יד רמה על בבא בתרא קנא:

קיט. אחתיה דרב דימי בר יוסף הוה לה קרנא דפרדסא כל אימת דהוה חלשה היה מקניא ליה נהליה כי הוה קימא הוה הדרא בה זימנא חדא חלשה שלחה ליה תא קני שלח לה לא בעינא שלחה ליה תא קני כל היכא דבעית אתא שייר וקנו מינה כי קיימא אתאי לקמיה דרב נחמן, דבעיא למהדר בה, שלח ליה תא לא אתא אמר אמאי איתי הא שייר וקנו מינה שלח ליה אי לא אתית מחינא לך בסילוא דלא מבעא דמא אמר להו לסהדי היכי הוה מעשה אמרי ליה אמרה החוי דקא מיתא הך איתתא אמר להו אם כן הוה מצוה מחמת מיתה ומצוה מיתה חוזר. ואע"ג דקנו מיניה. ושמע מינה דמצוה מחמת מיתה דקיימא לן דחוזר לא תימא עד דאמר בהדיא דמצוה מחמת מיתה הוא, אלא כיון דאמר אגב ארחיה מילתא דשמע מינה דחייש דמאית מגו מרעיה מצוה מחמת מיתה הוא:

קכ. ושמעינן נמי דדיאנא דאזמניה לצורבא מרבנן לדינא ולא אתא, דינא הוא לשמותיה. ודוקא בדינא דגמיר וסביר ואית ביה יראת שמים וחזי למטייה דיאנא אבני מאתיה כרב נחמן בדורו:

קכא. אתמר מתנת שכיב מרע במקצת אמר רבא משמיה דרב נחמן הרי היא כמתנת בריא ובעיא קנין. הילכך אם עמד אינו חוזר. איתיביה רבא לרב נחמן שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת מאי לאו דלא קנו מיניה לא קנו מיניה אי הכי אימא סופא לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת ואי דקנו מיניה אמאי לא. ופריק לעולם דקנו מיניה, ודקאמרת אמאי לא, הכי אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה וקיימא לן כרב נחמן כדבעינן למימר קמן. הילכך מתני' דקתני שייר קרקע כל שהוא מתנתו (מת)קיימת לא מתוקמא אלא בדקנו מיניה, אבל לא קנו מיניה אע"ג דמית נמי לא קני. וסופא דקתני לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת משכחת לה בין דקנו מיניה בין דלא קנו מיניה. ודוקא כשעמד, אבל מת, אי לא קנו מיניה קנה, ואי קנו מיניה ומטי שטרא לידיה דמקבל מחיים קנה, ואי לא לא קני אלא במיפה את כחו כדבעינן למימר קמן:

קכב. איתיביה רב משרשייא לרבא דאמר משמיה דרב נחמן מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין מעשה באימן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנתן כבינתי לבתי והיא משנים עשר מנה ומתה וקיימו דבריה. והא כבינתי מתנה במקצת היא וקתני קיימו את דבריה, אלמא מתנת שכיב מרע במקצת באמירה בעלמא נמי מקני. ופריק התם במצוה מחמת מיתה. דאף ע"ג דשייר לא בעי קנין. וכי קאמרינן דבעי קנין היכא דלא מוכחא מילתא דמצוה מחמת מיתה הוא, דכיון דשייר שמע מינה למסמך עלויה לכי מתפח וקאי הוא דשיירה ולאו מצוה מחמת מיתה הוא, אלא אסוקי אסיק אדעתיה דחיי, וכמתנת בריא דמיא, ואמטול הכי בעי קנין. דכי תקינו רבנן במתנת שכיב מרע דקניא באמירה בעלמא, במחלק כל נכסיו דסתמיה מחמת מיתה הוא, אי נמי במצוה מחמת מיתה בפירוש, ואע"ג דשייר. אי נמי בסתמא ואע"ג דשייר, כגון דהוי מסוכן, דמוכחא מילתא דמחמת מיתה קא יהיב. וכולהו חד טעמא נינהו, דכיון דמצוה מחמת מיתה (קא יהיב וכולהו חד טעמא נינהו דכיון דמצוה מחמת מיתה) הוא תקינו רבנן שלא תטרף דעתו עליו, אבל היכא דלא קא יהיב מחמת מיתה הרי זה כבריא לכל דבריו, דליכא למיחש שמא תטרף דעתו עליו ולא תקינו לה רבנן לאקנויי באמירה:

קכג. איתיביה רבינא לרבא האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה. והא מנה במקצת הוא וקני באמירה. ופריק התם נמי במצוה מחמת מיתה. כדפרישנא. רב הונא בריה דרב יהושע אמר מצוה מחמת מיתה בעלמא במקצת היכא דלא מחלק כל נכסיו בעי קנין וכי תניא כל הני במחלק כל נכסיו, לזה מקצת ולזה מקצת. והוא דגלי אדעתיה מעיקרא דדעתיה למפלגינהו לכולהו נכסי, והתחיל מחלק והולך, תנו שדה פלונית לפלוני ובית פלוני לפלוני ותנו מנה לפלוני, דכיון דמעיקרא אדעתא דלמפלגינהו לכולהו קא נחית מחמת מיתה קא יהיב, דאי הוה מסיק אדעתא דחיי לא הוה יהיב להו לכולהו נכסי לאחריני. והני תרי פירוקי תרויהו הילכתא נינהו ואיתא להא ואיתא להא, דלא שנא מצוה מחמת מיתה במקצת ולא שנא סתם מתנת שכיב מרע במקצת במחלק כל נכסיו, לא בעו קנין, דתרוייהו מצוה מחמת מיתה נינהו. מיהו הא דקאמר רב הונא בריה דרב יהושע מצוה מחמת מיתה במקצת, ליתא, דהא אסיקנא הילכתא מצוה מחמת מיתה לא בעי קנין, במאי, אי בכותב כל נכסיו מאי איריא מצוה מחמת מיתה אפי' סתמא נמי לא בעי קנין, אלא לא במקצת, ואפילו הכי כיון דמצוה מחמת מיתה הוא לא בעי קנין. ועוד דעל כרחיך כי איפסיקא הלכתא אפלוגתא דאמוראי דאפליגו בה איפסיקא, וכי פליגי במצוה מחמת מיתה במקצת הוא דפליגי:

קכד. ואסיקנא והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית מצוה מחמת מיתה לא בעי קנין והוא דמית עמד חוזר אע"ג דקנו מיניה. ודוקא במיפה את כחו, אבל כשאין מיפה את כחו, אע"ג דמית נמי כיון דמצוה מחמת מיתה הוא וקנו מיניה, חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. הילכך אי מטיא שטרא לידיה מחיים קנה והוא דמית, אע"ג דמית נמי לא קני כדבעינן לברורי לקמן.

ושמע מינה דמתנת שכיב מרע במקצת דלאו מצוה מחמת מיתה דבעי קנין, אם עמד אינו חוזר. מדלגבי מצוה מחמת מיתה קאמר דאם עמד חוזר וגבי מתנת שכיב מרע במקצת לא קאמרינן, ותו מדקאמר מתנת ש"מ במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית, דמשמע וכל שכן בשעמד, דאלמא אע"ג דעמד היכא דקנו מיניה מתנתו קיימת, דאי אין מתנתו קיימת אלא בשמת, האי ואע"ג דמית, והוא דמית מיבעי ליה. תדע דבין לרבנן דאמרי משמא דרב נחמן בין לרבא אמר רב נחמן כולהו סבירא להו דאם עמד אינו חוזר.

והא מתנת שכיב מרע במקצת דקאמרינן דבעיא קנין, לא תימא הני מילי למי שאינו ראוי ליורשו, כגון אחר במקום בת ובת במקום בן, אלא אפי' בראוי ליורשו כגון בן בין הבנים ובת בין הבנות וקאמר בלשון מתנה, בעי קנין. דאידי ואידי מתנה היא, ומדרבנן בעלמא הוא דקניא באמירה גרידתא שמא תטרוף דעתו כדברירנא בפירקין (לעיל בבא בתרא קמז,ב). וכי תקינו רבנן במצוה מחמת מיתה וכיוצא בו, כגון כותב כל נכסיו דסתמיה מצוה מחמת מיתה הוא, אבל במתנת שכיב מרע במקצת דלאו מחמת מיתה דלא שייך ביה האי טעמא לא תקינו רבנן. תדע דכי איפסיקא הילכתא במתנת שכיב מרע סתמא איפסיקא, ומשמע בין למי שראוי ליורשו בין למי שאין ראוי ליורשו, כל היכא דאמר בלשון מתנה חד דינא הוא.

ומעשה דאימיה דרב עמרם חסידא דהוה לה מלוגא דשטרי וכי קא שכבה אמרה להוו לעמרם ברי ואמר רב נחמן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, דשמעת מינה דאע"ג דלא אמר בלשון ירושה ולא אקני אלא מקצת קני באמירה בעלמא, שאני התם דמסוכנת הואי, דכי קא שכבה הוא דאמרה הכין, ומסוכן כמצוה מחמת מיתה דמי, וכי האי גוונא לא מיבעיא היכא דאמר לישנא סתמא דמשמע נמי לשון ירושה, דלגבי מי שראוי ליורשו לשון ירושה משמע, ומדאורייתא נמי קני באמירה בעלמא, אלא דפריש לשון מתנה קני בתקנתא דרבנן. אבל במתנת שכיב מרע במקצת דעלמא דלאו מצוה מחמת מיתה, אפי' למי שראוי ליורשו נמי כמתנת בריא דמיא לכל מילי, ולא קניא אלא באנפי דקנו בבריא ובלישנא דקנו בבריא, הילכך אפילו בראוי ליורשו לא משכחת לה דקני אלא בדפריש בה לשון מתנה.

אבל היכא דלא אמר אלא בלשון ירושה, כיון דשייר ולא אתברר דמצוה מחמת מיתה הוא, לא שנא קנו מיניה ולא שנא לא קנו מיניה לא קני, לא מדאורייתא ולא מדרבנן. מדאורייתא לא, דסתם מתנת שכיב מרע במקצת כיון דשייר לאו מחמת מיתה קא יהיב אלא כמתנת בריא דמיא, דכי שייר למסמך עליהו הוא דשייר ואמטול הכי בעיא קנין ואם עמד אינו חוזר. וכי היכי דלגבי לשון מתנה בריא דמי לגבי לשון ירושה נמי כבריא דאמי דחד טעמא נינהו, דאפילו בבריא נמי אשכחן לשון ירושה דלאו מחמת מיתה, מידי דהוה אכתובת בנין דכרין דקא מתני בשעת נישואין וקא מפיק לה בלשון ירתון. וכיון דכבריא דאמי אפילו למי שראוי ליורשו נמי לא מצי לאקנויי מדאורייתא, לא באמירה בעלמא ולא על ידי קנין. באמירה בעלמא לא דהא ברירנא דבבריא לא סבירא לן כרבי יוחנן בן ברוקא, והוא הדין בסתם שכיב מרע ששייר דכבריא דאמי. ועל ידי קנין נמי לא, דכיון דבלשון ירושה הוא דקאמר לא משמע מחיים כלל לא גופא ולא פירא דאין ירושה מחיים, ולא מהני קנין לאקנויי לאחר מיתה דכבר חיילא עליה ירושה דאורייתא. מידי דהוה אכותב נכסיו לבנו לאחר מותו כדברירנא התם. ואי נמי איכוון לאקנויי ליה גופא מחיים, כיון דבלשון ירושה קא מקני ואין ירושה מחיים כלל, מתנה על הכתוב שבתורה הוא. ומדרבנן נמי לא, דכי תקון רבנן במצוה מחמת מיתה וכיוצא בו שלא תטרוף דעתו עליו, אבל בבריא וכיוצא בו לא תקון רבנן. ואע"ג דקני גבי כתובת בנין דכרין, תנאי ב"ד שאני.

ומאי שנא משכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני, דקיימא לן דאי מטי שטרא לידיה מחיים קנה לאחר מיתה כדברירנא בפרק יש נוחלין (לעיל בבא בתרא קלה,ב), התם במצוה מחמת מיתה וכיוצא בו, וכי קני באמירה בעלמא הוא דקני, ושטר כתנאה בעלמא הוא כדברירנא התם, אבל מתנת שכיב מרע במקצת דלאו מחמת מיתה, כיון דבעיא קנין, כל היכא דלא מקני אלא לאחר מיתה לא מהני בה קנין ולא מידי.

והני מילי דלא אמר אלא לשון ירושה, אבל היכא דאמר לשון מתנה ולשון ירושה, איכא לפלוגי. דאי תרוייהו באדם אחד ושדה אחת מהני בה קנין למקנא בלשון מתנה וחשבינן ליה ללשון ירושה כמאן דליתיה. ואי אמר לשון ירושה לחד ולשון מתנה לחד, אפילו בשדה אחת ושני בני אדם, אי נמי אדם אחד ושתי שדות חדא בירושה וחדא במתנה, לא מהני לשון מתנה אלא לההוא דאקני ליה בלשון מתנה ובההיא שדה דאמר בה לשון מתנה, והאיך גברא או הך שדה דלא אמר בהו אלא לשון ירושה לא מהני בהו קנין. דכי תנן (לעיל בבא בתרא קכו,ב) כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין, וקימא לן דאפי' בשתי שדות ושני בני אדם לזה בירושה ולזה במתנה היכא דאקני להו בתוך כדי דיבור דהדדי מהניא לשון מתנה דחד להקנאה דאידך למהוי כמאן דאקני להו לתרויהו בלשון מתנה, הני מילי בשכיב מרע, דמהני ביה לשון מתנה כל דהוא אע"ג דלא מהני בבריא כדברירנא בפירקין (לעיל בבא בתרא קמח,ב סי' צד) גבי שמעתא דיטול יזכה, אבל בבריא לא מהני ביה אלא לישנא ברירא דמוכח דלשון מתנה הוא, [ו]כ"ש דלא מהני ביה לשון מתנה משדה לשדה ולא מגברא לגברא כדברירנא התם.

ואע"ג דכי אפסיקא הילכתא התם דתוך כדי דיבור כדבור דאמי לבד מע"ז וקידושין בכל התורה כולה איפסיקא, הני מילי למחשבינהו להנהו תרי לישני כמאן דאתמרו בחדא שעתא בהדי הדדי, דסוגיין בכל דוכתא דקי"ל דתוך כדי דיבור כדיבור דמי הכי משמע, וכי איפסיקא הילכתא נמי לענין לשון ירושה ולשון מתנה דתוך כדי דיבור כדיבור דמי להאי ענינא איפסיקא, אבל לענין מחשבינהי לתרויהו כלשון מתנה מילתא באפי נפשה היא, ולא אשכחן האי דינא אלא בש"מ דמצוה מחמת מיתה וכיוצא בו. והאי דתלי לה סוגיא דגמרא בדינא דתכ"ד כדיבור דאמי, לאו למימרא דכל היכא דסבירא לן דתוך כדי דיבור כדיבור דמי הכין דיניה, אלא למימרא דכל היכא דבעלמא סבירא לן כדבור דאמי, הכא גבי ש"מ חשבינן ליה כמאן דאקני להו לתרויהו בלשון מתנה. אבל בבריא היכא דאקני להו בתוך כדי דיבור דהדדי נמי כל חד מיניהו באנפי נפשיה קאי ובההוא לישנא דאקני ליה הוא דדיינינן ליה. וההיא דאמרינן התם גבי תקנתא דכתובת בנין דכרין הוה לזה במתנה ולזה בירושה וכל לזה במתנה ולזה בירושה אפילו רבנן מודו, דשמעת מינה דכי האי גוונא אפילו בבריא נמי מהני לשוויינהו לתרויהו לשון מתנה, תנאי ב"ד שאני כדברירנא התם בדוכתה: