יד רמה על בבא בתרא קיב.

לב. ותנא מייתי לה מהכא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי ר' עקיבא רבי ישמעאל אומר אינו צריך הרי הוא אומר לא תסוב נחלה לבני ישראל בהסיבת הבעל הכתוב מדבר. כלומר בהסבה הבאה על ידי ירושת הבעל שהוא יורש את אשתו הכתוב מדבר. דאי אמרת בשלמא בעל יורש את אשתו, היינו דקא קפיד קרא שלא תנשא אשה למטה אחר שלא ממשפחת מטה אביה, שמא תמות תחתיו וירשנה בעלה ונמצאת הנחלה נעקרת משבט אביה לשבט בעלה, אלא אי אמרת אין הבעל יורש את אשתו אמאי קא קפיד קרא. ואומר ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה ואומר לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר ואומר ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו מניין לפנחס שלא היה לו לאלעזר מלמד שנשא אשה פינחס ומתה וירשה ואומר ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד מנין ליאיר שלא היה לו לשגוב והלא בין למ"ד (לקמן בבא בתרא קיז,א) ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ בין למ"ד לבאי הארץ נתחלקה הארץ, הבנים שנולדו לאחר ביאת הארץ לא נטלו אלא מה שירשו מאבותיהם, וא"כ מנין ליאיר שלא היה לו לשגוב, אלא מלמד שנשא יאיר אשה שירשה ערים הללו מאביה ומתה וירשה יאיר.

מאי ואומר. הא קמא לה שלא תסוב נחלה. אלא משום דקשיא ליה בגוה מילתא, והכי קאמר, וכי תימא האי לא תסוב נחלה בהסיבת הבן קא קפיד קרא שאם תנשא לשבט אחר ותלד ממנו נמצא בנה יורשה והנחלה נעקרת משבט אביה לשבט בנה שהוא מתיחס אחר אביו, אבל בעל לא ירית ת"ש לא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה. הא תו (לימא) [למה] לי, הא כתיב לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה, הא לאחר לא, אלא כי איצטריך לאשמועינן לא תסוב נחלה דבעל ירית.

וכי תימא אידי ואידי בהסיבת הבן קא קפיד קרא, ותרויהו למסרה לאינסובי לשבט אחר הוא דאצטריך, ולעבור עליו בעשה ולא תעשה. עשה, דכתיב לאחד ממשפחת בית אביה תהיה לאשה, הא לאחר לא תהיה לאשה, ולאו הבא מכלל עשה עשה. לא תעשה, דכתיב ולא תסוב נחלה. ת"ש קרא אחרינא ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר. וכי תימא הא נמי היא גופה קמ"ל ולעבור עליו בשני לאוין ועשה ת"ש ואלעזר בן אהרן מת וכי תימא אלעזר הוא דנסיב אתתא משבט אחר מקמי דתיתסר ומתה וירתה פינחס ברה, תדע דהא פינחס מיוצאי מצרים הוה ולא נאסרו שבטים לינשא זה לזה בשנת הארבעים ליציאת מצרים ת"ש ושגוב הוליד את יאיר וכי תימא הכא נמי הכי הוה דנסב אתתא משבט אחר לאחר שהותרו שבטים לבא זה (לזה) [בזה] אי נמי קודם שנאסרו, ומתה וירתה יאיר ברה, אם כן תרי קראי (לימא) [למה] לי.

אמר ליה רב פפא לאביי ממאי דילמא לעולם אימא לך דבעל לא ירית וקראי בהסיבת הבן כדשנין ויאיר דזבן מזבן בזוזיה, מיהו פינחס דזבן מיזבן לא מצית אמרת דאם כן נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק בקבר שאינו שלו, אלא איכא למפרק דילמא דנפלה ליה בשדה חרמים שאינה חוזרת ביובל לעולם, דכתיב (ויקרא כז,כא) והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחזתו. ואע"ג דקם פירכיה דרב פפא הכא, הא אסיקנא לקמן דכולי עלמא ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר בהסיבת הבעל הכתוב מדבר, ורב אשי נמי טרח לפרושי טעמא כדבעינן למימר קמן:

לג. א"ל אביי לרב פפא בין למ"ד בהסיבת הבעל סוף סוף הא מתעקרא נחלה משיבטא דאימא לשיבטא דאבא. כלומר הא דכתיב וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה, מכדי קרא בבת שאמה משבט אחד ואביה משבט אחד כתיבי כדדרשינן לעיל, היאך בת יורשת שני מטות, אלא זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחר ומתו וירשתם, וא"כ כי מינסבא לשבט אביה מאי הוי, סוף סוף הא קא מעקרא נחלה משבטא דאמה לשבטא דאבא, שהרי הנחלה שירשה מאמה נמצא בנה או בעלה שהן משבט אביה יורשין אותה, אי למאן דאמר בהסיבת הבן הכתוב מדבר נמצא בנה יורשה ואי למ"ד בהסיבת הבעל נמצא בעלה יורשה.

א"ל ודילמא שאני התם שכבר הוסבה. כלומר שקודם נישואי הבת כבר הוסבה נחלה זו משבט אמה לשבט אביה, שמשעה שמתה אמה ירשתה בת זו שהיא מתיחסת לשבט אביה, ונמצא שאין הנחלה נעקרת מחמת נישואי הבת משבט אמה לשבט אביה שכבר הוסבה קודם לכן. ומסתברא כי האי טעמא, ואע"ג דאידחי ואוקימנא דמנסבינן לה לגברא דאימיה משבטא דאמא ואבוה משיבטא דאבוה, שינויא דחיקא הוא ולא סמכינן אשינויא: