יד אליעזר חלק א ריח

כהאו"ה והאריך בזה ועי' בש"ך לקמן סי' ק"י ס"ק א' מה שהק' על הרמ"א דלמה לא הגיה כאן כלום אר' המחבר ועי' בבית הלוי שם סי' ל"ה מ"ש בד' או"ה ומ"ש ע"ד הרמ"א והאריך הרבה בזה יעוש"ה ועי' ביד אברהם מ"ש בזה

סעיף ז (ו) אין תולין, עי' ט"ז ס"ק י"ג ועי' בחו"ד ס"ק ז' מ"ש על הט"ז ומ"ש על הנו"ב מהדו"ק חיו"ד סי' ל' והאריך בזה ועי' בבית יהודא ובעה"ב ס"ק ו' מ"ש על החו"ד והאריך בזה ועי' בעצ"ל מ"ש על הט"ו והאריך בזה יעוש"ה

סימן קב

סעיף א (א) כל דשיל"מ כו'. עי' ט"ז ס"ק א' שכ' מדאורייתא חד בתרי בטל כו' ואחמירו רבנן הואיל ויל"מ לאח"ז לא יאכלנו באי' ע"י ביטול רש"י פ"ק דביצה עכ"ד והוא ברש"י שם ג' ב' ד"ה אפי' והר"ן בנדרים נ"ב א' ד"ה ונתערב כ' טעם אחר הובא דבריו בט"ז ס"ק ה' וזה תורף דבריו דחזי' לר"י דס"ל מב"מ באי' והיתר לא בטל ויליף לה מדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר שאע"פ שדם הפר מרובה מדם השעיר קרי לי' דם השעיר אלמא לא בטל משום דמב"מ הוא לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו אדרבה מחזקו ורבנן לא ולפי מזה לאי' והיתר דבשלמא דם הפר ושעיר שניהם כשרים לזריקה משא"כ באי' והיתר אע"פ שהם מין א' מ"מ חלוקים הם שזה אסור וזה מותר ע"כ הו"ל כא"מ ומש"ה אמרי' בישל"מ הוי דומיא דדם פר ושעיר דהא אין כאן חילוק בין אי' להיתר שהרי גם האי' סופו להיות מותר וזהו במב"מ כההוא דדם פר ושעיר משא"כ במין בשא"מ אע"פ שמצד אי' יש להם שיווי בדשיל"מ מ"מ יש ביניהם חילוק גדול דמה שזה מין אחר ע"כ הם בטילים זה בזה עכ"ד ואף לד' הר"ן אלו נמי הא דדשיל"מ אפי' באלף לא בטל הוא מדרבנן וכן מבואר להדיא בר"ן שם נ"ח א' ד"ה אבל שכ' וז"ל דבשלמא לעיל ליכא אלא חדא חומר דמחמרינן בגידולין כמאן דאתו מעלמא דמי אבל הכא אי אמרי' לחומרא שאני אנו מחמרינן תרי חומרא חדא דלביעור כיון דכדשיל"מ דמי אוסרת בכ"ש והא חומרא בעלמא הוא כו' עכ"ל הרי מבואר להדיא מד' הר"ן אלו דהא דדשיל"מ אינו בטל הוא חומרא דרבנן וכ"כ הפרמ"ג במשב"ז ס"ק א' דאף לטעם הר"ן אינו אלא מדרבנן ולא הביא ד' הר"ן הנ"ל דמבואר להדיא כן וראיתי בס' ברכת אברהם בפסחים כ"ט ב' שכ' בפשיטות דלטעם הר"ן הנ"ל הא דדשיל"מ הוא מדאורייתא וז"א דאף לטעם הר"ן הנ"ל הוא מדרבנן וכמ"ש הר"ן בנדרים נ"ח הנ"ל ולא ראה הברכת אברהם ד' הר"ן הנ"ל ועי' ביד אלי' בח' הכתבים אות ד' דשיל"מ שהק' על הר"ן דמשמע מדבריו דבא לתת טעם לדשיל"מ דהוי דאורייתא והא בפ' הזהב נ"ג מבואר דהוי רק מדרבנן ועוד הק' על הר"ן ממנחות כ"ג מר"ח דס"ל בתר מבטל אזלי' כו' וכ' ליישב ד' הר"ן דס"ל נמי דאינו אלא חומרא דרבנן והאריך בזה ולא הביא ד' הר"ן נדרים נ"ח הנ"ל דכ' בהדיא דהוי רק מדרבנן והט"ז שם והש"ך ס"ק ד' כ' עוד טעם אחר בשם הת"ח על הא דאם נתערב בשא"מ דבטל בס' לפי שאין ההיתר אח"כ נקרא על האי' אלא על התערובות שנאסר והוא א"מ של האי' והוי כמו שאין ל"מ עכ"ד והוא כ"כ לפי טעמו של רש"י הנ"ל. והנה הנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' נ"ג הביא ד' השואל שהק' על הר"ן הנ"ל לפמ"ש ותוס' ביבמות פ"ב א' ד"ה ר"י דביבש ביבש מודה ר"י דאפי' מב"מ בטל א"כ לפי טעמו של הר"ן ל"ש ביבש דשיל"מ ואיך מוקי רב אשי בביצה שנתערבה דאפי' בנולדה ביו"ט שהוא מדרבנן לא בטל וכ' ליישב דאטו גברא אגברא קא רמית והתוס' באמת לא ס"ל טעמא של הר"ן והר"ן לא ס"ל מה שחידשו התוס' דביבש ביבש מודה ר"י כו' עכ"ד ובאמת הוא דוחק לומר כן דהר"ן יחלוק על התוס' וכמ"ש במקמ"ח דהמעי' בד' התוס' יראה דהתוס' הכריחו זאת מכמה סוגיות הש"ס אף שנמצא במקום א' בתוס' זבחים ע"ג א' ד"ה ר"י שכ' וחזר בו ר"ת דאין חילוק בין לח ליבש כבר פרשתי כו' דעיקר חזרת ר"ת הוא לענין תרומה דאין חילוק בין לח ליבש דבכ"ע טולה בא' ומאה במינו אבל בגוף החילוק דר"י לא אמר אלא בלח בלח כו' לא חזר ר"ת מזה וכ' ליישב ד' הר"ן דאף הר"ן לא נאיד מהך טעמא של רש"י הנ"ל משום שעד שתאכלנו כו' אלא דעיקר קושי' הוא דאי משום הך טעמא בלחוד החמירו רבנן גם בא"מ הו"ל להחמיר דטעם זה שייך אף בא"מ לכך המציא הר"ן טעם אחר דלכך יש להחמיר משום דנטו רבנן בזה אחר חומרא דר"י במב"מ אף דהך טעמא שייך דוקא בלח בלח אבל לא ביבש מ"מ החמירו גם ביבש משום הך חומרא דעד שתאכלנו באי' כו' ומ"מ לא החמירו גם בא"מ בזה דמשום הך טעמא בלחוד לא הי' מתמי' רבנן אלא כיון דהוכרחו להחמיר עכ"פ בלח בלח דבזה שייך חומרא דר"י דמב"מ לא בטל החמירו גם ביבש משום הך טעמא עד שתאכלנו באי' כו' ולא חילקו בזה בין לח ליבש אבל בא"מ כיון דבלח בלח ל"ש הך חומרא דר"י ממילא לא רצו להחמיר מחמת הך טעמא דעד שתאכלנו כו' דמחמת הך טעמא בלחוד לא רצו רבנן להחמיר כו' ומיישב בזה ד' הרשב"א שהביא המחבר בסעי' ב' כו' וגם מיישב בזה קושי' הש"ך ס"ק ז' כו' והאריך בזה וכ' לבסוף דלפי טעם הר"ן הנ"ל מהראוי להיות להחמיר גם בטעמא דלא בטל וכדעת הש"ך ס"ק ט' כו' ומ"מ נ' למצוא קולא היכא דהאי' הוא זיעה בעלמא ובזה אמרי' בחולין צ"ט ב' דר"י מודה בזה דמב"מ בטל גם בדשיל"מ יש להקל היכא דהאי' הוא זיעה בעלמא ונתערבו באחרות יש לצדד להקל בדשיל"מ ובלא"ה דעת הרמ"א דטעמא בטל בדשיל"מ עכ"פ יש לצדד בזיעה להקל והיכא דנתערב יי"ש מחבואה חדשה ביי"ש מחבואה ישינה לדעת המחמירין בחדש בזה"ז יש לצדד להקל שיהי' בטל בס' עכ"ד ועי' במראות הצובאות בסוף הס' בליקוטים שם בביצה ד' א' שהק' נמי קושי' הנ"ל על הר"ן ולא ראה ד' הנו"ב הנ"ל שכבר הקדימו בקושי' זו ועוד הביא קושי' הפ"י שם על הר"ן דא"כ היכי מדמי הש"ס כאן ספי' דרבנן להחמיר כמו בתערובות משהו דשאני בתערובות שאסור מן הדין משום דהו"ל מב"מ משא"כ בספד"ר והניח בצ"ע ועוד הק' על הר"ן דהא כ' התוס' בחולין צ"ט ב' דבדרבנן גם ר"י מודה דמב"מ בטל והיכא קא' הכא דדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטל וכ' ליישב דודאי לא נעלם מהר"ן הטעם של רש"י כו' וכדמוכח בסוגיא דהכא דהטעם הוא משום חומרא שהחמירו בו אלא דהוקשה להר"ן דהתינח בסוגיא דהכא דמיירו ביבש דאע"ג דמה"ת ברובא בטל מ"מ האי' הוא בעין במקום שהוא אלא שאינו ניכר וא"כ כשיאכל התערובות יפגע בגוף האי' ויאכלנו בעינו בזה יש מקום להחמיר שלא לאכלו ע"י ביטול כיון שיכול לאכלו לאחז"מ בהיתר גמור משא"כ בתערובות לח בלח שהאי' נמחה תוך ההיתר ונבלל עמו ונתבטל במיעוטו עד שאינו נו"ט כלל מה מקום יש לחומרא זו ומה אכפת לן אם יאכלנו ע"י ביטול אחר שהאי' נאבד ונתבטל במיעוטו תוך ההיתר ונהפך גם הוא להיות היתר גמור א"כ מה לי אם יאכלנו היום או למחר הלא אין האי' בעולם ומד' הרמ"א סעי' ד' נ' דבאמת בכה"ג בטל אפי' בדשיל"מ אבל כבר השיג הש"ך וכ' שאין כן דעת כל הפוס' לכן הכריח הר"ן שיש עוד טעם אחר משום דהוי מב"מ וגבי יבש ביבש דל"ש ה"ט במב"מ בל"ז ניחא מטעם דרש"י כו' שהרי בודאי יפגע בגוף האי' כו' מש"ה בסוגיא דהכא דמיירי ביבש שפיר מדמי ר"א תערובות משהו לס' אי' דרבנן דכמו דלא בטל בתערובות יבש משום דאפשר לאכלו בלא ביטול ה"ה לסד"ר יש להחמיר מה"ט עכ"ד והיינו