ויוסף שאול (אלישר) קלג

באיסור דאורייתא, כפסק הרמ"א. וכתב שדברי מהרא"י אינם מכוונים כדעת הש"ך, דהוי לי' להמהרא"י לומר בקצור: אע"ג דהרא"ש לית לי' האי סברא, מ"מ בנדון דידן בין למר ובין למר שרי הואיל וחנ"נ אינו אלא מדרבנן, ומסיק שם שכוונת מהרא"י לומר כאן ב' דרכים, א) בנידון של המהרא"י היה ספק אם יש בשומן ס' כנגד החלב, וכשהושם אח"כ מן השומן לקדרה הי' בתערובות השני ס' כנגד החלב שנתערבו ואומר חדא שיש להתיר משום דלא אמרינן חנ"נ לדעת האו"ז ונתבטל בתערובות השני, ואפילו להרא"ש דסבר חנ"נ אפילו בלח, הואיל ואינו אלא מדרבנן אין להחמיר בזה דבתערובו' שניה אינו אלא ספק מדרבנן. ב) ואח"כ אומר ענין שני, דבנדון דידן אפילו היה הספק בדאורייתא ג"כ אין להחמיר דבין למר ובין למר שרי אף שאינם מסכימים לטעם אחד עיי"ש

ואע"ג דהשער אפרים דחק בדברי מהרא"י ופירשם להפך, מ"מ המהרא"י בתרומת הדשן סי' ל"ז, שם דבריו מוכרחים רק כדעת הש"ך, וז"ל: אם ספק לאחד אם ספר לילה אחת או לאו, יראה דיספור בברכה ולא מיבעא אם נזכר הספק ביום ההוא וכו' אלא אפילו לא נזכר הספק עד לילה השניה אעפ"כ סופר בברכה מתוך הספק ואע"ג דבודאי שכח יום אחד נהגינן כהלכות גדולות דאינו סופר עוד בברכה. ולא כהתוס' מנחות (ס"ו א' ד"ה זכר) שכתבו דכל לילה מצוה בפני עצמה ופסק ה"ג לא יתכן, וכן לא כהאשר"י שלהי פסחים שכתב שאם לא ספר בלילה אחת מצוה לספור באחרות מ"מ אע"ג דלא נהגינן כוותייהו בודאי לא ספר, בספק מצינו למיסמך עלייהו דמצאתי בס' או"ז הגדול דראבי' סבר ספירה בזה"ז דאורייתא, וכל בעיות דלא איפשיטו בש"ס אזלינן לחומרא לגבי ספירה וצריך לחזור ולספור כמו ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר שחוזר משום דאורייתא היא. וא"כ בנדון דידן נמי מצוה לספור מתוך הספק ואע"ג דהתוס' מנחות והרא"ש לעיל לא סברי כן וסבירא להו ספירה בזה"ז דרבנן זכר למקדש, הא אינהו נמי סבירא דכל לילה מצוה בפני עצמה וא"כ שפיר סופר בברכה, ומי מזקיקני דבהא ניזול בתרייהו ולא בהא ולדקדק כולי האי מאחר דכתבו הגאונים דהזכרת השם בברכה לבטלה אינו אלא מדרבנן עכ"ל

הרי לך אף שהראבי' והתוס' והרא"ש כלם מסכימים שסופר בברכה אמנם אינם מסכימים מטעם אחד,. ואעפ"כ מסיק ומי מזקיקני וכו' מאחר דהזכרת השם בברכה לבטלה אינו אלא מדרבנן, משמע דאי הוי דאורייתא לא הי' סומך ע"ז מה שכלם מסכימים שיספור בברכה, וע"כ הואיל שאינם מסכימים לטעם אחד הרי זה כחולקים זה על זה, וכדעת הש"ך

ועם דעת הש"ך כאן מתבארים דברי הש"ך ביו"ד סי' נ"ד סעיף ט', שהביא שם בשם הדרכי משה ג' עדות בדין כל יתר כנטול דמי: א) שיטת הרמב"ם דנברא חסר אינו כנטול ולפי"ז כל יתר לאו כנטול אלא בנברא חסר. ב) שיטת הרשב"א שהובא בת"ה דנברא חסר הרי הוא כנטול ועוד אחרת עמו, ועפי"ז יתרת חוליא טרפה דרואים כאלו ניטלה היא ועוד אחרת והרי זה כנעקרה חוליא אחת שטריפה. ג) טעם אחר שהובא בת' הרשב"א סי' שצ"ו דיתר כנטול היינו כאלו נוטל אותו הותר לחוד, ולפי"ז יתרת חוליא כשרה שאפילו ניטלה אותו היתר אינו חסר ממנין החוליות, ומסיים הדרכי משה ז"ל: וא"כ לפי אותה סברא (בדעת ג') בכל ענין כשר (יתרת חוליא) ואע"ג דלא קיי"ל