ויוסף שאול (אלישר) קיז

איסורא, ומדבריו באו"ח סי' תר"ח סק"א נראה דתופס בדעת הרמב"ם כדעת הר"ן בביצה דלדעת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא י"ל דהתוספת נכלל בזמן ביה"ש ולא בעי לאוסופי מידי מקמי זמן ביה"ש עיי"ש. סימן רס"א

אמר המחבר יודע אני שלא נעלם מעיני גאונו מ"ש המחב"ר הביאו הש"ת באות ז' מסי' רס"א ובכדי לקצר הנני מעתיק בזה מ"ש הכף החיים ז"ל באות י"ב מסי' שצ"ג וז"ל בכאן סתם להתיר ואח"כ כתב סברת היש אוסרים, וידוע דדעת מרן ז"ל לפסוק כסתם ורק לחוש לכתחילה לס' שמביא באחרונה ובסי' רס"א סעיף ד' סתם לאסור, ועיין באחרונים מה שהקשו ע"ז ובדג"מ שם כתב לתרץ דהכא מיירי שקבל בפירוש תוס' ומשו"ה יש להקל בשבות והתם מיירי אחר עניית ברכו שמן הסתם קבל עליו קדושת השבת ממש ולכך השמיט דעת המקל יעו"ש, וכן כתב המחב"ר אות ד' ופסק כן לענין הלכה יעי"ש, וכ"כ הר"ז אות ב' דהעיקר כס' א' בקבלת תו"ש בלבד אבל אם התפלל ערבית הרי קבל עליו שבת עצמו כיון דהתפלל תפילת שבת ונאסר בכל השיבותים כמו בשבת עצמו עכ"ל

ואני הדל רוצה לבאר דעת המתיר בקבל עליו תו"ש כיון דהוא קבל תוספת על הביה"ש דהוא מפסיק לקדושת שבת אבל ציבור שאמרו ברכו קבלו עליהם את עצם השבת ולזה דקדק מרן ז"ל דבסי' רס"א כתב דהרי קבלו עליהם את השבת ובסי' שצ"ג כתב ואפי' קבל עליו תו"ש, ומעתה אחהמ"ר מכת"ר שליט"א אין מקום לקושיתו שהעלים עין מסעיף ד' דהתם קבלו עליהם עצם השבת ולא תו"ש ומשו"ה אסור אפי' בשבות

והא דקאמר הישוע"י וז"ל והנה בסי' רס"ג נחלקו הפוס' בקבל עליו השבת אם מותר לישראל חבירו וכו' ר"ל דהוקשה לו דהרי יש מתיר שבות אפי' שקבל עליו שבת כ"ש בשקבל תו"ש וצד האוסר היינו משום דקבל עליו שבת אבל בקבל עליו תו"ש בודאי דמתיר וע"ז יצא לחלק בין שבות דאמירה למוקצה ור"ל דאפי' לצד המחיר בסי' רס"ג או בסי' שצ"ג היינו דוקא בשבות ל"כ במוקצה

ומה שדחה כת"ר שליט"א ראייתו מתוס' ביצה ד' וכתב דיש לדחות וכו' אחהמ"ר הנה יש לדון בדברי התוס' הנז' שהם סובלים ב' פירושים, האחד שפירש הגאון ישוע"י, והשני כמו שכת"ר רצה לחלק בין האיסור בא מכח יום הנכנס ולא מכח יום שעבר. ומאחר דהישוע"י ביאר את דבריהם כפירושו דהוא מושכל ושגם כת"ר הסכים לו, אם איתא דיש לחלק גם חילוק של כת"ר לא היה להם להתוס' לשתוק מלומר גם את החילוק הזה. סימן של"א

מה שהקשה כת"ר על הר"ן ז"ל דסתר דבריו וכו' נ"ל לומר דמ"ש הר"ן ז"ל וזה למאן דסובר ס"ד לחומרא מדאורייתא כונתו בשביל השלילה דלמאן דסובר דהוא מדרבנן לא אפשר לפרש דהריבוי הוא על תוס' כיון דאפי' ביה"ש מותר וצריכים לומר דהתוס' הוא על עצם ביה"ש ואין כונתו לתת טעם משום דהוא ס"ל דס"ד לחומרא הוא מדאורייתא כיון דהוא אות ליה איקבע איסורא.