ויוסף שאול (אלישר) קסג

לשלם ממאי דאיתא התם זר שאכל תרומה על השובע פטור "כן היא גירסת רש"י" ורש"י ז"ל אוקמה שאכל בשוגג ומדלא אוקמה שאכל אפי' במזיד משמע דס"ל דבמזיד פטור אפי' שלא על השובע ודחה ראיה זו וכתב דמה דאוקמא דוקא בשוגג משום דפטור היינו מחומש ובמזיד ליכא חומש, זה נ"ל אם יוכשר בעיני כת"ר

קושיתו על המ"ל ז"ל פרק ו' הלכ' ט' מהל' כלי המקדש שכתב ולפי"ז היה מן הדין שיהא ערב פסח מחצות ומעלה אסור בהספד ותענית, ולא מצאתי דין זה עכ"ל, וכת"ר שליט"א הקשה דהוא גמרא ערוכה בחולין קכ"ט ע"ב דאיתא התם כתוב במגילת תענית פסחא זעורא דלא למספד הא רבה למספד אלא כל דכן, הא נמי כ"ד יעי"ש, נ"ל דבלא"ה צריך להגיה מלת "דוקא" היינו ע"פ דוקא מחצות ומעלה אסור דע"ז הוקשה לו מרב שישת שהתענה כל היום והיה יכול להקשות מחולין אלא שאינו מבואר כמו ברב שישת

קושיתו על מס' מנחות מ"ה ע"ב תוס' ד"ה קרבו כבשים בלא לחם דכתבו וז"ל פי' הקונטריס שלא היה להם אלא מן וקשה וכו' ובפר' שתי הלחם נמי מוכח שהוה עמהם לחם הפנים במדבר והיו מקריבים מנחת העומר וכו' וכת"ר שליט"א הקשה דאמאי לא הביאו מהכתוב בפרשת פיקודי ויערך עליו ערך לחם לפני ד', ולי נראה לומר דמהתם לא קשיא אימור שהביאו אתם או נזדמן להם בשביל פעם אחת אבל ממה שהקריבו מנחת העומר קשה

קושיתו על דברי המג"א בהל' יוה"כ סי' תרי"א בד"ה לנקב דכתב וז"ל ואי"ל דמיירי בירק שאינו נאכל כמו שהוא חי וכו' יעי"ש, וכת"ר שלי"טא הקשה דזה הוי הפך דברי רש"י ז"ל באותה סוגיא "שבת" קי"ד ע"ב ד"ה ורב שישת דכתב וז"ל אבל השתא דלא מיבעי לן קניבת ירק ביוה"כ שחל בע"ש שהרי בשבת לא יבשלם וכו' הרי דהוא מבאר דמיירי בירק חי דצריך בישול

ולפקע"ד נראה לי לומר דלשון בישול דנקט לאו דוקא מטעמים הבאים

א) דלעיל ד"ה וליתקע כתב וז"ל שיהיו מוכנים לחתכן ולפרמן וכו' ולא נקט לבשלם מוכח דמילת בישול דנקט הכא ר"ל תיקון והיינו פירוס דזהו בישולו ותיקונו

ב) דירק הוא דומיא דאגוזים דהוי דבר שנאכל כמו שהוא חי

ג) דאם באמת מיירי בירק חי שאינו ראוי לאכילה כ"א ע"י בישול א"כ אין בו עגמת נפש לרש"י דמפרש עגמת נפש שרואה ומזמין ואינו אוכל דכיון דאינו ראוי לאכילה כמו שהוא חי אין בו עג"נ

ובהיותי בזה ראיתי להרשב"א ז"ל בשיטתו עמ"ס שבת דכתב וז"ל ובתוס' נראה שפירשו לחתוך הירק ולא דקדקו דא"כ הו"ל טוחן עכ"ל והרואה יראה מה שכתבו התוס' שם ד"ה אלא לקניבת ירק וז"ל ולא דמו להא דאמר בפ' כלל גדול האי דפרים סילקא חייב משום טוחן דהתם מיירי שעושה חתוכות דקות מאד והכא מיירי שעושה חתיכות גדולות יעי"ש וכן בד"ה לעולם למלאכה כתבו וקניבת ירק דברייתא מיירי שעושה דק דק דהוי איסור דאורייתא דדמי לטוחן עכ"ל וגם בד' ע"ד ע"ב ד"ה האי מאן דפרים סילקא כתבו בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלים שרי עי"ש, והיה זה בעיני לפלא עד שבא לדעתי לומר ולא דקדקו ר"ל שלא עשה אותו דק דק, וזה הוא כדברי התוס'.