ויוסף שאול (אלישר) קנח

אולם מלשון הרמב"ם בפ"ב מהלכות אשות לא משמע כן, שבהלכה כ"ג כתב דין זה דאב נאמן לומר בני זה בן י"ג, ולדברי האו"ש מיירי שלא הביא שתי שערות. א"כ איך כתב בהלכה הקודמת "אין סומכין על הנשים במנין השנים ולא על הקרובים אלא על פי שנים אנשים כשרים להעיד, ואי מיירי בלא הביא שתי שערות מה מועיל עדות שני אנשים כשרים, והא שנים בלא סימנים אינם כלום ואין לומר דכוונת הרמב"ם ג"כ דעדותן מועיל לענין נדרים דלשונו לא משמע כן כלל, ועוד דלפ"ז אין מקום להלכה זו כאן בהלכות אשות אלא בהלכות נדרים, אלא ע"כ כוונת הרמב"ם הוא היכא דהביא סימנים, וכמו שיתבאר בסוף דברינו

כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות אשות הל' י"ט: בד"א כשנבדקו בתוך הזמן ונודע שהן שומא אבל אם לא נבדקו אלא אחר זמן ונמצאו שם שתי שערות הרי הן בחזקת סימנים ואין אומרים שמא קודם זמן צמחו כדי שיהיו שומא. והביא המ"מ בשם הרמב"ן דקטנה שלא נודעה אם הגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנים י"א דמטילין אותו לחומרא כדין כל שאר הספיקות עכ"ל וכן דעת העיטור ח"א אות ג' (גט מאונין) שכתב: ומסתברא נמי דכי אמרינן חזקה הביאה סימנים הני מילי בידוע שהגיעה לכלל שנותיה עיי"ש

ועיין במל"מ שם שפירש דברי הרמב"ן דמיירי בקטנה שלא ידעו שנותיה והביאה סימנים ועכשיו היא גדולה בודאי, ויש בה אותן סימנים עצמן שבזמן הספק ואי אמרינן שהיתה קטנה אז הו"ל שומא ולא מהני מה שהגיעה לכלל שנותיה דאין כאן סימני גדלות ולכך מטילין אותה לחומרא, אבל בקטנה שנסתפקו בשנותיה והביאה סימנים, בודאי אין דנין אותה לגדולה עיי"ש, ובנודע ביהודה מהדו"ק אהע"ז סימן ו'

ורע"א בתשובותיו סימן ז' תמה על המל"מ מדברי התוס' קדושין ס"ג ע"ב ד"ה בני, שהביאו פירש"י דהא דנאמן אב לומר בני זה בן י"ג שנים מיירי בהביא שתי שטרות ואפ"ה צריכים אנו לידע שנותיו והקשו בתוס' א"כ כל הנשים הבאות לפנינו לחלוץ איך יחלוצו אע"ג דיש להם סימנים כיון שאין אנו יודעים שנותיהם, וכתבו בשם הר"י "דבמקום סימנים אין צריך עדות שנים" הרי דגם בקטנה שנסתפקו בשנותיה ס"ל להתוס' דמהני סימנים ודלא כהמל"מ וא"כ י"ל דגם הרמב"ן נסתפק כה"ג שעדיין לא ידוע לנו מספר שנותיה גם עתה

ועיין בתשובות מהרי"ט סי"א ונ"א שמשמע שגם הוא מפרש דברי הרמב"ן כהמל"מ, וקושית רע"א מדברי התוס' בקדושין הנ"ל כבר תירצה המהרי"ט ז"ל בעצמו בחידושיו לקדושין שם: "דהא דכתבו דבמקום סימנים אין צריך עדות שנים" אין כונתם דאף דלא ידעינן שנים סמכינן אסימנים, זה אינו דבלא שנים שומא בעלמא נינהו אלא דאין צריך עדות קאמר, ואפילו מפי נשים ומפי קרובים מהני כההיא דפרק החולץ ואשתמודענא, משום דההיא שעתא לאו אאיסורא מסהדי אלא מילתא בעלמא הוא דבעי ליה והקשו א"כ מה אנו צריכים לנאמנותו של אב. דקאמר נאמן לומר בני זה הא אפילו עבד ואשה נמי נאמנין דלאו עדות הוא ומאי נאמן האב דקאמר לכן כתבו דמהני עדותו למפרע דאילו לא הוה אב לא מהנו עדות עבד ושפחה וקרובים כלל אלא אב הוא דנאמן והא דנקט שנים ולא חשיב סימנים חדא מינייהו נקט דתרויייהו צריכי לעדות זה וכו' עיי"ש

ואגב יש להעיר על סיום דברי המהרי"ט כאן, שכתב על מה שפי' התוס' שהאב