ויוסף שאול (אלישר) צח

בענין התראת ספק ד

דה"ר בנוב"ת חאה"ע סי' ז' תמה על הרמב"ם דבפ"ה משבועות ופט"ז מסנהדרין פסק כר' יוחנן דהתראת ספק שמיה התראה ולוקין גם על התראת ספק ואילו בפי"ב מסנהדרין שמביא שם כל דיני התראה לענין חיוב מיתה לא הזכיר כלל שגם התראת ספק שמיה התראה וכן לא הביא כלל בפ"ה מממרים דין הכה את זה וחזר והכה את זה לאשמעינן דעניש מיתה גם על התראת ספק ולכן העלה חדוש גדול דלא נחלקו ר"י ורשב"ל בהתראת ספק אלא לענין מלקות משא"כ במיתה מודה שפיר ר"י לרשב"ל דלא שמיה התראה ואף דבהכה את זה וחזר והכה את את זה פליגי שפיר תנאי גם בחייבי מיתות מ"מ ר"י ור"ל לא פליגי אלא במלקות ולא במיתה עיש"ה

ונראה להעיר ע"ז דלהדיא מבואר בירושלמי דאין שום חלוק בין מיתה למלקות דהכי איתא בירושלמי סוף פי"א מיבמות: הכה את זה וחזר והכה את זה קילל את זה וחזר וקילל את זה פטיר (משום דהתראת ספק הוא ולאו שמיה התראה) ר' חנניא בעי לית הדא פליגו על ר' יוחנן דאתפלגין בשני ימים טובים של גליות ר' יוחנן אמר מקבלין התראה על ספק רשב"ל אמר אין מקבלין התראה על הספק עכ"ל הירושלמי ומעתה אם ננקיט כהנו"ב שמחלק בין מיתה למקלות הרי לא קשה מידי מברייתא זו לר' יוחנן כיון דהברייתא מיירי במיתה ור"י לא מיירי אלא במלקות אלא ודאי מוכח דר' יוחנן סובר שפיר דהתראה ספק שמיה התראה אף לענין מיתה

אמנם כתב שם הנו"ב ישוב אחר דהנה הרמב"ם בפ"ה משבועות ה"ה כתב ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים ששמעו ממנו וכו' ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אלא א"כ היה הלאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהל' סנהדרין עכ"ל ונתקשו בזה כל נו"כ של הרמב"ם והרי לא מצינו כלל בשום מקום לחלק בין לאו המפורש בתורה או לא וגם מה סברא יש לחלק ביניהם ולכן כתב בדעת הרמב"ם שאפילו במלקות אינו סובר דהתראת ספק שמיה התראה אלא בכה"ג שעיקר אזהרת הלאו נאמר על הספק כמו לאו הניתק לעשה דבשעה שהוא עובר על הלאו הרי ספק הוא שמא יקיים את העשה שבו ולא ילקה, וכן בלאו דלא תותירו הרי עוקר עבירת הלאו לא משכחת אלא בהתראת ספק כידוע ולכן שפיר אמרינן דלא סובר ר' יוחנן דהתראת ספק שמיה התראה אלא דוקא בהני שאזהרת הלאו שלהן לא משכחת כלל בענין אחר אלא בספק משא"כ בהכה את זה וחזר והכה את זה שהאזהרה משכחת שפיר גם בודאי דהיינו בכל אב דעלמא שאינו ספק בהא שפיר סובר גם ר' יוחנן ולאו שמיה התראה, וממילא כתב דבכל הששה ושלשים חייבי מיתות אין ביניהם גם אחד שתהי' אזהרתו נאמרת רק על ספק ומשום כך אמרינן שפיר דלענין חיוב מיתה התראת ספק לאו שמיה התראה

ונראה דאף שחלוק זה מסתבר מאד בלשון הרמב"ם מ"מ צריכים עכ"פ למציא איזה מקור לזה שהרי לא יתכן כלל לומר שהרמב"ם חידש חלוק זה מסברא דנפשיה בלא