ויוסף שאול (אלישר) צט

שום ראי' מן הש"ס אחרי שמהירושלמי הנ"ל הרי מוכח ודאי דלא ס"ל כלל גם חלוק זה הואיל והקשו מברייתא דהכה את זה וכו' אר' יוחנן וכיון שכן צריכים ודאי למצוא איזה מקור לזה מהגמ' שלנו. ואפשר לומר שהרמב"ם למד חלוק זה מגמ' חולין פ"א ע"א דאמר רבא היא חולין ובנה שלמים שחט חולין ואח"כ שלמים פטור משום דשחיטת קדשים כל כמה דלא זריק דם לא מישתרי בשר והוה שחיטה שאינה ראויה ונמצא דבעידנא דקשחיט הוי התראת ספק והתראת ספק לא שמיה התראה ועיין בחת"ס ח"ו סי' ס"ב שהרב השואל פריך שם מרבא ארבא דאיך סובר כאן דלא שמיה התראה והלא הוא עצמו סובר במכות ט"ז ע"א באונס שגירש דמחזיר ואינו לוקה הא אם לא החזיר לוקה ומבואר שם בסוגיא לדעת רש"י דהו"ל התראת ספק וסובר דשמיה התראה וא"כ קשה מרבא ארבא עיש"ה

אמנם לסברת הנו"ב ניחא דשאני אותו ואת בנו שעיקר הלאו הוא בחולין ונמצא שאזהרת הלאו לענין עונש מלקות משכחת שפיר גם בודאי ולכן אע"ג דיליף התם הגמ' בדף ע"ח ע"א מקראי דאותו ואת בנו נוהג שפיר גם במוקדשין מ"מ י"ל דלא רבי קרא אלא ללאו אבל לא למלקות כיון שעיקר האזהרה הרי נאמר על ודאי ולא על ספק משא"כ באונס שגירש דאי אפשר כלל במציאות לעבור על הלאו כי אם בהתראת ספק בהא אמרינן שפיר דהתראת ספק שמיה התראה ולא קשיא כלל מרבא ארבא ולכן אפשר שמכח קושיא זו סובר הרמב"ם דגמ' שלנו פליג אגמ' דבני מערבא ומודה שפיר ר' יוחנן בהכה את זה וחזר והכה את זה וכן לענין כל חייבי מיתות בהתראת ספק דלאו שמיה התראה

ועפ"י סברת הנו"ב אתי נמי שפיר מה שאמרו בגמ' ב"מ יוד ע"ב איכא בינייהו כהן שאמר לישראל צא וקדש לו אשה גרושה ועיי"ש בתוס' שהקשו והא קיי"ל כרבא דאמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה ותרצו דנהי דלא לקי אקדושין לחוד מ"מ כי בעל אח"כ לוקה שפיר אף על הקדושין ועיון בריטב"א ובשמ"ק שם שמביא מהרמב"ן שתמהו ותפ"ל דהא הוה התראה ספק דשמא לא יבעול ונמצא דהו"ל כל"ת שיש בה קום עשה דלא לקי למאן דתני בטלו ולא בטלו ועיין בריטב"א קדושין ע"ח שכתב: ואע"ג דבשעת קדושין הו"ל התראת ספק דדילמא לא בעיל קסבר (רבא) התראת ספק שמיה התראה דה"נ דקיי"ל עכ"ל, ולכאורה קשה טובא דאיך אפשר לומר כן אליבא דרבא ותפ"ל דהוא עצמו סובר בחולין פ"א ע"א גבי אותו ואת בנו דהתראת ספק לא שמיה התראה, אמנם לסברת הנו"ב ניחא דשאני הכא דלא עבר כלל אלאו דלא יקח כי אם כשבעל אח"כ ועבר נמי אלא יחלל ונמצא שעיקר לאו זה דלא יקח לא נאמר אלא על ספק ולכן בהא סובר שפיר רבא דהתראת ספק שמיה התראה משא"כ באותו ואת בנו שעיקר האזהרה הוא על ודאי ולא בספק

אמנם לפי מה שאמרנו דעיקר היסוד לחלוק זה דמחלקינן בין אזהרה שנאמרה על ודאי לאזהרה שנאמרה רק על ספק הוא משום רומיא דרבא ארבא לא אתו שפיר אלא לשיטת רש"י שם במכות משא"כ הריטב"א עצמו סובר שם בדעת רבא דסובר כמ"ד בטלו ולא בטלו ושטת הריטב"א שם דלהך מ"ד הו"ל התראת ודאי ולא ספק עיי"ש ונמצא דהקושיא מדרבא ארבא מעיקרא ליתא וכיון שנסתרה ההוכחה הרי אמרנו שאין לומר כלל חלוק זה מסברא כיון דבירושלמי מפורש איפכא ולכן נראה דיש