ויוסף שאול (אלישר) קח

בהא כר"ל מ"מ לא מנאם בהדי הני תלת ואף דלדעת הרמב"ם השתא נמי אפשר להמצא סמוכין מ"מ אין זה דומה להני תלת כיון שלמעשה לא היה אז בי"ד מומחים

גם נלע"ד להוכיח דבימי רבא כבר בטלה הסמיכה ולא היו אז בי"ד מומחין שיוכלו לחייב מלקות דהנה בריש פ"ב דביצה מביא הר"ן דעת הרמב"ם בפ"ו מיו"ט דהא דמניח אדם ערובי תבשילין מיו"ט לחברו ומתנה הוא דוקא בזמן שבני א"י היו מקדשין עפ"י הראיה משא"כ האידנא שגם בא"י סומכין על החשבון לכן כיון דאנן השתא בקיאין בקביעא דירחא לא מצינן כלל לאתנויי עיי"ש, וכתב ע"ז הר"ן שאין דבריו מחוורין דהא רבא דאמר מניח אדם ערובי תבשילין מיו"ט לחברו ומתנה מסתברא דלדידיה הוא דאמר ואע"ג דבקי בקביעא דירחא וכו' והנלענ"ד דהנה ברמב"ם פ"ה מקדוש החודש ה"ג מבואר דעד ימי אביו ורבא היו קובעין את החדשים עפ"י הראיה, ורק נסתפקו האחרונים בכוונתו אם עד ועד בכלל וגם בימי אביי ורבא היה נוהג קדוש החדש או דלמא עד ולא עד בכלל ובימיהם כבר בטלה הסמיכה ולא קדשו אלא עפ"י חשבון

ונראה דהנה בגמ' ביצה דף ו' ע"א אמר רבא מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממים מת ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל ותמהו ע"ז גדולי האחרונים דהתינח האידנא שגם בא"ו הקביעות הוא רק עפ"י חשבון ולכן כיון דאנן השתא בקיאין בקביעא דירחא ולא עבדינן תרי יומי אלא משום מנהג אבותינו שייך שפיר לומר דיו"ט שני קיל ולגבי מת כחול שוינהו רבנן, משא"כ בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראיה הרי הוי יו"ט שני ספיקא דאורייתא ממש כמו יו"ט ראשון, ובשלמא לענין ביצה או לענין ערובין שייך שפיר להקל משום טעמא דממנ"פ חד מינייהו חול משא"כ לגבי מת שהוא איסור מלאכה ביו"ט מאי חלוק איכא בין ראשון לשני והרי תרווייהו ספיקי דאורייתא נינהו, ואמרתי ליישב עפ"י דברי הר"ן ז"ל בפ"ק דמגלה שכתב ולענין עיירות המסופקות אם הן מוקפות חומה מימות יהושע בן נון או לא הורו הגאונים שהולכין בהן אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה וקורין בהן בי"ד, ועוד שאפילו תאמר שהוא ספק השקול הו"ל ספק של דבריהם ולקולא ונמצא פוטרו בשניהם ובטל ממנו בודאי מקרא מגלה לפיכך קורא בראשון ופטור בשני עכ"ל ועיין במל"מ פ"א ממגלה שביאר את הדבר דכיון שמן הדין הו"ל ספק של דבריהם ולקולא אלא דלא אפשר למיזל לקולא משום דא"כ נמצא שאתה פוטרו לגמרי בשניהם כיון דאכל יומא ויומא איכא למימר שמא אינו חיוב ביום זה, משו"ה אמרינן שיקרא בראשון משום דתיכף כשבאה המצוה לידו צריך לקיימנה וממילא פטור מן הדין בשני משום ספק של דבריהם, ועייש"ה שמחלק מההיא דחיוב היסבה בארבע כוסות דאמרינן דמשום ספיקא אי בעי בתרי כסי קמאי או בבתראי בעי למעבד היסבה בכולהו דשאני התם שהספק הוא בעיקר התקנה ולכן את"ל שהתקנה היתה בכסי בתראי נמצא שנתבטלה לגמרי תקנת חכמים מכל וכל אי לא מחייבינן בהיסיבה אלא בקמאי, משא"כ הכא במגלה הרי התקנה במקומה עומדת ואינה נעקרת כלל אלא דיש קצת עיירות שמסופקות בכה"ג שפיר אמרינן דקוראין בי"ד ופטורין בט"ו משום טעמא דספיקא דרבנן לקולא

ועפי"ז נראה דה"ה נמי בספיקא דיו"ט יתכן לומר דלדעת הרמב"ם דהא דספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדבריהם אבל מה"ת אזלינן לקולא דגם נדון זה דספיקא דיו"ט דומה קצת לההיא דמגילה כיון שהספק