יד אליעזר חלק ב כב

להו אטו משום ספי' נבוא להקל כיון דחזינא דניחא לי' בע"ז רק דמספקא לן דלמא לא ניחא לי' רק בע"ז זו ולא באחרת האיך נקל בזה הא הוי ס' תורה ולחומרא כו' והאריך בזה ליישב ובסי' קמ"ו ס"ק א' מ"ש והאריך בזה. ועי' בארעא דרבנן מהדורא בתרא אות ה"ס סי' קס"ו. ובעפרא דארעא שם אות ס' מ"ש והאריכו בזה. ועי' לעיל סי' ק"י דין ספי' דאורייתא לחומרא מ"ש בזה יעוש"ה

סעיף ג (ג) איזהו נוי. עי' במקמ"ח מ"ש והאריך הרבה בזה יעוש"ה. ועי' במשנת חכמים הל' ע"ז סי' י"ח ביבין שמועה אות א' מ"ש והאריך בזה

סימן קמא

סעיף ד' (א) בשל רבים. עי' באו"ח סי' ס"א סעי' י"א שפ' המחבר דהאו' באשמורת בסליחות וביו"כ בתפילת נעילה פ' שמע ישראל ב' פעמים יש ללמדם שלא יאמרו והמג"א שם ס"ק י"א הביא ד' הב"ח שכ' דכיון שכל הקהל או' אותו ליכא קפידא וכ' עליו דאשתמיטתי' גמ' פ"ה דסוכה שהי' או' אנו ליה כו' ופריך הגמ' והא אמרי' האו' שמע שמע משחקין אותו והתם כולם הי' או' אותו אע"כ אפי' כל הקהל או' אותו אסור עכ"ד ועי' במקמ"ח שכ' דלכאורה נ' דעת הב"ח לפ"ד הרמ"א כאן דברבים ליכא חשדא והש"ע דאוסר אזיל לשיטתי' דפ' כאן כד' הרמב"ם דבכ"ע אסור וכ' דבזה י"ל ד' הב"ח מסוגיא דסוכה דבאמת תליא בתי' שבש"ס בע"ז על הך עובדא דר"ג אם ברבים איכא חשדא אבל למאי דקי"ל דברים ליכא חשדא כדפסק הרמ"א ממילא לענין שמע שמע דהחשש מחמת קבלת ב' רשויות ח"ו וברבים ליכא חשדא עכ"ד ועי' במחצה"ש שם שכ' דצריך לחלק בין האי דהכא ובין הא דאמרי' בר"ה כ"ד דברבים ליכא חשד ומותרים להשהות מיני צורות כו' עכ"ד והיינו לפ"ד המג"א הנ"ל צריך לחלק אבל לפ"ד הב"ח הנ"ל שפיר י"ל כמ"ש המקמ"ח ועי"ש עוד במקמ"ח ובישוי"ע בד' נכד המחבר ובפ"י בר"ה כ"ד ב' ובמשנת חכמים הל' ע"ז סי' י"ח ביבין שמועה ובצפנת פענח שם מ"ש והאריכו בזה יעוש"ה

סימן קמב. סעיף ב' (א) של עכו"ם. עי' לעיל סי' י' ס"ק ד' מ"ש והארכתי בזה יעוש"ה

סעיף ד' (ב) נטל ממנה כו'. עי' בישוי"ע מס"ק א' עד ס"ק ו' ובמקמ"ח ובאבני מלואים בתשובות שבסוף הס' סי' ו' ז' ובפ"י בפסחים כ"ו ב' ובצל"ח שם ובאו"ח שם ובס' קרני ראם שם מ"ש והאריכו הרבה בזה. ועי' בספרי תורת אליעזר סי' תמ"ה מ"ש והארכתי בזה יעוש"ה

סעיף ט' (ג) לישב בצלה כו'. לכאורה קשה אמאי אסור לעבור תחתי' הא הוי דבר שא"מ דמותר וכאן א"מ להנות מע"ז ואי נימא דמתני' כר"י דס"ל דבר שא"מ אסור עדיין קשה באין לו דרך אחרת אמאי יהי' אסור הא בלא אפשר ולא מכוין אף ר"י מודה דמותר וכמבואר בפסחים כ"ה ב' וכ' התוס' שם ד"ה לא אפשר דאף דאפשר בטורח גדול חשיב לא אפשר וה"ה בזה היכא דאין לו אלא דרך אחר חשיב לא אפשר וכן הק' בישוי"ע ס"ק ז' וכ' ליישב דצ"ל דכאן הוא באמת פס"ר והתוס' שם כ' דאיירי היכי דלא הוי פס"ר וכ' דעדיין קשה לפמ"ש הר"ן גבי לובש כלאים להעביר המכס דמותר משום דבר שא"מ דקשה דהא הוי פס"ר ותי' דבדבר שאין איסורו רק משום הנאת לבישה בדבר שא"מ לא חשיב הנאה אף במקום דהוי פס"ר א"כ כאן אי משום הנאה אסור דמתהני מע"ז כיון שא"מ מדוע יאסור אמנם בהך דלא יעבור תחתי' באמת אין הטעם משום הנאה רק משום לקרב אל פתח ביתה ואף דא"מ לקרב אל פתח ביתה רק לעבור תחתי' למקום חפצו בזה שפיר אסרי' משום פס"ר כיון דלאו משום הנאה הוא אמנם בהא דאסור לישב בצל אשורה אף שא"מ להנות מצלה נוכל לומר ב' דרכים או דאתיא כר"י דאמר דשא"מ אסור וכאן חשיב אפשר ולא מכוין דאסור לר"י או דבאמת איירי במתכוין לישב בצלה וכן משמע לשון המשנה או דגזרו משום מתכוין ואסור אף לדידן דקי"ל כר"ש כו' עכ"ד. ובס"ק ט' מ"ש ע"ד הרמ"א סעי' ט"ו בשם הריא"ז עפ"ד הר"ן הנ"ל ועי' בספרי תורת אליעזר סי' של"ז מ"ש ע"ד הר"ן הנ"ל והארכתי בזה יעוש"ה

סעיף ו (ד) בית ע"ז. עי' במקמ"ח מ"ש לענין ע"ז שלא כדה"נ והאריך בזה. ומ"ש על הביאורי הגר"א ס"ק כ"ח והאריך בזה יעוש"ה

סימן קמה

סעיף א (א) אבני הר כו'. עי' ש"ך ס"ק א' שכ' ליישב דעת הרמב"ם דבש"ס מ"ו א' מספקא אי בני ר' חייא דהיינו חזקי' שרי ור"י אסר או אפכא ובירושלמי פ' כל הצלמים הל' ו' איתא בהדיא דחזקי' שרי ור"י אסר וא"כ לא שבקי. מאי דפשיטא לירושלמי משום מאי דמספקא לש"ס דילן ועוד דהרי ר"י גופי' חיבר הירושלמי וא"כ ע"כ ר"י עצמו או' שהוא איסר וא"כ הדבר ברור דקי"ל כחזקי' דשרי עכ"ד ותי' הב' תמוה וכמו שתמה בבאר יעקב דהא הרמב"ם כ' בפ"א מהל' יו"ט הל' ד' חוץ מן הוצאה כו' שאינו לצורך האכילה כו' והראב"ד בהשגות כ' וז"ל בירושלמי איתא לא תאסור ולא תשתרי וכ' ה"ה וז"ל ועי' בירושלמי כו' כך הוא בעי קומי ר"י אמר לא תאסור ולא תשתרי כו' ואע"ג דר"י בירושלמי ק"א לא תאסור ולא תשתרי לא סמך עליו רבינו כיון דבגמרתינו ר"י עצמו השוה כמ"ש כו' אבל לדעת הרמב"ם זה ליתא וע"כ אף דפליגי בד' ר"י עצמו אף שהוא חיברו הל' כבבלי א"כ האיך כ' הש"ך להרמב"ם סברא הנ"ל אע"כ כתי' הא' של הש"ך דהיכא דמספקא לי' לש דילן ובירושלמי פשיטא לי' דהל' כירושלמי וכ' עוד ראי' דלכל הפוס' מבואר היכי דמחייב עצמו בשטר אף בדבר שלא נתחייב לו מעולם חייב לשלם לו וכר"י ר"פ הנושא כו' ואע"ג דבירושלמי מבואר להדיא אליבא דר"י דאינו חייב לשלם וכמ"ש התוס' כתובות ק"ב כו' קשה דר"י אדר"י א"ו העיקר כתי' הא' של הש"ך וכ' דמש"ה ראוי לפסוק כר"ש נגד ר"מ אע"ג דבעירובין מ"ו ב' מספקא לי' אליבא דר"י מ"מ כיון דבירושלמי רפ"ג דתרומות פשיטא לי' דהל' כר"ש נקטינן כהירושלמי אבל יש לעי' בהא דפ' הרמב"ם פ"ד מהל' טומאת צרעת כר"מ בנגעים פ"ד מ"ד מטעם דיש לפסוק לחומרא כר"מ כיון דלא אפשטא בעירובין אי הל' כר"מ או כר"ש אע"ג דבירושלמי הנ"ל פשיטא לי' דהל' כר"ש כו' וי"ל כו' מטעם שכ' התויו"ט פ"ג דכלים מ"ב בשם מהרי"ק דהנהו כללים דהל' כמר לגבי מר לא אמרו על הדינים הבלתי נהוגים בדורינו כו' א"כ י"ל להכי פ' כר"מ לחומרא כו' ועוד ראי' נגד תי' הב' של הש"ך מהא דפ' הרמב"ם פ"א מהל' חגיגה דעולת ראי' מה"ת כל שהו וכר"ל בחגיגה ז' א' והא הוי נגד ר"י ועכצ"ל כיון דלש"ס דילן אינו מפרש בד' ר"י דמעה דאורייתא אמרי' שגם ר"י מודה בהא אע"ג דבהדיא איתא בירושלמי רפ"ק דפאה דמדאורייתא בעי' מעה וס"ל להרמב"ם דהבבלי מחולק עם הירושלמי כו' נמצא מוכת אף דמחולקים בד' ר"י גופי' ור"י חיבר הירושלמי אפי"ה פ' כהבבלי ודלא כתי' הב' של הש"ך הנ"ל ועוד צ"ע דהא הרמב"ם פ' כר"י בגיטין ע' ב' דאמר אין כותבין אלא