ויוסף שאול (אלישר) כא

פסק רבינו כהך מתני' ושם פסק כרבנן עיי"ש, ואחהמ"ר מעפר רגליו כאילו נעלם מעיני גאונו דברי התוס' בד"ה ארי שבור וכו' שכתבו וז"ל ור"י אומר דאפילו כרבנן נמי אתיא דעד כאן לא אסרו רבנן אלא משום דאתי למימר שלימה מכרה לו אבל בארי לא שייך האי טעמא דלעולם ארי שבור הוא אצל מלאכה עכ"ל ונוכל לומר דרבינו ז"ל מפרש כסברת ר"י ואין מקום לקושייתו

שם הלכה ט' עיר שיש בה ע"ז וכו' כתב הכ"מ ומפרש רבינו שעיר שיש בה ע"ז אסור ליכנס בה ומהו לילך שם היינו לעבור דרך שם וכו' עיי"ש ונראה דלא רצה בפירש"י דפירש דאיירי בלשאת ולתת משום דקשיא ליה לרבינו מאחר דבברייתא (י"ב ע"א) בין ר"מ בין חכמים שוים דאפילו להיכנס לתוכה אסיר מכ"ש לשאת ולתת דאם לא יכנס איך ישא ויתן

אבל קשה לי על פירושו של רבינו דבשלמא לפירש"י דאיירי בלשאת ולתת דהאיסור כבר ידוע א"כ באה משנתינו להורות לנו ההיתר שבדבר והיינו אם הע"ז בתוכה חוצה לה מותר ואם היא חוצה לה תוכה מותר אבל לפירוש הרמב"ם היה מן הצורך שמשנתינו תורה לנו קודם האיסור ליכנס במקום הע"ז ואחר זה ההיתר

שם ה"י בד"ה בזמן שהדרך וכו' עיין להכ"מ שהביא השגת הראב"ד וכתב ואני אומר שגם רבינו סובר שמותר לכתחלה וכו' אלא אורחא דמילתא נקט ועיין להרב לחם משנה שפירש בשני ביאורים דברי הרמב"ם האחד משים דנהנה מהדרך והשני משום חשד וכו' יעו"ש ואחהמ"ר ונשיקת עפר רגליהם מה יתוקן לשין הרמב"ם שכתב ונקרה והלך בזו מותר מה שייך לפסוק מותר אחר שהוא הלך וחשדו בו או שנהנה כבר מהדרך ואם היה אסיר מה היה עליו לעשות [א"ה עי' בעבד המלך בה' אלו בהלכה זו ד' ח"י עא"ב]

שם הלכה י"ג המוכר ביתו וכו' כתב הכ"מ דאם לא כן היו דמיו אסורים כדפירש"י, נ"ל דצריך להגיה דלא כפירש"י

שם כתב הלחם משנה ופירש"י שהוא לעכו"ם נ"ל דצריך להגיה ופירש רבינו במקום ופירש"י

פרק ל"א הלכה ג' ישראל היה קרוב למלכות וכו' כתב הכ"מ וא"ת כיון שכתב רבינו שלוקה על כל אחד מאלו היאך היה כח ביד חכמים להתיר איסור תורה לקרובי המלכות וי"ל וכו' אי נמי התורה לא פירטה דבר אלא אמרה ובחוקותיהם לא תלכו ומסרה הדבר לחכמים והם ראו שאין לגזור על הקרובים למלכות עכ"ל, ואחהמ"ר מעפר רגליו לפי"ד מאי מקשה בגמ' דף י"א ע"א ואי חוקה היא אנן היכי שרפינן והכתיב ובחוקותוהם לא תלכו יעו"ש כיון שהדבר נימסר לחכמים והם ראו שיש צורך בשריפה על המלכים משום כבוד הרבים ובפרט למ"ש התוס' בד"ה ואי חוקה היא וכו' וז"ל אבל ודאי אי לא כתיבא באורייתא לא היה לנו להתנהג אף במנהגות של שטות עיי"ש ולמה לא, אם יש סיבה להתיר משום כבוד מלך שהוא מצות עשה וגם דהוי כבוד דרבים וצ"ע.