכתבו לו את השטר כל זמן שלא כתבוהו חוזר בין בשטר בין בשדה ורב חייא בר אבין אמר רב הונא שלשה שטרות הן תרי הא דאמרן ואידך אם קדם המוכר וכתב שטר ללוקח כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין הלוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה. אלמא הא דתנן נכסים שאין להם אחריות שטרות נמי משמע.

בהמה אקרי נכסי דתנן המקדיש את נכסיו והיתה בהן בהמה ראויה לגבי מזבח זכרים ונקבות. עופות איקרו נכסי דתנן המקדיש את נכסיו והיו בהן דברים ראויין לגבי מזבח יינות שמנים וסלתות ועופות. וש"מ דיינות שמנים וסלתות נמי איקרו נכסי דתנן המקדיש את נכסיו מעלין לו תפליו. ובדין הוא דהוה ליה למפשט גלימא מיהא דתנן (ערכין כד,א) המקדיש את נכסיו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו לא בצבעים חדשים שצבען לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן, דטעמא דאשתו ודבניו הא דידיה קדשי, אלא איידי דעסיק בהאי מתני' דנכסים שיש להם אחריות דאצטריך למפשט מרישא לגבי ארעא, ניחא ליה למפשט גבי גלימא מסיפא דשאין להם אחריות דמיירי במטלטלי. א"נ משום טעמא אחרינא כדבענן לברורי לקמן.

והאי דלא פשיט לכלהו מטלטלי מינה, אלא אצטריך למפשט לענין זוזי ושטרא ובהמה ועופות ותפילין ממתניתא אחרינאתא, משום דמסתברא דמתני' דקתני ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה לא מיירי בחדא מהני כלהי. בזוזי לא קא מיירי, דהא אע"ג דמשיך להו מוכר למעות, כל כמא דלא משיך להו לוקח לפירות לא קני להו מוכר למעות במשיכה דידהו. ובשטרא נמי לא קא מיירי, דהא קיימא לן אין אותיות נקנות במסירה. בבהמה נמי לא קא מיירי, דההיא בהדיא קתני בההיא מתני', וקא מחלק התם בין גסה לדקה, ופליגי תנאי בדקה, ואלו מתני' דקתני שאין להם אחריות לית בה פלוגתא. ועוד מדאיכפל תנא למיתני תרויהו שמע מינה מתני' דשאין להם אחריות לאו בבהמה קאי. וה"ה גבי עופות דדמי לבהמה דתרויהו בעלי חיים נינהו. דייקא נמי מדלא טרח גמרא למיפשט מיהא מתני' דעופות אלא לגבי עופות אע"ג דאיכא למפשט מינה לגבי ינות שמנים וסלתות דבהדיא איירי בהו תנא התם כי היכי דאיירי גבי עופות, אלא משום דגבי יינות שמנים וסלתות אמתני' דשאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה קא סמיך, דמיירי גבי גלימא וה"ה גבי פירי, דכלהו לענין אקנויי במשיכה חד דינא אית להו, ואשמעינן בגמ' לענין גלימא וה"ה גבי פירי. ואיכא למימר דמהאי טעמא הוא דלא אייתינן ליה לגלימא ממתני' דאין לו לא בכסות אשתו, דאי מהתם לית למפשט אלא לגלימא וכיוצא בו ממאני לבושא, דמתני' דשאין להם אחריות עדיפא ליה דאיכא למפשט מינה אפי' לפירי. וגבי תפילין היינו טעמא דאצטריך לאשמועינן, סד"א כיון דמצוה הוא ולא סגיא ליה בלאו הכי, כי אמר נכסי לפלניא לאו אדעתא דתפילין קאמר, קמ"ל דכי היכי דגבי מקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו (ו)גבי מקנה נמי תפילין בכלל.

איבעיא להו ספר תורה מאי מי אקרי נכסי או לא. ועלתה בתיקו. הילכך אי אמר נכסי לפלניא והיה בהן ספר תורה לא קני ליה מקבל מתנה בהכי. והא דתנן (בכורים פ"ג,מי"ב) ומפני מה אמרו בבכורין מנכסי כהן לפי שהוא קונה בהם עבדים ושפחות ובהמה טמאה ובעל חוב נוטל(י)ן בחובו והאשה בכתובתה וספר תורה, אימור דאיכא למשמע מהם דפירי איקרו נכסי כדקתני מפני מה אמרו הבכורים נכסי כהן, אבל הנך כלהו (איכא) [ליתא] למשמע מינה, דהכי קאמר, כיון דנכסי דידיה נינהו, עביד בהו מאי [ד]בעי, דומיא דבעל חוב נוטלן בחובו והאשה בכתובתה, דאטו לבתר דאתי בע"ח ואשה ושקלי להו מי הוו נכסי כהן. אלא משום דכל נכסי דאיניש עביד בהו מאי דבעי, ואפי' למעבד בהו מידי דמפיק להו מרשותיה ודאי לא מיקרו נכסי. הילכך גבי ספר תורה נמי, אע"ג דאית ליה רשותא למזבן בהו ספר תורה ליכא למשמע מינה דההוא אספר תורה דזבין בהו מקרי נכסי. ואמטול הכי אסקוה בגמרא בתיקו. וכל כה"ג חומרא לתובע וקולא לנתבע:

קטו. אימיה דמר זוטרא בר טוביא כתבינהו לנכסיה לרב זוטרא ברה דאמרה בעינא לאינסובי ליה לרב זביד אינסיב ואגרש אתא לקמיה דרב ביבי אמר משום אינסובי הוא והא אינסיב. דנהי דאי לא אינסיב הוה הדרא בה, דומיא דההוא דזבינהו לנכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל (קידושין נ,א), דאי לא מצי סליק הדרי זביני, הכא נמי, כיון דאדעתא דאינסובי כתבינהו ולא אינסיבא מציא הדרא, אלא כיון דאינסיבא לא הדרא בה. א"ל רב הונא בריה דרב יהושע משום דאתו ממולאי אמריתו מילי ממוליאתא אפי' למ"ד מברחת קאני הני מילי היכא דלא גליא אדעתה לאברוחי מבעל קא מיכונא משום דבעיא לאנסובי, אבל הכא הא גליא אדעתה דמשום דבעיא אינסובי הוא ולאברוחי בעלמא הוא דקא מיכונא והא איגרש. הילכך אע"ג דשייר נמי לא קני להו מקבל מתנה לנכסי, דהא גליא דעתה, וכל היכא דאיכא גלויי דעתא לא מהני שיור. מידי דהוה אמתנת ש"מ במקצת היכא דגלי אדעתיה דמצוה מחמת מיתה הוא דלא מהני בה שיור ואם עמד חוזר.

ושמע מינה דהא דאמרי' מברחת לא קאני, אע"ג דלא גליא אדעתה דמשום אינסובי קא מקנייא ליה הוא, אע"ג דלא גליא אדעתא, כיון דכתבה כל נכסיה וחזינן לה בתר הכי דאינסיבא, הוכיח סופה על תחלתה, דהאי דכתבינהו לנכסה מעיקרא משום דהוה בעיא לאינסובה הוא דכתבינהו ולאברוחינהו מבעל קא מיכוונא. הילכך כיון דנתאלמנה או נתגרשה הדרי לדילה, דאדעתא דהכי הוא דכתבה ליה, ואע"ג דלא גליא אדעתה מעיקרא בפירוש דאדעתא דהכי הוא דקא כתבה להו. וכ"ש היכא דגליא דעתה. אלא מיהו מסתברא דהני מילי היכא דלא כתיב ביה בשטרא מידי דילפינן מיניה דמתנה מוחלטת היא, כגון הני דכתבין מתנה חלוטה, א"נ מתנת עלמין, א"נ כגון הני דכתבין דלא למהדר ביה לעלם, מוכחא מילתא דלאו אדעתא דמהדר בה הוא דכתבינהו, הילכך אי גליא דעתא בפירוש מעיקרא בעידנא דכתבינהו לנכסיה דמשום דקא בעיא לאינסובי הוא דקא כתבה להי, כי נתאלמנה או נתגרשה מציא הדרא בה, ואי לא גליא אדעתא מעיקרא, אף ע"ג דנתאלמנה או נתגרשה לא מציא הדרה בה. והני מילי היכא דנתאלמנה או נתגרשה, אבל אם מתה תחת בעלה לא שנא הכי ולא שנא הכי קננהו מקבל מתנה כדברירנא לעיל:

קטז. אימיה דרמי בר חמא כתבתינהו לנכסה לרמי בר חמא בצפרא כתבתינהו לנכסה לרב עוקבא בר חמא אזל רב עוקבא בר חמא לקמיה דרב נחמן אוקמיה בנכסי אזל רב ששת לקמיה דרב נחמן אמר ליה מאי טעמא אוקמיה מר למר עוקבא בר חמא בנכסי א"ל משום דהדרה בה א"ל רב ששת והא שכיבא א"ל הכי אמר שמואל כל שאלו עמד חוזר [חוזר] במתנתו א"ל רב ששת אימור דאמר שמואל היכא דהדר בהו לעצמו לאחר מי אמר. כלומר אימור דאמר שמואל דכל שאלו עמד חוזר [חוזר] במתנתו ואע"ג דלא עמד, היכא דהדר בהו לעצמו, דכל מצוה מחמת מיתה דקא אמרינן דכי עמד חוזר טעמא מאי, דכי יהיב ליה אדעתא דכי חזי דצריך להו לנפשיה מצי הדר ביה הוא דקא יהיב, לא שנא עמד ולא שנא לא עמד, וכיון דהדר ביה ש"מ אסוקי אסיק אדעתיה בתר הכי דחיי ואמטול הכי הדר ביה. אבל היכא דהדר ביה מקמא למיתבינהו לאחר לא, דכי הדר ביה לאו מחמת דאסיק אדעתיה דחיי הוא כי היכי דתימא מעיקרא כי יהיב לאו אדעתא דהכי יהיב, אלא אכתי במילתיה קמייתא קאי דמצוה מחמת מיתה כדמעיקרא ולא מצי למהדר ביה. היינו טעמא דאי אסיק אדעתיה דחיי לא הוה כתיב בהו לכלהו נכסיה ואמטול הכי אם עמד חוזר. ומהאי טעמא גופיה הוא דמצי למהדר ביה אע"ג דלא עמד, דכיון דמחמת מיתה קא יהיב, לא ניחא ליה לאקנויי אלא לאחר מיתה ואפי' למאן דאמר עם גמר מיתה, מכל מקום כמא דלא מאית לא קאני, וכל כמא דלא קני מקבל מצי נותן למהדר ביה בין לעצמו בין לאחר ואע"ג דראשון ראוי ליורשו. וכן הילכתא:

קיז. אימיה דרב עמרם חסידא הוה לה מלוגא דשטרא. כלומר אגודה של שטרי חובות. כי קא שכבא אמרה להוו לעמרם ברי אתו אחוה תבעוה בדינא קמיה דר"נ אמרי ליה והא לא משיך אמר להו דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו. כלומר הרי הוא כאלו מסרה לו את השטר וכתבה לו שטר מסירה עליו והקנתהו לו בכתיבה ומסירה. וה"ה בשאר מילי דמקני שכיב מרע, הוה ליה כאלו מסר לו את הדבר שהקנה לו. ואם נפשך לומר דרב נחמן האי ככתובין וכמסורין דקאמר לצדדין קאמר, ככתובין מידי דבעי כתיבה כגון קרקע שנקנית בשטר, וכמסורין במידי דמקני במסירה. וגבי שטרא נמי דבעי כתיבה ומסירה ככתובין וכמסורין דמו, ואע"ג דלא אמרה ליה קני, דהא הכא דלא אמרה אלא להוו לעמרם ברי וקאמרינן דקני, דמסתמא אכולה מילתא משמע, אשטרא ואשעבודא דאית ביה, משא"כ בבריא. וטעמא דמילתא דמתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן, וכל היכא דקנייה לשטרא במתנת ש"מ הוה ליה כמאן דקנייה לשטרא (במתנת ש"מ הוה ליה כמאן דקנייה) ממאריה בתורת ירושה, דמימלא קני ליה לשעבודא דאית ביה, דכי אקני ליה איהו וכל שעבודא דאית ביה אקני ליה.

והאי מעשה דאימיה דרב עמרם צואה מחמת מיתה הוא, א"נ במסוכן דסתמיה נמי מצוה מחמת מיתה הוא. דיקא נמי דקאמרי' כי קא שכבא, דמשמע בשעת מיתה. אבל מתנת ש"מ במקצת היכא דלא מוכחא מילתא דמצוה מחמת מיתה הוא כמתנת בריא דמיא לכל מילי, ואי מקני שטרא לא מצי מקני ליה אלא בכתיבה ומסירה, והוא דכתיב ליה קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה. וההיא דאמרינן לעיל נמי אמר נכסי לפלניא שטרא אקרי נכסי בשכיב מרע קאי, וכיון דאקני ליה כל נכסיו סתמיה מצוה מחמת מיתה הוא, ואמטול הכי מצי לאקנויי באמירה בעלמא, ואע"ג דלא א"ל קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה קני. ואפילו היכא דלא אמר לישנא דמשמע מיניה דאקני ליה נמי גופיה דממונא דכתיב בשטרא כל היכא דאיתיה כדברירנא לעיל. וכ"ש התם דכיון דאמר נכסי לפלניא ממילא אקני גופא דהלואה בשטרא כל היכא דאיתה, דקי"ל זוזי אקרו נכסי. ואי משום דליתנהו ברשותה הא קי"ל שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני. ושמעי' נמי מהאי מעשה דאימיה דרב עמרם דאפי' בראוי ליורשו לא קני באמירה אלא במתנת ש"מ, אבל בבריא לא, מדקאמר רב נחמן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, דמשמע הא בבריא לא. וממילא שמעת דאפי' בשכיב מרע נמי דוקא בכותב כל נכסיו, א"נ במצוה מחמת מיתה וכיוצא בו, אבל במתנת ש"מ במקצת לא דכמתנת בריא דמיא:

קיח. אחתיה דרב טובי בר רב מתנה בפניא כתבתינהו לנכסה לרב אחדבוי בר רב מתנה אתא לקמיה דר"נ א"ל כל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו. וש"מ מיהא נמי דכל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו, בין לעצמו בין לאחר, ואע"ג דראשון ראוי ליורשו. דהא הכא גבי מעשה דאחתיה דרב טובי בר מתנה ורב אחדבוי בר מתנה תרויהו אחוה הוו, וגבי מעשה דאימיה דרמי בר חמא ודמר עוקבא בר חמא תרויהו בניה הוו, ואע"ג דראשון ראוי ליורשה כי הדרא ביה מיניה ויהבא ליה לאידך אוקמנהו רבנן לנכסי בידא דבתרא.

ואי קשיא לך ההיא דאמרינן התם (לעיל בבא בתרא קכט,ב) נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק, נהי נמי דהוה ליה כמ"ד ליה לראשון נכסי לך לעולם בלא הפסק ואימלך והדר ואמר אחריך לפלוני, על כרחיך הא הדר ביה מקמא וכל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו בין לעצמו בין לאחר, וכל שכן התם דאיכא למימר דמעיקרא לא איכוון לאקנויי ליה לקמא בלא הפסק. ועוד דהא אקני ליה לשני בתוך כדי דיבור מקמא, וקי"ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי. וכי תימא שאני התם דלא הדר ביה מכל מאי דאקני ליה לקמא אלא באחריך בלחוד הוא דהדר ביה, וכיון דאכתי איתה למתנתיה דקמא קננהו בירושה ואין לאחריך במקום ראשון כלום דירושה אין לה הפסק, הא קי"ל חזרה במקצת הויא חזרה בכלהו, וה"ל כמאן דהדר ביה מכל מאי דאקני ליה לקמא, ואמאי אין לשני במקום ראשון כלום, הא קי"ל כל שאלו עמד חוזר חוזר במתנה בין לעצמו בין לאחר.

לא תיקשי לך, דכי אמרי' כל שלא עמד חוזר חוזר במתנתו וחזרה במקצת הויא חזרה בכולה, הני מילי היכא דמיכון למיהדר ביה ממאי דאקני ליה לקמא בכוליה, א"נ במקצת, אבל התם מעיקרא כי אמר ליה לראשון נכסי לך הוה בדעתיה למימר ואחריך לפלוני לאו חזרה הוא ודינא הוא דקני להו ראשון לנכסי לגמרי מכח ירושה. והאי דקאמר אחריך לפלוני ולא כלום הוא, דכיון דאמר נכסי לך כל ימי חייך והוי ראוי ליורשו קננהו בירושה כל ימי חייו קני להו ממילא לגמרי דירושה אין לה הפסק. ונהי דאי הוה בעי למהדר ביה ממאי דאקני ליה לראשון ולאקנויי ליה לשני מצי הדר ביה, אלא הכא מעיקרא לא איכוון איהו לאקנויי ליה לראשון מידי אלא כל ימי חייו, וכי אמר אחריך לפלוני אשתכח דלא הדר ביה ממאי דאיכוון לאקנויי ליה לראשון ולא מידי ואכתי ירושה דראשון כדקימא קיימא, מאי דמקני ליה לשני אחריו דראשון ולא כלום הוא, דכל היכא דקני להו ראשון לנכסי לאחר מיתת נותן בתורת ירושה שעת אחת קני להו לגמרי דירושה אין לה הפסק, ואיהו דקא בעי אפסוקה, הוה ליה מתנה על הכתוב שבתורה וכל המתנה על הכתוב שבתורה תנאו בטל: