יד רמה על בבא בתרא קמ.

ומתמהינן עלה ואי ליכא לאלו ואלו עד שיבגורו הבנות שקלן להו בנות כולהו. אמר רבא מוציאין להן מזונות לבנות עד שיבגורו והשאר לבנים. ומסתברא דכי מפקינן מיניהו כדי מזונות הבנות עד שיבגורו, מוקמינן ליה בידא דשליש ומזבין מיניה אפומא דבי דינא, דשיימו ליה אחת לששה חדשים אדעתא דפרע ליה לוקח לשליש אחת לשלשים יום, ושליש מפרנס לה לבנות מיניה בכל יומא. ואי מטו לעונת פעוטות בחורפא וחזיאן למיתב להי מזוני אחת לשלשים יום יהיב להי אחת לשלשים יום, מידי דהוה אמזונות האשה. ובין כך ובין כך יהבינן ליה מיד לבנים או לאפטרופוס דידהו. ומדאיכפל גמרא לאשמועינן האי דינא דמוציאין להן מזונות לבנות עד שיבגורו בנכסים ממועטין, ש"מ דבמרובין דינא לאו הכין, אלא שבקינן להו לכולהו בידא דבנים, או בידא דאפטרופא דידהו, ובנות מיתזנן מיניהו אפומא דבי דינא על יד על יד אחת לשלשים יום, כדאמרינן לעיל גבי מועטין.

ואפי' גבי מועטין נמי, ואע"ג דמפקינן להי לבנות מזונות עד שיבגורו, אי מינסבא חד מיניהו מקמי דתבגר אי נמי מתה, מאי דפייש ממזוני דידה יהבינן ליה לאלתר לבנים, דנכסי בחזקת בנים קיימי ובנות בעלי חובות נינהי לאיתזוני עד דתנסבן או עד דתבגרן, והוא הדין עד דיתארסן, וכל היכא דמטי חד מהני זימני מקמי חבריה לית להי ולא מידי. והוא הדין היכא דמיתן להי ביני ביני, דמזוני תקינו להי רבנן, ממונא למיתב לאחריני לא תקינו להי רבנן. וגבי תנאי כתובה נמי מזוני משמע ותו לא, דתנן (כתובות נב,ב) בנן נוקבן דיהויין ליך מנאי אינון יהויין יתבן בביתי ומיזנן מנכסי עד דתלקחן לגוברין חייב שהוא תנאי ב"ד.

וכי תימא א"כ מאי שנא דשעירו רבנן שיעור מזונות הבנות בין בנכסים מרובין בין בנכסים מועטין דמפקינן מיניהו מזונות לבנות עד שיבגורו, וליחוש דילמא מתארסן מקמי הכי ופקען, ומאי שנא דמשערינן בבגרות ולא משערינן באירוסין. שתי תשובות בדבר. חדא, דאירוסין דבדידהי קימא לאחרונהי כל היכא דבעאן ליכא לשעורי בהו, דאי בדידהי קיימא מציאן למימר אנן הני עשרין שנין לא מתארסינן כי היכי דליפוק להי מזונות טובא, ואלו בגרות כי מטי זימניה לאו בדידהי קיימי לאחוריה, הילכך בגרות עדיף לשעורי ביה. ועוד דבגרות ידיע זימניה לרובא דנשי, דרוב נשים מכי מטיין שתים עשרה שנים ויום אחד מתיאן שתי שערות, כדרבא דאמר בפרק יוצא דופן (נדה מו,א) קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין, ומכי מטו להי ששה חדשים לבתר דמתיאן שתי שערות הויאן בוגרות, דהא אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. ואע"ג דנערות גופה [ליכא] למיקם עלה דמילתא מעיקרא, דאיכא דמתיא שתי שערות משתים עשרה שנה ויום אחד, ואיכא דמתאחרא טפי טובא, מיהו הכא לענין מזונות כיון דלא איפשר סמכינן אחזקיה דרבא ומשערינן ברובא דנשי, ומפקינן להי מזונות לבנות כשיעור מאי דחזי לה לכל חדא מיניהי מההוא יומא עד דמטיא לתרתי סרי שני ושיתא ירחי וחד יומא ומנחינן ליה בידא דשליש, ושארא יהבינן ליה מיד לבנים כדפרישנא.

אלא מיהו הני מילי במקרקעי דמתזנן בנות מיניהו בתנאי ב"ד, אבל במטלטלי כיון דבתקנתא דרבנן בתראי הוא דמתזנן, דיין לבנות שיזונו עם הבנים בשוה, דלא תקינו להי רבנן אלא למהוי כבנים, אבל למהוי יתר מבנים למשקל הכל לא הילכך היכא דאתו לאיתזוני מטלטלי, בזמן שהן מרובין הבנים יירשו והבנות יזונו, ובזמן שהן מועטין אלו ואלו ניזונין מהן בשוה ולית ליה לחד מיניהו למשקל מיניהו טפי מחבריה:

טז. ושמעינן מינה דלית הלכתא כאדמון, דהא רב ושמואל ורבי יוחנן כולהו טרחי לפרושי טעמי דתנא קמא ומסקי שמעתא אליביה. ודוקא מקרקעי, אבל במטלטלי עבדינן כאדמון:

יז. פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן היורשין מועטין ונתרבו מאי. כלומר, היכא דשבק נכסים מרובין ונתמעטו לאחר מיתה, ואין בהן כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגורו, לא אמרינן כיון דבנים יורשין ובנות בעלי חובות למשקל מזוני, אחריותא דמזונות דבנות אכולהו נכסי קאי, ואי אמעוט נכסי ליורשין אמעוט וכמועטין מעיקרא דמו, אלא כבר זכו בהן היורשין משעת מיתה זכייה גמורה ליטול מהן חלקן מיד ולמיתב להו מזונות לבנות משארא על יד על יד, ולית להי לבנות אחריותא אחולקא דיורשין כלל, דמשעת מיתת האב זכו ביה זכייה גמורה מכח ירושה, ומאי דמשתעבד להי לבנות בשעת מיתת האב בתקנתא דרבנן למזוני משתעבד, ומאי דלא משתעבד להי בשעת מיתה תו לא משתעבד, דמעיקרא כי אתקון הכי איתקון, הילכך כי אמעוט בתר הכי לכולהו אימעוט, לכל חד וחד לפום מטו מנתיה. והאי דנקט כבר זכו בהן היורשין דמשמע בכולהו, מילתא אגב אורחיה קמ"ל דאפילו לבתר דאימעוט נמי חולקא דבנות בידא דיורשין ומוקמינן ליה כדמעיקרא, דכיון דמעיקרא זכו בהו יורשין למידן בהו דינא דמרובין השתא נמי דאימעוט כי דינא דמרובין דיינינן בהו.

והוא הדין נמי במועטין ונתמעטו טפי, כגון דהוה בהו מעיקרא טפי מכדי מזונות הבנות עד שיבגורו, מיהו לא הוה בהו כדי שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגורו, ונתמעטו ועמדו על כדי מזונות הבנות בלבד, דלא אמרינן כולהו דבנות נינהו, אלא לכולהו אמעוט, לכל חד וחד לפום מטו מנתיה, מהאי טעמא דזכו היורשין בחלקן משעת מיתת האב זכייה גמורה. והאי דאיירי במרובין ונתמעטו משום דפסיקא ליה דזכו בהן היורשין, דאלו מועטין ונתמעטו לא פסיקא ליה, משום דאיכא מועטין דלית להו ליורשין חולקא בגויהו כלל, כגון דלית בהו אלא כדי מזונות הבנות, דקים לן הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים. ואפילו היכא דאית בהו יתר מכדי מזונות הבנות נמי לא שייך לאשמועינן אלא חדא, דכי אמעוט לכולהו אמעוט, דאלו לאוקומינהו לכולהו בידא דבנות ליכא למימר, דהא מעיקרא מועטין הוו ולא הוה מוקמינן להו מדינא בידא דבנים. להכי נקט מרובין ונתמעטו דפסיקא ליה ושייך ביה לאשמועינן תרתי.

כי תבעי לך מועטין ונתרבו מקמי דסיימוה בי דינא לחולקא דבנות מאי, מי אמרינן כי היכי דמרובין ונתמעטו כבר זכו היורשין בחלקת זכייה גמורה ולית להי לבנות אחריותא עילויה, כך מועטין ונתרבו כבר זכו הבנות בחלקן זכייה גמורה, דהא מדינא נמי מוציאין להן מזונות לבנות עד שיבגורו ולא שבקינן ליה בידא דבנים, ומאי דאתרבי בחולקייהו לדידהי אתרבי לארווחי להי במזוניה, ולית להו לבנים זכותא בגויה אלא במה דאית להו בעיקר חולקא דבנות מעיקרא. או דילמא לא דמי חולקא דבנים לחולקא דבנות, דאלו חולקא דבנים זכו ביה מדאורייתא מכח ירושה זכייה גמורה ואלו חולקא דבנות לא זכו ביה אלא בתקנתא דרבנן, וכמה דלא קיימוה בי דינא לחולקא דבנות בחזקת יורשין קאי ואי אתרבי ליורשין אתרבי, מאי.

תא שמע דאמר רב אשי א"ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו. כלומר לא מבעיא בנכסים מרובין דכיון דמדינא מוקמינן להו בידא דבנים ולית להי לבנות למשקל מיניהו מזוני אלא על יד על יד, דכמה דלא מטא זימניהו למגבא כי מזבני יתמי ממונא דנפשיהו קא מזבני, אלא אפילו בנכסים מועטין דמשתעבדי למזונות הבנות לאפוקי מעיקרא מידא דבנים מה שמכרו מכרו ולא מצי בנות למטרף לקוחות, דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדין מפני תיקון העולם, שמע מינה דאפילו בנכסים מועטין נכסי בחזקת יתמי קיימי, הילכך אי איתרבו לדידהו אתרבו. ודוקא דאתרבו מקמי דלישימוה בי דינא לחולקא דבנות, אבל אי אתרבו בתר הכי, לאו ליורשין אתרבו, דכיון דכי מכרו מכרן בטל, דהא קדמו ומכרו קאמרינן, לאו בחזקתייהו קיימי, וכי אתרבו לכולהו אתרבו כל חד וחד לפום מטו מנתיה.

הדין הוא סברא דילן בהאי דינא ובפירושא דהאי שמעתא. וחזינן מקצת רבואתא דסבירא להו דכי פשיטא לן גבי מרובין ונתמעטו דכבר זכו בהן היורשין, למימרא דכי אימעוט לבנות אימעוט ושקלי יורשין חולקייהו כמא דהוה מטי להו מעיקרא מקמי דאמעוט, ואי פייש מידי הוי לבנות ואי לא לא. והאי סברא לא דייקי גבן כלל, דהני יורשין במאי זכו, אי בכולהו נכסי, אע"ג דלא אמעוט נמי לא ליתיב להי מזוני לבנות כלל, ואי בחולקייהו הוא דזכו, אמאי אית להו אחריות אחולקא דבנות, הא לא אשכחן זכיה באחריות אלא לבעל חוב וכיוצא בו, והכא אדרבא איפכא מסתברא, דכיון דבנים מכח ירושה קא אתו ובנות בתקנתא דרבנן קאתו, ולא עוד אלא דלית להי מידי אלא משעת גבייה ועל יד על יד, הוו להו בנים יורשים ובנות בעלי חובות, ואחריותא דבעל חוב אכולהו נכסי רמיא, ואי אימעוט נכסי ליורשין אימעוט. אלא מחוורתא כדפרשינן מעיקרא:

יח. מיהא נמי שמעינן דלית הילכתא כאדמון. ושמעינן נמי דיתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו, ולא מצו בנות לאפוקינהו מלקוחות. ודוקא למזוני. אבל לפרנסה מוציאין. ומסתברא דאפי' למזוני נמי דוקא דמכרו קודם חלוקה, אבל לאחר חלוקה, דאפיקו להו בי דינא לדינא מנכסי כדי מזונותיהן עד שיבגורו, לא. הא למה זה דומה למלוה על פה שקדם וגבה וחזר הלוה ומכר בנכסים לאחר שגבה דאין מכירתו מכירה. דיקא נמי דקאמר שקדמו ומכרו ולא קאמר יתומים שמכרו. ואפילו קודם חלוקה נמי דוקא למזונות, אבל לפרנסה לא שנא בנכסים מרובין ולא שנא במועטין, לכי מטי זמן נישואין מוציאין לפי חשבון הראוי להם לפרנסה, כדאמרינן התם (כתובות סט,א) האחים ששעבדו מהו ואסיקנא בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות.

ואתמר בתשובה לרבינו האיי גאון ז"ל דהא דאמרינן מה שמכרו מכרו, לאו דמפסדי בנות לגמרי, אלא בזוזי הוא דמשלמי להו יורשין, דברשותא דידהו קיימי לסלוקינהו בזוזי. ומסתברא כותיה, דאי לא תימא הכי, מה הועילו חכמים בתקנתן. ועוד אי לא מחייבית לאהדורי זוזי, אדאשמעינן מכרו לישמעינן נתנו. אלא מדלא אשמעינן אלא מכרו, שמע מינה דוקא מכרו, דאפשר דמהדרי להו זוזי לבי דינא, ואי נמי אכלונהו וליתינהו דליהדרינהו בשעת אכילה הוא דגזלי להו, אבל נתנו דמעיקרא איכא פסידא לבנות לא. ואפילו מכרו נמי, דוקא שקדמו ומכרו מקמי דידעי בהו בי דינא, אבל אי ידעי בהו בי דינא מקמי מכירה מיחייבי לממנעינהו עד דמפקינן מינייהו חולקא דבנות, ואי לא ציית משמתינן להו. וכן הדעת נוטה: