ויוסף שאול (אלישר) מא

בהלכות ערכין פ"ח הלכה ה' דכתב וז"ל מיהו לזה י"ל דסיפא דאמרה אמר אחד הרי עלי בכ"ו לא קאי ארישא דקאמר בעשרים וחמש דאיירי דהבעלים הוסיפו פרוטה ואמרו כ"ה ופרוטה אלא ארישא דרישא דאמרו הבעלים כ' ולזה אמר שאם בא אחר ואמר הרי עלי בכ"ו והם לא אמרו מתחילה אלא עשרים מצו למימר אתא גברא בחריקין עכ"ל וקשה דאם לא אמרו פרוטה אפילו שהאחר אמר כ"ה יכולים לומר אתא גברא בחריקין ולמה לי דאמר כ"ו, ועוד דאם לא רצו למה לו לומר אתא גברא וכו' תיפוק ליה דבלאו הכי האחר קודם כיון שנותן יותר על הבעלים סלע, והרע"ב בפירוש המשנה כתב וז"ל לא רצו הבעלים שלא פתחו תחילה אלא בעשרים וזה אמר בכ"ה אומרים לזה הגעתיך ולא מהדרינן אבעלים משום דאמרי הבעלים בא אחר במקומנו שנותן כ"ה ונראה שנשמר מהקושיא הנז', אבל רש"י לא משמע דפי' כן, ורגמ"ה כתב בפירוש ואם לאו אומר לזה תן אתה כ"ו שקלים והגיעתך ע"כ

שם ע"ב בגמ' תניא נמי הכי חזרו כולם כאחד משלשין ביניהם והא אנן תנן ממשכנים מנכסיו עד עשר וכו' איכא דרמי להו מירמא תנן חזר בו של עשר וכו' ויש לדקדק אמאי לסייעתא הביא מהרישא ממשכנים ביניהם ובמירמא הביא הסיפא חזר בו של עשר וכו' וי"ל דבסיעתא הקושיא היא ממתני' על הברייתא תיכף מרישא דמתני' מקשה לא כן במירמא דהקושיא הוא מהברייתא על המשנה יותר חזקה היא על הסיפא דאף דחזרו כולם אין משלשים, ועוד י"ל דהסייעתא היא על עיקר המימרא דאמר רב חסדא לא שנו אלא שבן ארבעים עומד במקומו אבל אין בן ארבעים עומד במקומו משלשים ביניהם לזה מביא מהרישא דממשכנים עד עשר והברייתא קתני משלשים ביניהם ש"מ כדרב חסדא והיינו דמשנתינו כשבן ארבעים עומד במקומו, אבל איכא דרמי מירמא הוא להוכיח כתירוץ רב חסדא דאמר כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה ע"ז מביא מהסיפא דאף דכולם חזרו בהם עד כן עשר אין משלשים ומוכרחים לתרץ כדרב חסדא כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה

דף כ"ח ע"א במתני' ואם החרים את כולם אינם מוחרמים דברי ר"א קשה לו דבדף כ"ג ע"א תנן המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר"א אומר כשיגרשנה ידור הנאה וכו' ואם לא חל ההקדש למה לו להדירה וי"ל דשאני הכא דאמר כל והתם הקדיש נכסיו סתם והאי דקאמר התם ואלא הא דאמר רב הונה שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן נימא כתנאי אמרה למילתיה אפילו דבלאו הכי ודאי דהאי כתנאי כיון דאמר כל ס"ל לר"א דלא חל ההקדש היינו דוקא על דין חזקה דאין אדם עושה קינונויא הוא דקאמר אי הוי כתנאי ודו"ק

שם בגמ' בהמה למה לי לכדתניא יכול יחרים אדם בנו ובתו עבדו ושפחתו העברים ושדה מקנתו תלמוד לומר בהמה וכו' כתב הרב אמר יוסף בליקוטים על הש"ס וז"ל קשה לי טובה למה לי בהמה למעוטי הך הא מדכתוב שדה אחוזתו ילפינן לה דהוה מצי למכתב משדה וכתב אחוזתו למילף הא דוקא דבר שיש לו רשות למוכרו כשדה אחוזתו ולמה לי בהמה וצ"ע עכ"ל. ואהחמ"ר נעלם מכ"ת דיבור התוס' ד"ה ת"ל בהמה וכו' וז"ל וא"ת אדילפינן מבהמה נילף משדה אחוזה שהרי אם מכרה חוזרת לבעלים ביובל יעו"ש הרי דמשדה אחוזתו הוה ילפינן להיפך דאפילו שאין לו רשות למוכרה יכול להחרים ובאמת שדבריו צ"ע.