ויוסף שאול (אלישר) צ

ביצה ד' בהמה של שני שותפים וכו' אמר רב חבית מותרת ובהמה אסורה משום דינקי תחומין אהדדי יעי"ש והא האיסור נכנס טיפה טיפה ואמאי לא אמרינן שתתבטל קמא קמא, ועלה בדעתי דהטיפה זו יש לה דין מעמיד ואין לה ביטול, אח"ז ראיתי להשעה"מ הל' יו"ט פרק ה' כ"ה שהקשה כן עי"ש שתירץ אחרת

ולהיות שאין ת"י הספרים שכת"ר מציין ורק עפ"י מה שרשום בכתביו דן אנכי אין אני יכול להאריך. איסור ראית מומין ביו"ט ב

כתב הרמב"ם. פ"ב מה' יו"ט ה"ג: וכן בהמת קדשים שנולד בה מום ביו"ט הואיל ולא היתה דעתו עליה מעיו"ט אסור לשוחטה ביו"ט, לפיכך אסור לראות מומי קדשים ביו"ט, גזירה שמא יתירם החכם במומן ויבא זה לשחוט בו. עכ"ל

והקשה עליו הצל"ח ביצה כ"ו ב', ד"ה אבל מה שאני תמה וכו', ואני תמה מאד על גוף דין זה היכא משכחת לה פדיון לבהמת קדשים ביו"ט, והרי אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין ביו"ט, והוא משנה שלמה לקמן ל"ו ב' משום דדמי למקח ולממכר וכו' ועוד הרי הפדיון הוא מקדיש ממש וכו' הלכך א"א לה פדיה אלא קודם יו"ט ואם היה פדיה קודם יו"ט ע"כ התירה אז החכם ע"י מום קבוע עיי"ש

ולענ"ד אפשר לה פדיה קודם יו"ט אף בלא התרת חכם ע"י מום קבוע ומשכחת לה כענין שאמרו בבכורות ל"ח ב' ול"ט א' גבי חורוור הקבוע כל ששהה שמונים יום, ואלו הן מים הקבועין אכל לח ויבש של גשמים וכו', ובגמרא שם בפי מינה פנחס וכו' משמואל אכל ולא איתסי למפרע הוי מומא או מיכן ולהבא הוו מומא. למאי נ"מ למימעל בפדיונו א"א למפרע הוי מומא מעל ואי מכאן ולהבא הוי מומא לא מעל ופי' רש"י שם ז"ל: לאו מבכור בעי דלא שייכא ביה פדיון אלא בשאר מוקדשין שעיניהם מנטפות והפריש מיד פדיונם ואמר הרי הן מחוללות על מעות הללו ואח"כ בדקו וקודם שתכלה זמן בדיקתו שלש חדשים נהנה מן הפדיון, עכ"ל

והכי נמי בנידון דידן שהניח הפדיון מעיו"ט ואמר הרי בהמה זו מחוללת על מעות הללו והחכם ביקר ביו"ט והתירו, ונמצא שחל הפדיון למפרע או להבא

אמר המחבר הנה כת"ר שליט"א מצא ישוב טוב לדברי הרמז"ל באם פדה אותו בעיו"ט שיחול הפדיון למפרע או להבא, ונסתיע מסו' בכורות וכו' אבל אחהמ"ר התיקון הזה טוב באם נפל המום מעיו"ט אבל מה נענה על אם נפל המום ביו"ט שאז לא עלה ע"ד הבעלים לפדותו שעוד היה תם ועכ"ז נקט הרמז"ל הטעם דאסור משים שמא ישחוט אותו ולא היה דעתו עליו ולא משום דצריך פדיון, גם אם נאמר דמעיו"ט הרגיש במומו ועל סמך זה פדה אותו בכ"ז לא מתישב דברי הרמז"ל דכיון דפדה אותו בעיו"ט כמ"ש כת"ר אז לא שייך טעמו של הרמז"ל שמא ישחוט ולא היה