יד רמה על בבא בתרא קיא:

ל. בעא מיניה רבי יהודה נשיאה מר' ינאי מניין לבן שקודם לבת בנכסי האם א"ל דכתיב מטות מקיש מטה האם למטה האב מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה האם בן קודם לבת אי מה מטה האב בכור נוטל פי שנים אף מטה האם בכור נוטל פי שנים אמר אביי אמר קרא בכל אשר ימצא לו ולא לה ואימא ה"מ בחור שנשא אלמנה אבל בחור שנשא בתולה הכי נמי דשקיל א"ר נחמן בר יצחק אמר קרא ראשית אונו ולא אונה. ואימא הנ"מ אלמון שנשא בתולה דלאו ראשית אונו קרינא ביה אבל בחור שנשא בתולה ה"נ דשקיל הבן פי שנים בנכסי האם, דבין לגבי אב בין לגבי האם ראשית אונו קרינא ביה. אמר רבא אמר קרא לו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה. דהאי לו לאו הבן קאי, מאי טעמא, קרא יתירא הוא, מכדי כתיב לתת לו פי שנים כי הוא ראשית אונו, ל"ל למכתב לו משפט הבכורה, למדרש ביה משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה, ואפילו בבחור שנשא בתולה. ותלתא מיעוטי כתיבי, חד למעוטי בחור שנשא אלמנה דלא שקיל פי שנים בנכסי האם, וחד למעוטי אלמון שנשא בתולה, וחד למעוטי בחור שנשא בתולה:

לא. הרי אמרו והאיש את אשתו נוחלין ולא מנחילין מה"מ דת"ר שארו זו אשתו מלמד שהבעל יורש את אשתו יכול אף היא תירשנו ת"ל וירש אותה הוא יורש אותה והיא אינה יורשת אותו והא קראי לאו הכי כתיבי. אמר רבא הכי קאמר ונתתם את נחלת שארו לו קא סבר גורעין ומוסיפין ודורשין. כלומר דבר שמסורת בידנו הלכה למשה מסיני שהדין כך ושיש לו רמז מן התורה, אע"פ שאין מקום הרמז ההוא מסורת בידינו אנו רשאין לגרוע מתיבה זו ולהוסיף בשנייה, כדי לדרוש את המקרא על דרך הדין המסור בידינו כדי לעמוד על מקום הרמז מן התורה. וכי תימא אם איתה לכתוב קרא הכי, הא לא קשיא, דאנן לאו מעיקר קא אתינן למעקריה לקרא מפשטיה לגמרי דהא קימא לן אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אלא בבכור דפרשת יבמין בלחוד, הילכך אצטריך קרא כדכתיב לפשטיה לאשמועינן דאי לית ליה אחים לאביו הקרוב אליו ממשפחת אביו הוא קודם, ואצטריך שארו לירושת אשתו לגרוע ולהוסיף (ולהוסיף) ולדרוש שהבעל יורש את אשתו. ומאי גורעין ומוסיפין, שגרענו ו"ו דנחלתו ולמ"ד דלשארו ונעשה נחלת שארו וחזרנו וצרפנו הלמ"ד והו"ו שגרענו ונעשו לו והוספנום אחר מילת שארו, ונמצא ענין הפסוק ונתתם את נחלת שארו, לו בלא תוספת ובלא גרעון אות אחת: