ויוסף שאול (אלישר) לג

מיקירי ירושלם וטוביה. שלשלת היוחסין כש"ת מוהר"ר יוסף שאול אלישר שליט"א

קבלתי באיחור זמן את מכתבו בדת"ו והנני משיבו בזה ברצון רב, אדוני במכתבו מתווכח עם "האור הגדול" להגר"י ממינסק ז"ל בדבר כוונת פיהמ"ש להרמב"ם ז"ל בערכין פ"ה מ"ה בשור זה עלי עולה ובית זה עלי קרבן שחייב: "לפיכך הודיעך שמשערים כמה הוא שוה כשהוא מת שאין אנו אומרים אין דמים למתים אלא במין אדם לבד", והאור הגדול מפרש שר"ל שמשלם רק דמי שווי של נבלה בלבד, ויבדל לחיים כת"ר מפרש שר"ל כשהוא מת שמין אותו כמה היה שוה בעודנו חי, והקשה על פירוש "האור גדול" מחולין קל"ט א' שאם כדבריו מה מקשה בגמ' ממשנה זו על רשב"ל דאמר בקדשי בדק הבית כל היכא דאיתיה בי גזא וכו' ופטור מאחריות הלא גם כאן אינו משלם רק מה ששוה עתה בעין, וגם תירוץ הגמ' אינו מובן באמרם הני מילי היכא דאיתנהו וכו' הרי גם כאן איתנהו

וראיתי בספר "נזר הקודש" על ערכין הנדמ"ח (נויארק תרצ"ז) שגם הוא השיג על האור הגדול מסוגיא דחולין הנ"ל ואף הוא פירש את פיהמ"ש להרמב"ם כדרך שכתב כת"ר. ולדידי חזי לי שצדק האור הגדול

ומריש אמינא שמצאתי לו רב להאור הגדול שסובר להדיא שבדמי שור זה עלי ומת משלם רק כפי שיווי הנבלה, הוא הר"י בשמ"ק לערכין (דף י"ח ע"א) שעל מש"ש רש"י בטעם שבנדר דמים נותן כשעת נתינה שהוא מפני שאינו יודע כמה היה שוה קודם הקשה בשמ"ק דא"כ למה אמרו בתוספתא חומר בבהמה מבאדם שאם אמר דמי בהמה עלי ומתה חיוב דמי אדם עלי ומת פטור ואם הטעם שאינו יודע כמה היה שוה גם בבהמה נימא הכי ותירץ הר"י "מצינו למימר דטעמא לפי שיש דמים לנבלה ואין דמים למת דאסור בהנאה" הרי מפורש כדעת האור הגדול (כבר הקדמתי שהרמב"ם סובר דשער המת מותר וע"כ אינו מפרש אין דמים למתים כמו השמ"ק, המחבר.) ואם אמנם הרא"ש שם חולק מחמת קושיא זו על רש"י, ונראה שסובר שכשמת השיר משלם כפי מה שהיה שוה בחיים אבל מכיון שראינו שאחד מהראשונים הר"י סובר שמשלם דמי נבלה, א"כ שוב אין לנו להוציא את דברי הרמב"ם מפשוטם והמשמעות הפשוטה של המשפט "שמשערים כמה הוא שוה כשהוא מת" ודאי מורה "שכשהוא מת" מוסב על "כמה הוא שוה" (ויראה מר מחלוקת זו שוב בשמ"ק שם באות י"ד ויש שם טעות הדפוס שמצויין האות י"ד על תוס' סוף ד"ה "לא צריכא" הוא ט"ס וצ"ל מצויין על סוף ד"ה "שיתן" ובא הטעות מחמת ששני הדבורים מסוימים במלה "בו")

ונ"ל לדקדק קצת מלשון התוספתא כדעת הר"י והרמב"ם. דהנה בתוספתא פ"ג בדין שהביא השמ"ק הנ"ל כתוב "דמי בהמה זו עלי ומתה חייב" וכן לעיל מיניה כתוב שם בתוספתא "דמי בהמה זו עלי ומתה בהמה הנודר חייב", ואילו באותו פרק שם כתוב "שור זה עלי עולה השור עולה ומועלין בו וחייבין באחריותו" וישאל אפוא למה נשתנה הלשון שמקודם כתוב "מתה חייב" ואח"כ כתוב "חייבין באחריותו", ומזה משמע דברישא באמת אין שום חיוב אחריות כלל שאינו חייב אלא כשעת שומא וכשמתה קידם השומא חייב לשלם רק מה ששוה עכשיו, אבל אחריות על ההפסד אין כאן, ואילו בדין "שור זה עלי עולה" שפירשו בגמ' שאמר יקדש השור לדמיו וגוף השור קדוש א"ז שומת בית דין וחייב באחריות