יד אליעזר חלק א קלט

דמ"ש מעוף דשוהין כ"א יום בס' טרפה ולא חיישי' לתקלה בזמן מועט וכ' ליישב והאריכו בזה ובאמת בב"י עצמו בשם פסקי מהרא"י סי' קצ"א שממנו מקור ד' הרמ"א כ' והמנהג הוא שלא להשהות וכן ראיתי בבית יהודא שהביא ד' הב"י וכ' דלא ראו ד' הב"י הנ"ל רק ראו מ"ש הרמ"א בשם הב"י דמשמע מצד הדין מש"ה הק' אבל לפמ"ש הב"י הנ"ל לק"מ והשיג שם עוד על התי' של המנח"י שם והאריך בזה יעוש"ה

סעיף יג (טו) ואם שרו אותן. עי' בחתם סופר ח"ו סי' ס"א אודות העופות בנוצתן שהורה אחד שצריך להסיר הנוצות קודם שרייתן דיפה הורה והדמיון לטלפי רגלי בהמה אינו עולה יפה דא"כ יאמר דגם במליחה תועיל ע"ג הנוצות ולא אאמין שיטעה בזה שום אדם כי נוצות הוא גשם נפרד מגוף העוף ומפסיק בין המלח והמים שלא יעפילו בגוף העוף משא"כ הטלפים מחובר לגוף העוף כמו העצם שסביב המות ואם עבר ושראם בנוצות אם הי' מונחים בכלי מים או אפי' בנחל שוטף וראשי העופות למעלה נ' פשוט שהנוצות עכבו מלהכניס המים לגופים כו' אמנם אם הי' בשבולת הנהר ועברו המים במקום רגלי העוף הי' מקום להסתפק שמועיל שא"א שלא ישפכו המים בין הנוצות ונגעו אל גוף העוף ולדינא עדיין צריך תלמוד עכ"ד ובאמת מבואר בד"מ בסי' הקודם שנוהגים למלוח התרנגולת עם הנוצה וכ"כ בת"ח כלל ל"ג דין ו' דכן נוהגים ועי' בתשובות מהר"ם לובלין סי' כ"ט שכ' נמי דכן נהגו למלוח ע"ג נוצות וכן ראיתי ביד יהודא ס"ק נ"ז שהשיג נמי כן על החתם סופר ועוד השיג עליו במ"ש לחלק בין טלפי הרגלים דמחובר נעלם ממנו מליחה ע"ג שער דהם ג"כ שם מפריד ומזה באמת הביא בד"מ ובת"ח ראי' לע"ג הנוצות כו' ואם יאמר דשם מסתמא נפתח העוף ונתרכך בהשרי' דפנים מה יענה ברגלי העופות והכנפים דהנוצות מקיפין מכל הצדדין כו' ומסיק דהכל לפי ראות העין דאם הגיע המים לגופו כו' דמהני עכ"ד

(טז) יכול להשהותו. עי' פרמ"ג בש"ד ס"ק נ"ג מ"ש לענין ניקר החלב דצריך ג"כ לכתחלה תוך ג"י אי מהני שרי' ועי' ביד יהודא ס"ק נ"ח מ"ש והאריך בזה יעוש"ה

סעיף יד (יז) בטלה ברוב. וכ' הש"ך ס"ק נ"ו דל"ח דהוי דשיל"מ בצלי דלצלי לא נאסר מעולם עכ"ד והוא מד' התה"ד סי' ק"ע שכ' וז"ל דאע"ג דרב אלפס וראבי"ה פליגי בהך סברא כו' וכ' מהר"ם דנהגו לפסוק כרב אלפס בדבר שלא נחלקו עליו התוס' מ"מ נ' דד' ראבי"ה כאן עיקר מהא דפ' הערל דקא' רב אשי סיפא ה"ט משום דהו"ל דשיל"מ ולכך אין התרומה בטלה כו' וקא' הגמ' הא דר"א בדותא היא דממ"נ אי לכהן מישרא שרי אי לישראל מיסר קאסר פי' לכהן הוא שרי אפי' בלא ביטול ולישראל עדיין הוא אסר והיינו ממש כסברת ראבי"ה ואע"ג דאפשר הוא דיש לחלק מ"מ נ' דכיון דטעמא משום דשיל"מ וההיא אינו אלא מדרבנן לא דייקינן כולי האי להחמיר עכ"ל וכ"כ הר"ן בפ' גה"נ צ"ה וז"ל דלא חשיב דשיל"מ כיון דנאסר עם כותח לעולם דלא מקרי דשיל"מ אלא כשיש היתר אחר איסורו לגמרי כביצה שנולד ביו"ט עכ"ל והיינו כהראבי"ה והתה"ד הנ"ל אבל הר"ן בנדרים נ"ב א' ס"ל כהרי"ף דזה מקרי דשיל"מ כיון שעכשיו יש לו היתר לאוכלה שלא בכותח יעוש"ה וסותר ד"ע מהא דפ' גה"נ הנ"ל ועי' בפר"ח לקמן סי' ק"ב ס"ק י"א שהביא ד' הר"ן בנדרים הנ"ל דס"ל כהרי"ף וכ' דכן נ' דעת רש"י שכ' בס"פ משילין דשיל"מ למחר יוליכהו או היום יאכלוה כאן וכ' דראוי להחמיר בזה ודלא כהמחבר לעיל סי' ס"ט סעי'. עכ"ד ומ"ש התה"ד הנ"ל ראי' להראבי"ה מפ' הערל דתה הר"ן בנדרים שם וז"ל דהתם הכי קאמרי דכיון דלישראל לעולם אסור למה נחמיר אצל ישראל מפני התירו של כהן אינו בדין אבל פח שאפה עם הצלי בתנור כיון שיש לו ולכל אדם היתר בה עכשיו ראוי להחמיר בביטולה ודבר פשוט הוא עכ"ל ועוד יש לחלק כמ"ש הפלתי לקמן סי' ק"ב ס"ק ט"ו דהתם בתרי גברי לכהן לא נאסר ולזה לא הי' מותר מעולם משא"כ הכא בחד גברא דאסור בבישול ומותר בצלי שפיר י"ל דהוי דשיל"מ כי אמרי' לי' עד שתאכלנו באי' אכלנו בהיתר עכ"ד ועי' בישוי"ע ס"ק י"ג מ"ש לחלק דהתם ב' שמות הם חילין ותרומה ולענין אי' והיתר זה שם תרומה עלה שאינו נאכל רק לכהנים וזהו שם חולין עלה שנאכל לכל אדם אבל כאן החתיכה ששהה ג"י בלי מליחה שם היתר עלה כיון דלאכלה תי מותרת כיון דא"צ מליחה ואי משום שאיננה ראוי לאוכלה חי אפשר לצלותה ואי משום דאין אוכלין אותה מבושל מ"מ לא מקרי חתיכה דאי' דהרי אף דבר שמותר לאח"ז שם היתר עלה וכ"כ בפת שאפה עם הצלי הכי נימא דשם אי' עלה כיון דאינו יכול לאכלה עם הכותח הגע עצמך בב"ח מקרי התירא בלע לענין נ"ט בר נ"ט וכדומה הכי נימא דתרומה מקרי התירא בלע ומעתה נדחית ראי' התה"ד משים דיבמות עכ"ד וי"ל דזהו כונת התה"ד הנ"ל שכ' דאפשר דיש לחלק דכונתו או כמ"ש הכרתי הנ"ל או כמ"ש הישוי"ע הנ"ל ועי' בשעה"מ פט"ו מהל' מכ"א הל' י' שהביא ראי' דלא כהתה"ד מהא דמע"ש הוי דשיל"מ לאכול בירושלים אף דבירושלים לא הי' נאסר מעולם אבל אין ראי' מזה די"ל כמ"ש החו"ד ס"ק י"ט דבעי' דוקא יל"מ לדבר שהי' חשוב אי' מקודם ומע"ש קודם שבא לירושלים הי' עליו שם אי' וכשבא לירושלים הותר משא"כ בחתיכה זו דלא הי' עלי' שם אי' דהא מותר לאוכלו באומצא וכשנצלה לא הותר שם אי' דלא הי' עליו מעיקרא שם אי' רק לקדירה עכ"ד וא"כ אין ראי' ממע"ש והשעה"מ שס כ' לחלק דהתם שאני דהיתר ואי' הם עניינים נפרדים ומש"ה כ' דלצלי לא נאסר מעולם ולא מקרי דשיל"מ משא"כ הכא דההיתר עצמו שיש לו בתוך ירושלים הוא נאסר כשיוציאנו חוץ לירושלים מש"ה הו"ל כדשיל"מ דעלמא ולא בטיל ודחה נמי עפ"ז ד' הפר"ת הנ"ל מהא דפ' משילין ועי' ביד יהודא ס"ק ס' מ"ש דאין ראי' מד' רש"י דפ' משילין והאריך בזה ופ' כהתה"ד הנ"ל דלא הוי דשיל"מ וכ"פ הפרמ"ג לקמן סי' ק"ב בשיד ס"ק י"א כהתה"ד אך הפר"ת הנ"ל כ' דראוי להחמיר בזה וכ"פ בשעה"מ שם להחמיר בזה ועי' בעה"ב ס"ק י"ד ובסי' ק"ב ס"ק ה' שפ' נמי דיש להחמיר והאריך בזה ומ"מ כאן נ' עיקר כהתה"ד הנ"ל וכמו שפ' המחבר כיון דאינו אלא חומרת הגאונים יש להקל ולומר דבטל ברוב וכן ראיתי בפ"ת לקמן סי' ק"ב ס"ק ת' שהביא בשם תשובה מאהבה ח"א סי' ג' שכ' דאף דהעיקר כהרי"ף מ"מ יש להקל בבשר ששהה ג"י בלא מליחה כו' אחרי שאין זה רק חומרת הגאונים ובסי' ו' שם הביא תשובת הגאון בעל נו"ב ודחה ראיותיו וכ' דיפה הכריעו אחרונים להקל בזה ואין התשובה מאהבה ת"י ועי' בדברי יוסף סי' ח"ע מ"ש והאריך בזה ועי' בתשובת רעיא סי' ל"ח וסי' קפ"ט וסי' ר"ת ר"ט ובבאר יצחק חיו"ד סי' י' מ"ש בד' הרי"ף והאריכו בזה יעוש"ה ואכ"מ להאריך בזה

(יח) לבשל כולן. עי' ש"ך ס"ק נ"ז מה שהק' מלקמן סי' ק"ט כו' והניח בצ"ע ועי' בישוי"ע ס"ק י"ב מ"ש ליישב קושי' זו ומ"ש בדעת הש"ך ועי' ביד יהודא ס"ק ס"א מ"ש והאריך הרבה בזה יעוש"ה

סעיף טו (יט) במים מעל"ע. עי' ביד יהודא ס"ק ס"ד מ"ש בדיני כבוש והאריך