ויוסף שאול (אלישר) קכח

קודם ועיי"ש שמיישב בכך את הברייתא שמחלק בין אשם תלוי לחטאת העוף

וראיתי שם להגאון ר' יוסף שאול נטנזאהן ז"ל שתמה ע"ז בהגהותיו וז"ל: הנה אף שהפליא בכוונת הראב"ד וכאיש גבורתו, אני תמה שלא הזכיר דברי הרמב"ם בהלכה זו שקרבן שהוא פטור על שחיטתו בחוץ כך פטור על העלאתו ולפי"ז כיון דבאשם תלוי לא חיוב על שחיטתו בחוץ גם על העלאתו לא מחייב. וא"כ עדיין דברי הראב"ד תמוהים עכ"ל. הרי מבואר דאף בכה"ג שטעם הפטור דשחיטה לא שייך כלל בהעלאה כיון שבשעת ההעלאה הרי ראוי הוא שפיר להתקבל בפנים ואפי"ה סובר הגאון הנ"ל בכוונת דברי הרמב"ם דמ"מ כללא הוא דאי אפשר כלל לחייב על העלאה אא"כ חייב גם על השחיטה וכיון שכן הרי סברא הוא דה"ה נמי בנד"ד כיון דלא מצינו כלל לחייבו בזה"ז על השחיטה משום טעמא דלא גרע מלפני פתיחת דלתות ההיכל ה"ה נמי דפטור שפיר גם על זריקה והקטרה

אך גם בעיקר הדבר נראה ברור שנעלם לפי שעה מהנוב"ש פסק מפורש ברמב"ם פ"ו מבכורות ה"ב שכתב: מעשר בהמה נוהג בפני הבית ושלא בפנים הבית אבל חכמים אסרו לעשר בהמה בזה"ז ותיקנו שאין מעשרין אלא בפני הבית גזירה שמא יאכלהו תמים ונמצא בא לידי איסור כרת שהוא שחיטת קדשים בחוץ עכ"ל, הרי מפורש הדבר שגם בזה"ז חייב שפיר גם על השחיטה כיון שכתב דענוש כרת אם יאכלהו תמים דהיינו ודאי מחמת השחיטה

ואף שבאמת תמוה היא הדבר דמ"ש בזה"ז משחט בזמן הבית קודם פתיחת דלתות ההיכל דפטור, וגם הרמב"ם עצמו פסק כן בפ"ה ממעה"ק הלכה ה' עיי"ש, והיא קושית התוס' ביומא ס"ג אך כל ג' התרוצים שתרצו לא אתיין שפיר להרמב"ם כמובן להמעיין שם, כבר דברו מזה האחרונים ועיין בחומר בקדש לבעל התפארת שכתב בפ"ד אות יוד דרק בשלמים הוא דפסול אף בדיעבד קודם פתיחת הדלתות משום דכתיב ב' פעמים פתח אוהל מועד גבי שחיטה משא"כ בשאר קרבנות רק הבאה לפתח אהל מועד כתיב ולא שחיטה ואתו שפיר

אגב נראה לי להעיר עוד בדבריו שם שכתב לחלק בין הטיל מום בבכור דאינו אסור באכילה אלא משום קנסא, לשאר קדשים שפסק הרמב"ם שאם הטיל בהם מום האוכל מהם כזית לוקה וז"ל: דבבכור מיד כשהטיל בו מום תיכף פקע שם קדשים ממנו דהא דינו כפסולי המוקדשין לאחר פדיון ואינו עושה תמורה ואין לו לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים אבל שאר קדשים קודם שנפדו לכמה דברים דינו כקדשים גמורים ועושה תמורה וכו' עכ"ל, ונראה דמה שכתב דבכור שהומם ושאר פסולי המוקדשין לאחר פדיון אינם עושים תמורה אין זה כ"כ בדקדוק דהא להדיא מבואר בגמ' בכורות ט"ז ע"א דהא דתנן התם בדף י"ד ע"א וכן בריש פרק הזרוע ולחיים שאם קדם הקדישן למומן עושין תמורה היינו בין לפני פדיון ובין לאחר פדיון אלא שתמורה דלפני פדיון קריבה משא"כ תמורה שלאחר פדיון מבואר שם דאזלה למיתה כיון שמכח קדושה דחויה קאתיא אבל עכ"פ מפורש הוא דעושה שפיר תמורה וכן בבכור שהומם איתא להדיא בגמ' זבחים ע"ה ע"ב: תניא בכור ומעשר שהוממו עושין תמורה ותמורתן כיוצא בהן" לענין זה שאינו נפדה ואינו נשקל בליטרא עיי"ש

ולכן נראה ודאי דגם הנוב"ש עיקר כוונתו רק לומר דאינו עושה תמורה גמורה