וידבר דוד לג

הדין הג' במי שטרח בדבר מה אסור לשני ליקח אותו דבר ואפי' הוא דבר הפקר ומסקינן דלדעת הרב מש"ב היינו בדטרח בה טרחא מעולה עד דסמכא דעתיה עלייהו, ולדעת הגאון רש"ל היינו שנשא נפשו למות שעלה לראש האילן או הלך בדרך דכל הדרכים בח"ס, ולדעת התוספות היינו שהמציא עם הדבר ההוא מה שלא היה מקודם במקום זה ע"כ, הלא תראה דכל הני סוגי איתנהו בנד"ד שטרחו ויגעו רא' ואחרונים בהונם ואונם בגופם וממונם עד שקבעו קופות רמב"ה זיע"א לשם עי"ק טברת"ו ענייה וחכמיה וגם שולחים שד"ר מהכא להתם בהוצאה מרובה עד שמחזק ומתקן הקופות כמאז ומקדם וגם הם המציאו ההכנסה ההיא שם ואינם מפסידים לאחרים דאם אלו קבעו לשם רמב"ה זיע"א יכולים אחרים לקבוע לשם תנאים אחרים ז"ל כמ"ש הרב חותם סופר הנז' גבי המדפיסים כמש"ל וא"כ כל הבא להשיג גבולם גזלן מדבריהם הוו כרבנן דרבי יוסי דקי"ל כוותייהו וכמ"ש הש"ע סי' רע"ג וסי' ש"ע עש"ב, ואפילו בחדא מהני טעמי וכ"ש בהצטרפם יחד וכמ"ש: הדין הד' היורד לתוך אומנות חבירו דמצי לעכב עליו ומסקינן בשם הרב מש"ב ז"ל דאם עוקרו ממקומו ובטל מחייתו כ"ע מודו דמצי לעכב עליו וכ"כ מהרי"ך ז"ל והרב פ"ת כתב שאפילו מר"ן הבית יוסף מודה בזה וכ"כ הרב הכנה"ג משם רבו וכ"כ הרב מעיל שמואל וכ"פ הרב הפרח מ"א ז"ל וביאר בהדיא דמוחין ומוציאין מידו מטעם דקא פסקת לחיותאי ודבר זה מפורש יוצא ג"כ בדברי הרב מ"ב ז"ל סי' כ"ז וסי' מ"ג וז"ל על ההיא דפ' לא יחפור דתנן מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג ופי' רש"י צייד שנתן עיניו בדג עד שהאיר חוריו שאר הציידין מרחיקין מצודתם ממנו וכו' ע"כ, ונראה דהאי מרחקין לאו לכתחלה קאמר אלא אפי' כבר פירש השני מצודתו תוך מלא ריצת הדג מעכב עליו הראשון בדיינין דהא מניה מסייע לרב הונא דאמר האי בר מבואה דאוקי ריחייא ואתא בר מבואה חבירו קא מוקי גביה דינא הוא דמעכב עליו דאמ"ל קא פסקת לחיותאי ואי סלקא דעתך מרחיקין לכתחילה קאמר ואינו יוצא בדיינין מאי מסייע מינה לרב הונא הא סיועא ליכא לא תיובתא איכא אלא ודאי ש"מ דהאי מרחיקין לאו לכתחלה קאמר אלא אפי' יוצא בדיינין וק"ו למאי דמשני התם שאני דגים דיהבי סיירא דמשמע אפילו מאן דלית ליה דרב הונא דמצי מעכב מודה הוא גבי דגים משום דיהבי סיירא, ולפי זה האי דמרחיקין מצודת דגים עדיף טפי מהאי דבר מבואה דרב הונא וכו' ונמצא לכל השינויין של התוס' מיירי האי דמרחיקין אפי' בדיעבד ויוצאה בדיינים וכן כתבו התוס' לפ' הנזקין וכן כתבו הרא"ש והמרדכי ז"ל, והוא הדין נמי לכל דבר הפקר שאדם טורח עד שהרגיל אליו באופן שסמכא דעתיה עליו כאלו מטי לידיה ובדבר שהוא אומנותו בכך ובא אחר והקדימו דינא הוא כמו במצודת דגים שהראשון מוציא מהשני בדיינים ומהאי טעמא גופיה יש מקומות שדנין מערופיא כמ"ש המרדכי בפ' לא יחפור ומדמה להו לדגים וכהנה דאפי' אותם מקומות שאין דנין מודו הכא דשאני התם שמתירין לילך למערופיא של חבירו במידי שעדיין לא התחיל הנכרי בעסק זה עם ישראל הראשון ומשום שהיה רגיל עמו בשאר משא ומתן לא סמכא אדעתיה לעולם ולא דמי כלל לדגים וכו' אבל במשא ומתן או הלואה שכבר התחיל הנכרי עם הראשון הרגיל עמו כ"ע מודים שדנין ומוציאין מן השני הא ודאי דמי לצייד שנתן עיניו בדג כנז"ל עכ"ל: אתאן לנד"ד דאומנותייהו בכך וע"ז סמכא דעתם כל חכמי ועניי העיר על