יד רמה על בבא בתרא קמ:

יט. איבעיא להו בעל חוב מהו שימעט בנכסים בת אשתו מהו שתמעט בנכסים אלמנה ובת איזה מהם קודמת. והכי פי' דהני בעיי, בעל חוב מהו שימעט בנכסים. היכא דלא אתא וקא גבי, לא קא מיבעיא לן, דאכתי מרובין נינהו וכמרובין דיינינן להו לכל מילי. כי תבעי לך לבתר דאתא, מי אמרינן כיון דבשעת מיתה הני נכסים מרובין הוו והוה בהו כדי שיזונו אלו ואלו מהן עד שיבגורו כמרובין דמו ומההיא שעתא זכו להו בנים בחולקיהו, והשתא אע"ג דאתא בעל חוב וגבייה לחוביה מכלל נכסי הוו להו כמרובין ונתמעטו וכי אימעוט לכולהו אימעוט, ושקלי כולהו משאר כל חד וחד לפום מטו מנתיה כדפרישנא לעיל. או דילמא כיון דהוה איכא בעל חוב מעיקרא ולא סגיא דלא הוה שקיל ליה לחובו, כמאן דגבייה מעיקרא דמי ומעיקרא הני נכסי מועטין הוו, ודינא הוא דמפקינן להו לבנות משאר נכסי מזונות עד שיבגורו ואי פייש מידי יהבינן ליה לבנים ואי לא ישאלו על הפתחים.

ואם תמצא לומר בעל חוב כיון דכי מיית נמי גבי ממעט וכמועטין מעיקרא דמו והבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים, בת אשתו שקבל עליו הבעל לזונה מהו שתמעט בנכסים, כיון דכי מינסבא נמי אית לה ממעטא וכמעוטין מעיקרא דמו, או דילמא כיון דאלו מיתה לית לה לא מ(ת)מעטא וכמרובין ונתמעטו דמו. אם תמצא לומר כיון דכי מינסבא נמי אית לה ממעטא וכמעוטין מעיקרא דמו, (אלמא) אלמנתו שניזונית מנכסיו (כתנאי) [בתנאי] בית דין מהו שתמעט בנכסים. כיון דאית לה מזוני ממעטא וכמועטין מעיקרא דמו, או דילמא כיון דאי מתה או מינסבא לית לה לא ממעטא, ואע"ג דאתיא וגביא בתר הכי ואימעוט כמרובין ונתמעטו דמו. אלמנה ובת בנכסים מועטין איזו מהן קודמת.

אמר ליה פשוט מיהא חדא דא"ר אבא אמר רב אסי עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחים בנכסים מועטין מה בת אצל האחים הבת ניזונת והבנים ישאלו על הפתחים, דלא כאדמון, אף אלמנה אצל הבת אלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים. ואינך כולהו לא איפשיטו אי ממעטי בנכסים והוו להו כמועטין מעיקרא ואי לא ממעטי והוו להו כמרובין ונתמעטו. ומספיקא לא ממעטי, והוו להו כמרובין ונתמעטו, דהא אסיקנא לעיל מדרב אסי א"ר יוחנן דאפי' בנכסים מועטין נכסי בחזקת יתמי קיימי, הילכך לגבי הני בעיי נמי בחזקת יתמי קיימי, דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע, ומספיקא כדינא דמרובין ונתמעטו דיינינן להו.

וש"מ דמזונות אפילו כמלוה על פי נמי לא דמו לכל מילי, אלא רמו רבנן עלייהו קולא דירושה וקולי דמלוה על פה. קולי דירושה דאי הוו מעיקרא מרובין ונתמעטו שקלי יורשין משאר נכסי לפום מטו מנתיהו מכלל נכסי מעיקרא, דכי אמעוט נכסי לכולהו אימעוט, ואי כמלוה על פה דמו אשתכח דלא אמעוט להי לבנות ולא מידי, אלא משום דחשבינן לכולהו כיורשין, דכי אמעוט ממונא לכולהו אמעוט. מיהו לאו יורשין ממש שוינהו רבנן, אלא מלוה דדמיא כירושה דלית לה אחריות. וקולי דמלוה על פה, דאי קדמו יתומים ומכרו אפי' בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו. וכן היכא דהוו מועטין ונתרבו כי אתרבו ליורשין אתרבו, ואי מזונות הבנות כירושה דמו לכל מילי כי איתרבו לבנות אתרבו. ועוד אי כירושה דמו לגבו ממטלטלין. אלא לאו ש"מ דרמו רבנן עליהו מקולי מלוה על פה ומקולי ירושה. ועיקר הא מילתא ממדרש כתובה, דתנן (כתובות מט,א) זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה הבנים יירשו והבנות יזונו מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת אביהם אף הבנות לא יזונו אלא לאחר מיתת אביהם. אלא לא שנא כתובת בנין דכרין ולא שנא מזונות הבנות רמו רבנן עלייהו קולי דירושה כדברירנא:

ב. הניח בנים ובנות וטומטום בזמן שהנכסים מרובין הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות הנכסים ממועטין הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים. הא דקתני רישא בזמן שהנכסים מרובין הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות, אסיקנא דוחין אותו ושקיל כנקבות. נכסים ממועטין, הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים ושקיל כזכרים:

ג. האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה מאתים ילדה נקבה נוטלת מאתים אם זכר מנה ואם נקבה מאתים וילדה זכר ונקבה הזכר נוטל מנה והנקבה נוטלת מאתים ילדה טומטום אינו נוטל אם אמר כל מה שתלד אשתי יטול הרי זה יטול ואם אין שם יורש אלא הוא הוא יורש את הכל. הא מתני' לא מיתוקמא אלא בשכיב מרע דמחלק כל נכסיו, אי נמי במצוה מחמת מיתה דמקנו באמירה בעלמא, ומהני בהו האי לישנא דאי ילדה יטול. אבל בבריא אי נמי שכיב מרע במקצת היכא דלא מוכחא מילתא דמצוה מחמת מיתה הוא, אסמכתא הוא, ואסמכתא לא קניא. ואפי' היכא דלא אמרה בלשון אסמכתא, באמירה בעלמא לא מקני עד דקנו מיניה, ואי מטבע הוא לא מיקני בחליפין אלא אגב ארעא. ואפי' בש"מ נמי דמהני ביה האי לישנא, א"נ בבריא היכא דאמרה בלשון הקנאה וקנו מיניה, דוקא בבנו ובבתו, הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ובתו אפי' קודם לידתן, אבל בעובר דעלמא לא קני. ואפי' בנו ובתו נמי, דוקא עובר, אבל למאן דלא אתא לכלל עובר לא כדבענן למימר קמן.

וכי תימא מאי שנא שכיב מרע מבריא, בשלמא לענין מקנא באמירה בעלמא רבנן הוא דתקינו ליה כדי שלא תטרוף דעתו עליו, אלא לישנא דאסמכתא מאי טעמא מהני ביה. איבעי תימא הא נמי כדי שלא תטרף דעתו עליו תקינו ליה רבנן לאקנויי באמירה בעלמא, ולמהוי כמאן דאימסיר ליה ממונא למקבל מתנה, כדאמרי' דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דאמו, אע"ג דאמר בלשון אסמכתא נמי קני, דהא אסמכתא נמי כי לא קניא בבריא הני מילי היכא דלא מטי ממונא לידא דמקבל מתנה, אבל היכא דמטי ממונא לידא דמקבל מתנה בתורת מתנה אע"ג דאקני ליה בלשון אסמכתא נמי קני. וה"ה גבי שכיב מרע, ואע"ג דלא מטא ממונא לידיה דמקבל, דהא דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו וכמאן דמטא לידיה דמי. ועוד מאי טעמא אמור רבנן אסמכתא לא קניא, דסמכא דעתיה דלא מקיים תנאה ולא גמר ומקני, הכא גבי ש"מ כיון דמצוה מחמת מיתה הוא מגמר גמר ומקני, דאין אדם משטה בשעת מיתה.

והא דקתני סופא ילדה טומטום אינו נוטל אסיקנא רשב"ג היא דסבר לא זכר הוי ולא נקבה הוי אלא בריה בפני עצמה היא. ולית הלכתא כותיה, אלא נוטל כפחות שבשניהם כי טעמיה דת"ק דקתני הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות ושקיל כנקבות כדבענן למימר קמן:

כ. הרי אמרו הניח בנים ובנות וטומטום בזמן שהנכסים מרובים הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות, ודיקינן בגמרא דוחין אותו ושקיל כנקבות והא קאתני סופא ילדה טומטום אינו נוטל, אלמא לא כזכר הוי ולא כנקבה הוי דא"כ לישקול כפחות שבשניהם. אמר אביי דוחין אותו ואין לו רבא אמר לעולם דוחין אותו ויש לו, סופא, דקתני ילדה טומטום אינו נוטל, אתאן לרבן שמעון בן גמליאל דתניא ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשב"ג אומר אין קדושה חלה על שניהם. ועיקרה במסכת תמורה בפ"ד (כד,ב) כיצד מערימין על הבכורה מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה ואם נקבה שלמים ילדה טומטום ואנדרוגינוס ר"ג אומר אין קדושה חלה על שניהם, דקסבר לא עולה הוי ולא שלמים הוי, אלמא לא זכר הוי ולא נקבה הוי. ולית הילכתא כוותיה. וקי"ל כרבא דאמר דוחין אותו ויש לו, דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם.

אלא מיהו צריכינן לברורי דהאי דוחין אותו ויש לו דקאמר רבא, למימרא דכי הוו נכסים מרובין הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות ושקיל כנקבות, לאו למימרא דממעט מידי בחולקא דנקבות, דכי היכי דדחו ליה זכרים אצל נקבות דחן ליה נקבות נמי אצל זכרים. ועוד מכדי טומטום ספיקא הוא אי זכר הוי אי נקבה הוי, ואם כן היכי מצי ממעט בחולקא דנקבות, נהי נמי דיכלת למימר דילמא נקבה הוא, כיון דאיכא בנכסי כדי לאיתזוני כולהו הא לא ממעט ולא מידי, דכי מפקינן מזונות לבנות לכלהי בנות מפקינן. אלא האי דוחין אותו אצל הנקבות דקתני, למשקל כנקבות הוא, ולעולם כי שקיל מחולקא דזכרים שקיל. וכי אהני להו לזכרים למדחייה אצל הנקבות לאו למעוטי להו לנקבות מחולקייהו הוא דאהני להו, אלא למעוטי ליה לטומטום גופיה מחולקיה הוא דאהני להו. כגון דאיכא בנכסים יתר מכדי שיזונו מהן אלו ואלו, דאי אמרת שקיל כזכרים אשתכח דקא שקיל טפי ממאי דחזי ליה למזוני, ואי אמרת שקיל כנקבות אשתכח דלא שקיל טפי ממאי דחזי למזוני עד שיבגור.

מיהו בזמן שהנכסים מועטין דקתני הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים, דקימא לן דוחין אותו ושקיל כזכרים, התם ודאי כי ממעט מחולקא דזכרים קא ממעט ולאו מחולקא דנקבות, ממה נפשך, אי נקבה הוא כיון דכי מפקינן להו מזונות לבנות לכולהי מפקינן, אשתכח דלית להו לבנים מידי אלא ממאי דמשתייר מנכסי לבתר דמפקינן להו מזונות לכולהי בנות, ואמר להו לבנים לית לכו למשקל מידי עד דמפקיתו נמי מזוני לדידי, ואי זכר הוא אומר להו הבו לי חולקא בהדייכו, אבל בחולקא דבנות לא מצי ממעוטי. ולא מיבעייא היכא דאיכא גבי זכרים כשיעור מאי דמספיק ליה להאי טומטום למזוני, דאמרן ליה בנות זיל גבי זכרים דמזונן גבייהו נינהו, דאפילו תימא נקבה את הא איכא בנכסים כשיעור מאי דחזי לכלהי נקבות, ואנן אכתי לא שקלינן מיניהו טפי ממאי דחזי לן זיל גבי זכרים דשקלוה לחולקך, אלא אפילו היכא דליכא בשאר נכסי כשיעור מזוני דחזו ליה לטומטום, לא ממעט בחולקא דנקבות, דאמרי ליה אי זכר את (ו)לית לך מזוני בהדן אלא חולקא בעלמא הוא דאית לך בשאר נכסי בהדי זכרים. וזכרים לא מצו מדחו ליה דאתי עליה ממה נפשך. הילכך שקיל חולקא בהדי זכרים במאי דאשתייר להו לזכרים. וכן הילכתא:

כא. ושמעינן מיהא דסופא דקתני ילדה טומטום אינו נוטל רבן שמעון בן גמליאל היא. ולית הילכתא כותיה, אלא נוטל כפחות שבשניהם. וה"מ בטומטום, אבל באנדרוגינוס מודו רבנן דלא שקיל, דבריה בפני עצמה הוא:

כב. וכיון דליתיה לרשב"ג שמע מינה לענין מבכרת שהיתה מעוברת ואמר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה ואם נקבה שלמים וילדה טומטום, קדושה חלה עליו מספק, ספק עולה ספק שלמים, כרבנן דפליגי עליה דרשב"ג. הילכך ירעה עד שיסתאב, או עד שיתברר אם זכר הוא ואם נקבה. ואע"ג דבכור הוא, היינו טעמא דיכול לאתנויי עילויה, דקדושת בכור בפטר רחם תליא רחמנא, דהיינו משעת לידה, וכתיב נמי (דברים טו,יט) כל הבכור אשר יולד, והאי כיון דאקדשיה במעי אמו לעולה חילה עליה קדושת עולה, ואע"ג דאיתיליד בתר הכי לא חיילה עליה קדושת בכור שהיא קלה. ומסתברא דכי פליג הני מילי גבי טומטום, אבל ילדה אנדרוגינוס אין קדושה חלה עליו דבריה בפני עצמה הוא, ובהא אפילו רבנן מודו: