יד אליעזר חלק ב קנד

סימן ערב

סעיף א (א) בהג"ה והעמוד כו'. ועי' באיל המלאים פי"א אות א' שכ' דדעת רש"י בב"ב י"ד ב' ד"ה לא ארכו כדעת הרמב"ם דהוי ההיקף זולת העמוד וברמזים שם כ' הטור בהדיא דגם דעת הרא"ש כן כו' ועוד נ' דהוי דומיא דלוחות והלוחות הי' לבדן ארכן וחרבן ו' טפחים ה"ה גם בס"ת יהי' הגויל לבד ו' טפחים זולת העמודים כו' והאריך הרבה בזה ובפי"ג אות א' ובמק"מ ס"ק ח' ט' ובגיה"ק ס"ק א' וס"ק ז' מ"ש לענין מנין השיטין והאריכו בזה יעוש"ה

סימן רעד

סעיף ב (א) שאסור לכתוב כו'. עי' ש"ך ס"ק ג' שהביא ב' דעות לענין בדיעבד אם כ' שלא מן הכתב אם אסור לקרות ועי' בתשו' סת"ם סי' י"ט שכ' דבחידושיו למגילה ח' ב' הביא ראי' דטעון גניזה ואסור לקרות בו עכ"ד. ועי' באיל המלאים פי"ח אות ד' שהביא ראי' ממגילה י"ח ב' דאפי' בדיעבד אסור והאריך בזה ואח"כ הביא ראי' מהירושלמי פ"א דמגילה הל' ט' דבדיעבד כשר והאריך בזה ובאות ג' שם מ"ש והאריך בזה ועי' במק"מ ס"ק י' מ"ש והאריך בזה ועי"ש עוד בתשו' סת"ם שתמה על המחבר שכ' סתם דצריך שיקרא כל תיבה בפיו קידם שיכתבנה דאמאי לא הביא ד' המרדכי שהובא בב"י שכ' דבדברי פרעניות מותר לכתוב שלא באמירה תחלה וכ' דאפשר מפני שד' רש"י שלפנינו ספ"ד דב"ב משמע להיפך כו' והאריך בזה וסיים לכך חייש המחבר לחומרא והניח בצ"ע. ואח"כ כ' להסתפק כו' אם מהני מה ששומע מפי חבירו אי הוי זה כמו מן הכתב או לא וכ' מתחלה להוכיח מד' הגמ' ספ"ק דב"ב דקא' דהקב"ה הי' או' ומשה או' וכותב דהיכי דאחר או' מותר לכתוב שלא מן הכתב ואח"כ דחה זה די"ל דבשלמא לחומרא מה שמשה הי' או' שפיר ילפי' מיני' דכ"ש לאחר דבעי אמירה אבל להיפך לקולא לכתוב בכה"ג שלא מן הכתב אין ללמוד ממשה כו' די"ל שהי' שם שעהד"ת כמו דקא' לגבי ר"מ במגילה י"ח ב' ומכ"ש למאי דקא' מעיקרא דדברי תורה הי' מיושרים אצל ר"מ ומש"ה כ' שלא מן הכתב א"כ מכ"ש דמשה הי' כל התורה מיושרין לפניו שמותר לכתוב שלא מן הכתב והאריך בזה וסיים בצ"ע לדינא. ובאמת מבואר להדיא בסמ"ק מצוה קנ"ה בהגהות הרי"ף שם שאסור ע"י אחר שכ' וז"ל וצריך לסופר דמעתיק להיות ההעתק לפניו ויקרא בשפתיו כי הדברים שבכתב אסור לכותבה ע"פ וכן לא יכתוב הסופר ע"י מקרא כי צריך הוא שיראה בדפוס ויקרא עכ"ל הרי מבואר בדבריו דל"מ מה ששומע מפי חבירו ולא ראה התשו' סת"ם ד' הגהות הרי"ף אלו ועי' בדע"ק ס"ק ג' שכ' דכשמגיהים אותיות בס"ת המנהג להקל לכתוב שלא מן הכתב כו' ומ"מ נכון להחמיר ע"ע גם בהגה וגם במפריד אותיות דבוקות אולי שייך חסרות להגיה מהכתב והמניחין האזכרות לכותבן כולן כ"א אחר טבילה פשיטא דצריכין לכותבן מהכתב ומ"מ די כשלפניו רק תיבה של האזכרה שכותב ויכול לכתוב מתוכה כמ"פ עכ"ד ובס"ק ד' ה' מ"ש ומ"ש לענין הרהור והאריך בזה ועי' במק"מ מס"ק ו' עד ס"ק ט"ז מ"ש בזה יעוש"ה

סעיף ג (ב) כתיבה נאה כו'. והוא מד' הגמ' שבת קל"ג ב' זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות כו' ס"ת נאה כו' בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן כו' הובא בב"י ואפי' אבא שאול דדריש התם ואנוהו הוי דומה לו מה הוא רחום וחנון אף אתה חנון ורחום מ"מ הל' כרבנן דיחיד ורבים הל' כרבים ועוד י"ל דא"ש לא פליג ארבנן. וכ"כ בשאגת ארי דיני מילה סי' נ' והביא הוכחה לזה כו' ואח"כ חקר אם הא דהתנאה לפניו הוא מה"ת או מדרבנן והביא ראי' מד' הגמ' שם בשבת וממנחות ס"ד א' גבי שחט בשבת קרבן כתושה כו' והאריך בזה. ובאמת משמע מד' התוס' סוכה כ"ט ב' ד"ה לולב שהוא מדרבנן שכ' וז"ל דיבש פסול משום דאתקש לולב לאתרוג דכתיב בי' הדר ולא כמו שפי' הקונטרס משום דכתיב ז"א ואנוהו דאין ואנוהו אלא לכתחלה ולא מפסל בהכי כדמוכח בפ"ק י"א ב' דאמרי רבנן לולב מצוה לאוגדו משום שנא' זא"ו לא אגדו כשר עכ"ל ומשמע דס"ל דהוי מדרבנן ומש"ה ס"ל דלא מפסל בדיעבד. וכן ראיתי במשנת חכמים הל' יסוה"ת פ"ג ביבין שמועה אות ד' שהביא ראי' מד' התוס' אלו דהוי מדרבנן ודחה ראי' הש"א וכ' דנעלם מהש"א ד' התוס' והאריך בזה אבל מד' רש"י הנ"ל שפי' הטעם דיבש פסול משום דכתיב זא"ו משמע דס"ל דהוי מדאורייתא ומש"ה ס"ל דמפסל בדיעבד וי"ל דבזה פליגי רש"י ותוס' דרש"י ס"ל דהוי מדאורייתא ותוס' ס"ל דהוי מדרבנן וא"כ אין שייך להקשות על הש"א דנעלם ממנו ד' התוס' דהא רש"י ס"ל דהוי מדאורייתא רק דיש להקשות על הש"א דאמאי לא הביא ד' רש"י והתוס' דפליגי בזה ועי' בכפ"ת סוכה שם ובפ"י שם ובחתם סופר ח"ו בחידושיו לסוכה שם מ"ש בזה ועי"ש עוד ביבין שמועה שהביא ראי' מהא דאמרי' בסוכה י"א הנ"ל משום שנא' זא"ו כו' וכ"מ שאמרו משום שנא' ול"א שנא' היינו שהוא מדרבנן ונקטו קרא לאסמכתא כו' ועוד הביא ראי' מב"ק ט' ב' דקבעיא בש"ם גבי הידור מצוה כו' אי שליש מלגיו או מלבר ומסיק בתיקו וכ' הרא"ש כם דנקטי' לקולא בספי' וכ"כ הב"י באו"ח סי' תרנ"ו דהא דס"ל להרא"ש בספי' לקולא משום דגוף מצות הידור הוא מדרבנן לכן נקטי' להקל הרי להדיא דמצות הידור שהוא משום זא"ו הוא מדרבנן עכ"ד. וכ"כ בפלפולא חריפתא שם אות נ"ז כהב"י וכן משמע מד' התוס' מנחות מ"א ב' ד"ה אין דהוא מדרבנן שכ' וז"ל ושמא מדרבנן הוי משום זא"ו עכ"ל וכן מבואר להדיא במהרש"א שבת ק"ד ב' בתוס' ד"ה אמר דהך זא"ו הוא רק מדרבנן וכן ראיתי בס' עין יצחק חאו"ח סי' ד' שכ' נמי בפשיטות דהך זא"ו הוא רק מדרבנן והביא ד' התוס' סוכה וד' הרא"ש דב"ק וד' התוס' מנחות וד' מהרש"א שבת הנ"ל והאריך בזה ולא הביא ד' המשנח"כ הנ"ל ועי' בכתב סופר חיו"ד סי' קל"א מ"ש ע"ד מהרש"א והאריך בזה. ועי' בקהלת יעקב מהגאון מקארלין בפסחים ס"ד א' ד"ה כמעשהו שכ' דהך זא"ו הוי דאורייתא והאריך בזה ועי' בתשובת רע"א סי' ע' שכ' דהוא רק מדרבנן ועי' באיל המלאים פי"ז אות ה' שהביא ד' הנ"י הל' ס"ת שכ' אהא דקי"ל דאין ס"ת ארכו יותר על רחבו משום מ"ע זא"ו נ' מדבריו דהתנאה ולפניו במצות הוא דאורייתא מ"ע זא"ו והביא ד' הב"י והש"א הנ"ל והביא מה ששמעו מהחתם סופר שאמר דזא"ו הוי מדאורייתא אלא דיש לחלק דבדבר שבקדושה הוא דאורייתא משא"כ בדבר מלוה הוא דרבנן וכ' דלפ"ז י"ל דשפיר כ' הנ"י גבי ס"ת דהוי מ"ע כו' משום דהוי דבר שבקדושה והרא"ש בב"ק הנ"ל שכ' דאזלי' בספי' לקולא דשם איירי בהידור מצוה הוי דרבנן ושפיר כ' הב"י דהוי ספד"ר וגם שפיר כ' הש"א הנ"ל דהוי דרבנן כו' והאריך בזה יעוש"ה. והנה בגמ' דשבת הנ"ל לא הזכיר תפילין נאין רק סוכה לולב שופר ציצית ס"ת הזכיר דבעי נאין אבל תפילין לא הזכיר אך במכילתא פ' בשלח אות א' הגרסא תפלה נאה ולא תפילין. וכעת ראיתי בירושלמי פאה פ"א הל' א' דהובא שם ג"כ ברייתא זו ושם איתא הגרסא תפילין נאין בלשון רבים וראיתי בס' א' מחכמי זמנינו נקרא בנין שלמה סי' ז' שהרגיש בזה וכ' לחלק בין תפלה של ראש