ונגש הכהן צג

ומה שנראה לפענ"ד בזה הוא. דהנה לתי' א' בתוס' שם דלראב"י בעי דלא קים ליה חזקה מקרא אלא מהלל"מ כמוש"ש במהרש"א. א"כ לפי"ז מיושב גם לדידן כמובן. אך לתי' ב' למ"ש ר"ח אכתי תיקשי לן. ובזה י"ל לשי' ר"ח דבאמת מצד הסברא רוב לית ביה עדיפותא כלל מחזקה רק דגזה"כ הוא מפ"א דכל היכא דאיכא רוב נגד חזקה אע"ג דמצד הסברא כח שניהם שוה מ"מ גזה"כ הוא דנקטינן כהרוב. ויש לה"ר לזה דבקדושין (פ) אמרי' תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאין כו' מ"ט דר"מ קסבר רוב תינוקת מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה בחזקת טהרה עומדת סמל"ח ואתרע רובא וחכמים ס"ל מיעוטא כמאן דליתא ורו"ח רו"ע ע"כ. והשתא ל"ל להש"ס להאריך כ"כ בטעמא לר"מ נימא בפשיטות דפליגי בהא דלרבנן רו"ח רו"ע ור"מ ס"ל דלא עדיף והוה פלגא בדשאבד"ל דטהור אע"כ דגם ר"מ ע"כ ס"ל דרו"ע מחזקה ולפי"ז יש לתמוה דר"מ חייש למיעוטא ובחזקה לא מצינו בשום מקום דלא ליזיל ר"מ בתר חזקה עכ"פ מדרבנן. ואח"ז רב שעמדתי על החקירה בזה ראיתי להגאון בגו"ר (כלל ס"א) שעמד בזה וכתב דבאמת כמו דלא אזיל ר"מ בתר רובא ה"נ לא אזיל בתר חזקה ועוד כתב די"ל דלר"מ באמת רוב לא עדיף מחזקה כו' עכ"ד והוא תמיה דהא מבואר מש"ס קדושין הנ"ל דגם ר"מ ס"ל הא דרו"ע מחזקה. וגם לא מצינו בשום מקום דלא אזיל ר"מ בתר חזקה. א"ו דעכצ"ל דלשי' ר"ח א"ש. דלכו"ע גזה"כ הוא מפ"א דהיכא דאיכא חזקה נגד הרוב כפ"א דשבקינן לחזקה ונקטינן כהרוב אלא דלר"מ לא משכחת לה אלא דומיא דפ"א דהוה מצוה ולא אפשר דמודה בי' ר"מ דמיעוטא כמאן דליתא כדאמרי' בחולין (יא) בסוף סוגיא דרובא. משא"כ בכה"ג דרוב מטפחין דהוה אפשר וס"ל לר"מ דחיישינן למיעוטא אמרי' סמל"ח ומשו"ה איצטריך הש"ס בקדושין לטעמא דמיעוטא כמאן דאיתיה וסמל"ח. אבל כח רוב לחודיה וחזקה לחודה ליכא עדיפותא ברוב מחזקה. ואין לדון ק"ו בזה. והנה המעיין בתוס' שם גבי גבינות יראה דאזלי שם לשי' ר"ח ובזה א"ש שי' תוס' וכמו"ש

פרט ד

כתב הר"ן בפ"ק דחולין בשם ה"ר יונה דכל ספק השקול בטריפות דאתייליד ריעותא לחומרא בין ספק מתי נשבר הגף ורגל אם קו"ש או נאח"ש. בין ספק מריעותא שנולד מחיים ולא ידעינן אם נעשה בענין המטריף כמו שגרונא כמבואר שם יעוי"ש וכ"כ הרשב"א בחי'. ויש כאן מקום עיון לבד מה שתמהו האחרונים דא"כ אמאי מתירין הגבינות בספק מתי נטרפה הבהמה כמובא לעיל (פרט ג'). בר מן דין תמה אנוכי להמתבאר מד' האחרונים שתפסו דס"ל להר"ן וה"ר יונה והרשב"א דספק השקול לא מוקמינן אחזקה. ובשו"ת פני"מ (ח"א סי' ט"ו) ה"ר לשי' זו מחולין (קל"ד) גבי חלה ספק נתגלגלה בגיותו ספק בגירותו דאמרי' שם דחייב בחלה משום ספק איסורא לחומרא. ופירש"י שם הלכך לא סמכינן אחזקה והפרמ"ג בפתי' לטריפות טרח לסתור ראי' זו ובס' בית מאיר לאה"ע (סי' ו') דחה ד' פרמ"ג יעוי"ש. ועכ"פ כנראה שפטו כולם דה"ר יונה ורשב"א מדין חזקה מיירו הכא ולא מרובא כהא דחלה גבי גר וזה תמוה. בשלמא כי הא דשגרונא דנתחדש מעשה שאנו. מסתפקין אם יצתה מן החזקה. וכן כה"ג דישב קוץ בושט ולא נדע אם גמר מב"צ. זה מסכים למ"ש לעיל (פרט א') בשם הפוסקים דמשעה שנתחדש המעשה בטלה חזקה הקדומה. דחזקה אינו משמש רק בסתמא כמו שהי' בשעה שנתחזק יעוי"ש. אבל בספק מתי נעשה הטריפות מהיכי תיתי לבטל עיקר דין החזקה דקיי"ל חזקה קמייתא עדיפא מדהשתא כמו"ש תוס' בחולין (י) ובנדה (ב) דילפינן מבית המנוגע אע"ג דנמצא חסר בסוף השבוע יעוי"ש. וכן מוכח בחי' הרשב"א ריש נדה ובחי' רמב"ן שם יעוי"ש. וכ"כ להדי' בחי' מהרי"ט לקדושין שעל הרי"ף גבי נתן הוא ואמרה היא יעוי"ש. וכן מבואר למעיין בד' הראשונים ואחרונים א החזקה דמאחרינן לחזקה קמייתא בכל מה שנוכל. ועי' בשו"ת בנין עולם חיו"ד (סי' א') באורך

ועוד תמוה שהבינו מדבריהם לענין ספק בחזקה כדמיירו מהא דחלה גבי גר. דהא גבי טריפות ליכא חזקה דמעיקרא ממש דאינה מבוררת בשעתה כמו"ש תוס' בחולין (יא) ומוסכם זה לה"ר יונה כמו"ש הר"ן בפ"ק דחולין וכ"כ הרשב"א בחי' שם. רק דהוה רובא או חזקה מכח רוב דג"כ אין זה אלא כח רוב וכמו"ש בתה"ד (סי' ר"ז) בשם א"ז כמה חזקות דאתי מרוב ואין דנין בזה אלא רוב. וכ"כ הגאון בס' שושה"ע (כלל י"ב) יעוי"ש. ועי' בחי' הרשב"א בקדושין (סו) שכ' שם להדי' דהיכי דהחזקה לא בא אלא דאתחזק ע"י עד אחד אין זה דין חזקה אלא דין עד א' דבאה מחמתו וכ"כ הר"ן בכתובות (כו) וא"כ מאי שייטי הכא גבי טריפות לחזקה ממש כי הא דחלה גבי גר. מיהו צריך ביאור אף אי נימא דלענין רובא מיירי ה"ר יונה וסייעתו. וראו חכמים לחוש למיעוטו. כדמצינו באיזה מקומות דנטו רבנן לדר"מ לחוש למיעוט. כמו במיעוט נפלים גבי יבמה שלא יבואו להקל בערוה כמו"ש תוס' ביבמות (לו) ד"ה הא ובנדה (מד) ד"ה דקים. וכן בגיטין (ב) רוב בקיאין הן ורבנן הוא דהצרוך. ועי' ביצה (לה) רוב ע"ה מעשרין ורבנן החמירו. ועשו"ת חת"ס ח"ש (סי' י"א) בזה מ"מ תמוה דהיכא דראו חכמים לחוש למיעוטו מפני איזה טעם הא לא חילקו בי' בין אתייליד ריעותא או לא. וא"כ הכא אפי' נימא דהי' להם טעם לגזור ולהחמיר הכא מ"מ אמאי תלי זה באתייליד ריעותא. וכבר נתבאר לעיל (פרט ג') דכה"ג לא הוה ריעותא ברוב אלא אדרבה הוא עצמו דין דסנהדרין דילפינן מיני' רובא יעוי"ש משיש בזה

ולכן נלפענ"ד דבחזקה ליכא למ"ד דלא ניזול בתר חזקה דחזקה קמייתא עדיפא מדהשתא אפי' מדרבנן והא דחולין (קלד) גבי חלה לק"מ דכבר הוכחנו לעיל בכלל א"ה בממון אחה"ר (פרט א') בהא דאמרי' שם פרה בח"פ קיימא קמה בח"ח קיימא דה"פ דכיון דפרה בח"פ נגד חזקת חי דמיבעי לן למימר דהשתא הוא דנרחטה לאחר שנתגייר משו"ה הוה ספק ככל חזקה נגד חזקה. וכיון דהוה חזקת ממון והממע"ה משו"ה לא אלים סברא דצדק משלך ותן לו דדריש התם נגד חזקת ממון אבל קמה דהך דגן שנשר מן הקוצרים הוא חיוב ודאי