ונגש הכהן צו

הסכין קיי"ל כר"ח לגמרי אפי' בלא שיבר עצמות משום צירוף סברא דאילו בא לשאול כו'. אבל היכא דגם ר"ח מודה דאסור לא מהני סברא זו דאילו בא לשאול כו' וא"ש

פרט ו

גרסינן בעירובין (לה) בעירב בתרומה ונטמאת ספק נטמאת ביהש"מ בשעת קניית עירוב. דר"מ ס"ל דלא הוה עירובו עירוב משום דר"מ ס"ל דתחומין דאורייתא וספד"א לחומרא. ופריך הש"ס דר"מ אדר"מ דתנן נגע בא' בלילה וא"י אם חי או מת ולמחר מצאו מת דר"מ מטהר וכ' רש"י דמשו"ה מטהר ר"מ דאמרי' אוקמי' אחזקה ואתמול חי הי' אלמא בספד"א ואיכא חזקה לקולא אזיל ר"מ בתר חזקה. וגבי תרומה נמי נימא דניזול בתר חזקה ומעיקרא כי אנחה התם טהורה היא עכ"ד ובתוס' הק' וא"ת מאי קושי' דר"מ אדר"מ דבמתני' הא דלא אוקמינן תרומה אחזקה לאו משום דהשתא היא טמאה אלא משום דאיכא חזקה כנגדה דמוקמינן לגברא בחזקת שלא עירב כו' ואי הוה אמרינן דחזקה שלא עירב לא חשיב הש"ס חזקה א"ש. ומיהו רש"י פי' לקמן דבמתני' גבי תרומה איכא חזקה דהעמד תרומה על חזקתה ואיכא נמי חזקה לחומרא דהעמד אדם על חזקת תחום ביתו כו' עכ"ד. ועיי"ש (לו) ברש"י ד"ה העמד טמא ע"ח

והריטב"א בחי' שם כ' דחזקת תרומה שהיתה טהורה אלימא טובא ולית לן לאשגוחי בתר חזקת גברא שלא עירב. וכ' שם דהר"מ בר שניאור נתן טעם לזה שבכ"מ אין לנו לדון חזקה אלא מדבר שבו נולד הספק. וכן גבי מקוה אמרי' העמד אדם ע"ח שהי' טמא ולא אמרי' העמד טהרות ע"ח והטעם משום דכיון דודאי נגע פקע חזקה מיני' וכדאמרי' גבי שליא בבית ע"כ יעוי"ש. ובקדושין (עט) כ' הריטב"א דטעמא דשלי' בבית משום דרוב שליות יש להם ולד והא דלא אמרי' סמוך מיעוט דאין להם ולד לחזקת טהרה דבית כיון דהשליא ודאי היתה בבית הבית נגרר בתר השלי' ע"כ וסברא זו עצמה כ' הט"ז ביו"ד (סי' א') בשוחט שנבדק וא"י ה"ש באופן דהבשר אסור לא מוקמינן הכלים שנתבשל בו בשר זה אחזקת כשרותן וה"ר מגיטין (לא) בשם רש"י שם גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דאף הטהרות שיש להם חזקת טהרה כיון שנשתמשו באדם וכלים שטבלו במקוה זו טמאים שהכלים נגררים בתר אדם וכלים יעוי"ש. וכ"כ בשו"ת מים עמוקים (סי' כא) דבכ"מ דאמרי' העמד ע"ח לא אמרו אלא באותו דבר שבו נולד הספק ובס' גו"ר (כלל סב) ושושה"ע (כלל יב) הק' על הט"ז מד' התוס' בחולין (י) שהק' דאמאי מטמאין אדם שנכנס לבית המנוגע נימא אוקי גברא אחזקתו והרי חסר והוה תר"ל כמו במקוה והניחו בצ"ע. ובנדה (ב) תי' דשאני מקוה דחסר ואתא ע"כ. והשתא קשה אמאי לא אמרי' כיון דבית ודאי טמא דאוקי אחזקה ממילא האדם נגרר בתרה ע"כ יעוי"ש. ובס' דב"ח חיו"ד (סי' ז') הק' על הט"ז ממ"ש תוס' בחולין (יא) גבי פ"א דדנין חזקת טמא דאדם נגד חזקת כשרות דפרה. והא עיקר הספק הוא בפרה ואדם נגרר אח"ז ע"כ. והנה אחר כל החזיון הזה יש לתמוה דד' רש"י נראים כסותרים דבעירובין ס"ל דדנין חזקת תחום ביתו נגד חזקה דתרומה וזהו דלא כהר"מ בר שניאור והריטב"א הנ"ל. ובט"ז מביא ראי' לס' זו דריטב"א מרש"י דגיטין (לא) וכלפי לייא

ולפענ"ד נראה בפשר דבר זה. דהיכא דלא הוה תר"ל ודאי דלא משגחינן בחזקה הנגררת כגון במקוה כיון דודאי טבל אזדא חזקת טמא. ובבית המנוגע כיון דטימא הכהן את הבית והאדם ודאי בא אזדא חזקת טהרה. שהרי אמרה תורה שיטהר הטמא ע"י טבילת מקוה וכיון דאמרה תורה דנוקים כל דבר אחזקתו הרי זה כודאי. והרי טבל במקוה ודאית שיש בו מ' סאה וכן טהרת האדם יהא בטל אם יבא בבית טמא והרי הבית טמא עפ"י דין התורה שאמרה דנוקים אחזקה שהנגע שלם בשעת הסגר. ובזה לא אדע מה רצו מהט"ז דהתם נמי כיון דבשר של איסור שהוא אסור עפ"י דין התורה נתבשל בהכלי ודאי דאזדא חזקת כשרות מינה. דהא נתבשל בה בשר איסור שאסרה תורה. שאמרה דניזול בתר חזקה ותר"ל הוה ודאי לרבנן דר"ש בריש נדה וקדושין (עט) ושפיר ה"ר מרש"י גיטין (לא) דכיון דהאדם וכלים טמא עפ"י דין התורה מדין תר"ל ושמשו בטהרות ודאי דנטמאו הטהרות. והא דכ' תוס' בחולין (יא) גבי פ"א דדנין חזקת טמא נגד חזקת כשרות דפ"א. ומזה הק' הדב"ח הנ"ל להט"ז וכן הק' על הט"ז מד' תוס' הללו בשו"ת בני"ע חיו"ד (סי' א') וכן נתעוררו עוד איזה אחרונים. ובעיני יפלא מה החרדה כ"כ על הט"ז הא ד' התוס' בזה בלא"ה מוקשה גם בלא ד' הע"ז. דהא עכ"פ במקוה שנמדד מטהרין לטובל כל שלא חזינן ריעותא דחסר ואמרי' הרי טבל לפניך ואמאי לא נימא הכא הרי הזה לפניך כמו במקוה דה"נ אכתי ליכא ריעותא בפרה. אמנם יישוב ד"ז יבואר בעז"ה לקמן וייחדנו לזה מדור בפ"ע לקמן (פרט ט') יעוי"ש. אבל דין הט"ז הוא ברור כמו"ש

מיהו כל זה בדליכא סיוע להך חזקה הנגררת. אבל היכא דאיכא סייעתא להך נגררת כמו הא דעירובין דהוה תר"ל חזקת אדם על תחום ביתו והרי נטמאת תרומה לפניך וכן בבית המנוגע. דהשתא חסר מסייע לחזקת טהרה דאדם וכן בהא דשלי' בבית דאיכא מיעוט דאין שליות לאסמוכי לחזקה דבית. בכל כה"ג שייך הך חקירה דהר"מ בר שניאור והריטב"א אי דיינינן חזקה נגררת. דבזה אפי' נחליט כדעת תוס' בנדה (ב) דלא שייך תר"ל אלא בחסר ואתא כמו במקוה. ובכל הני לא הוה חסר ואתא. עכ"ז נהי דתר"ל לא הוה שיהא בו דין ודאי בתורת חזקה גמורה בהך נגררת למידחי הך דבו נולד הספק לגמרי. מ"מ עכ"פ מידי ספיקא לא נפיק ולא נדחי הך נגררת לגמרי כיון דע"כ איכא קצת סיוע לזה. אמנם בזה נלפענ"ד לדעת רש"י ותוס' בעירובין שם לחלק בזה. דבכה"ג דבית המנוגע דקודם שבא זה אל הבית כבר נשתמשנו עם החזקה בשעה שנולד הספק בשעת הסגר דלמא בציר לי' שיעורא ונשתמשנו כבר עם החזקה לענין הבית עצמו לקיים בו מצות הסגר לשבעה ימים קודם שבא זה אל הבית בזה אמרי' כיון דלא הוה תר"ל למיהוי ודאי משום דלאו חסר