ויוסף שאול (אלישר) מט

יקדשו וכו' מהני אבל לדידן דקי"ל לקמן דיכולה אשה שתאמר וכו' אפילו כי אמר הכי לא מהני כיון דלאו דידיה נינהו כיון שהיא וכולה להפקיעם משעבודו. ולא מצות אמר דכי צריכין לטעמא דיכולה לכופה היינו לומר דנעשה וכו' אבל אם אמר לה הכי בפירוש אפילו בלאו האי טעמא מהני דאם איתא דמהני אפילו לא אמר לה לא צריכינן להאי טעמא כיון דשמעינן לר"מ דס"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כמאן דאמר לה דמי אלא ודאי לדידן דקי"ל דיכולה אשה לומר וכו' אפילו אם אמר לה לא מהני וכו' עיי"ש וכוונת קושייתו ברורה דצריכים אנו לטעמא דיכול לכופה כדי שלא יהא מקדיש דבר שאינו שלו כיון דיכולה לומר איני נזונית ואיני עושה

והרב כסף משנה ז"ל כתב וז"ל ולי נראה לתרץ דאע"ג דשמעינן לר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אי לאו טעמא דיכול לכופה לא הוה אמר ר"מ הקדש משום דאו ס"ל דיכולה אשה שתאמר וכו' הרי בפשט דבריו שהקדיש מעשה ידיה הוציא דבריו לבטלה כיון שיכולה היא לומר איני ניזונות ואינו עושה הילכך לא אמרינן ביה נעשה אבל אי ס"ל דיכול לכופה אמרינן ביה שפיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכו' ועוד י"ל דאין הכי נמי וכו' יעו"ש

ואחהמ"ר מכבוד הגאונים ז"ל לא יצוייר בדעתי הדל איך אפשר לומר ביקדשו ידיך דמהני לר"ל גם בלא טעמא דיכול לכופה דהרי זה דומה למקדיש אילן חבירו לפירותיו ובהלכה כ"א פסק בפירוש שאין אדם מקדיש דבר שאין גופו שלו

ועל דברי הר"ן ז"ל יש לתמוה דלמה לו להקשות מכח סוגיית הש"ס דהלא מתוך דברי הרמב"ם ז"ל עצמם היה לו להקשות דנראים כסותרים דמאחר דפסק דעושה ואוכלת היינו דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה וכמו שפסק בפרק י"ב מהלכות אישות הלכה ד' א"כ איך ביקדשו ידיך כתב הואיל והן משועבדות לו וכו', ואין לומר כיון דהן משועבדות למלאכות אחרות שאינן נגד מזונות חל הקדש עליהן גם למעשה ידיה, כיון דלמעשה ידיה אין לו שלטון עליהו

אבל כוונת דברי הרמב"ם ז"ל הוא כמ"ש הרב לח"מ ז"ל בהלכות אישות וז"ל ויש לו לתרץ קושיית הר"ן ז"ל דלא אמרו לרב הונא דלא מועיל יקדשו ידיך לדידן או מקדיש מעשה ידיה לר"מ אלא כשהוא רוצה לזונה ולא מעלה לה מזונות אבל אם היה מעלה לה מזונות לאו כל כמיניה אחר שהקדיש לומר איני ניזונות ואיני עושה וכו' וא"כ הרמב"ם בהלכות ערכין איירי בסתם אשה שניזונית משל בעלה ולכך אי אמר לה יקדשו ידיך מהני וכן כתבו שם התוס' וכו' עכ"ל והיינו דהוא מפרש כוונת התוס' בד"ה מאי לאו בניזונית דכתבו לאו כשהוא זן אותה קאמר דא"כ יקדשו מעשה ידיה וכו' דלא כיוונו לשלול כשהוא ממשיך לזון אותה אלא לשלול כשהיה זן אותה בשעה שהקדיש מעשה ידיה דאם היה זן אותה הרי חל הקדש על מעשה ידיה דברשותו הוו קיימי כיון דהוות מתזנה מניה וכן כתב השיטה מקובצת

ולעיל בהלכה י"ט הביא דברי הר"ן ז"ל וגם תירוצו של הכ"מ וכתב עליו וז"ל ומ"ש הרב בעל כ"מ ז"ל דכיון דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה הוי מוציא דבריו לבטלה ולכן צריך לטעמא דיכול לכופה דוחק דכיון דבשעה שהקדיש לא אמרה איני ניזונות ואיני עושה כבר חל ההקדש ואינה יכולה להפקיע עצמה מהקדש אחר כך עכ"ל. ודבריו צריכים ביאור דסברה זו אתיא שפיר לרב הונא דס"ל אליבא דר"מ אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אולם הרב כ"מ איירי