ונגש הכהן צא

מן הרוב וכמו בחזקה אם היה מבוררת מכשרינן משום דאע"ג דטריפות לפנינו מאחרינן לה להטריפות מכח החזקה. ה"ל מאחרינן לה להטריפות מכח רובא ובישב קוץ בושט דגרע שכבר התחיל הטורף אלא שלא נדע אם גמר כמו"ש הרשב"א בחי' לחולין (מו) מ"מ אמרינן שהיא מן הרוב כמו"ש תוס' בחולין (מג) כ"ש הכא דעל שעת החליבה אין לנו שום התחלה דטורף ועדיף ממש"ש הרשב"א לענין סירכא תלויה יעוי"ש ועכ"פ נ"ב לדעת התוספת דמ"ש חזקה בזה מרובא. והרי הר"ש ורבינו יונה והרשב"א והרא"ש ור"ן באמת ס"ל הכי דבשעה שנחלבה אמרינן שהיתה מן הרוב אע"ג דהשתא טריפות לפנינו והוה ממש כמו חזקה וא"כ צ"ב במאי פליגי התוס' בזה

ונראה דאפשר לומר בזה ע"פ מה שהבאתי לעיל בכלל דין רובא שיטת הש"מ בב"מ (ז) בשם הרא"ש דרוב הוא ג"כ ספק אלא שגזה"כ הוא שהפכה תורה את האיסור להיתר ומשום הכי כל היכא דמיעטה תורה בפי' את הספק גם רוב נתמעט יעוי"ש ועי' מש"ש בשם הפ"י בקדושין (עג) דהא דאמרינן שם ממזר ודאי א"ר ולא ספק דנתמעט אפי' רוב פסולים דשרי לבא בקהל וכתבתי שם שדברי פ"י עולים לפי שיטת הש"מ. שוב ראיתי בהגהות הגאון ר"ב פרענקיל לס' שב שמעתתא (ש"א פ"א) שהביא דברי פ"י וכתב ג"כ שדבריו עולים ע"פ שיטת הש"מ הנ"ל והנה הרשב"א כתב להדיא בחי' לקדושין שם דרוב פסולים אינו בכלל ספק ממזר דמיעטתה תורה א"כ משמע דלא ס"ל כהש"מ. ועי' בס' דב"ח חיו"ד (סי' ו') שהוכיח מדברי הרשב"א בחולין (יא) דע"כ לא ס"ל כהש"מ הנ"ל אלא דרוב הוה בירור ודאי ולא ספק יעוי"ש ולפענד"נ דעפ"ז י"ל דבהא פליגי גם כן התוס' והרשב"א בענין ביטול חד בתרי ביבש המובא ביו"ד (סי' קט) וברמ"א שם דהרא"ש ותוס' ס"ל דמותר לאכול כולן ביחד. דאע"ג דודאי אוכל איסור מכל מקום התירה תורה זה וגזה"כ הוא שנהפך האי' להיתר אבל דעת הרשב"א דלא נהפך להיתר. ומשו"ה אסור לאכול ביחד. רק שאוכל אחד אחד. ועכ"א שאוכל אמרי' דמרובא פריש. והוה רוב המברר עכ"א שאוכל דהיתר הוא יעוי"ש. ולהמבואר י"ל דהרא"ש ותוס' דפליגי בזה עם הרשב"א לשי' אזלי. דלהרשב"א דס"ל דרוב הוה בירור ודאי והיתר הרוב הוא משום בירור ודאי. משו"ה ביבש חד בתרי לאכול ביחד שמבורר להיפך דודאי אוכל איסור משו"ה אסור. משא"כ להרא"ש דס"ל דכל רוב אינו בירור ודאי ממש אלא גזה"כ הוא דשרי אע"ג דספק הוא. משו"ה אמרי' גם ביבש שנתבטל חד בתרי. דאע"ג דאיכא איסור ודאי הכא באוכל ביחד מ"מ גזה"כ הוא שנהפך להיתר. דהא עיקר דין הרוב נמי הוא גזה"כ שנהפך להיתר

ולפי"ז י"ל ג"כ דכיון דבהא דיבש שנתבטל חד בתרי ס"ל להתוס' כהרא"ש דאוכלן ביחד משום דנהפך להיתר כמובא שם בהגהת רמ"א כן בשם התוס'. וכ"מ בתוס' מנחות (כב) ד"ה והן בולעות יעוי"ש במ"ש דמה שנתבטל כמאן דליתי'. ועי' בתוס' חולין (ק') ד"ה ברי' שאני. א"כ י"ל דגם התוס' ס"ל כשי' הש"מ בשם הרא"ש דרוב עצמו הוא ספק אלא שגזה"כ הוא שנהפך להיתר באיסורין ואע"ג דשם בב"מ (ו) מקשו תוס' קו' הש"מ שם ולא תי' כהש"מ מ"מ אין ראי' מזה דע"כ לא ס"ל כהש"מ וכמו"ש לעיל בכלל דין רובא (פרט ז') יעוי"ש

ועפי"ז נבוא אל הביאור. בהקדם עוד חקירה אחת בזה דהנה לפי שי' הש"מ והרא"ש והתוס' דרוב הוא ג"כ ספק וראוי להיות אסור ככל הספיקות. ועי' בכרו"פ (סי' ק"י) שהוכיח דהתוס' ס"ל כהסוברים דספד"א לחומרא מה"ת. אלא שגזה"כ הוא ברוב שהפכה תורה את האיסור להיתר. א"כ לפי"ז הוה דין הרוב כמו חידוש המובא בש"ס בכ"מ דאין לך בו אלא חידושו. וכהא דחולין (קח) ופסחים (מד) לענין בב"ח דחידוש הוא דאי תרי ליה כולי יומא בחלבא שרי. ודוקא דרך בישול אסרה תורה. והוה חידוש משום דמתנגד לדעלמא. דבכל האיסורים אין נפ"מ. ותלוי העיקר אם בלוע הטעם עפ"י טבע. אם ע"י כבישה או בישול ושם בפסחים בעי למימר דבב"ח חידוש הוא מטעם דכ"א בפ"ע היתר הוא ודחי דאיכא כלאים ושוב אינו מתנגד ולאו חידוש הוא. ובנזיר (לז) אמרי' גיעולי נכרים חידוש הוא דאף נטל"פ אסור ובכ"מ נטל"פ מותר. ובב"מ (סא) דאי כתב רחמנא לאו בריבית משום דחידוש הוא. ובכתובות (לד) חידוש הוא שחידשה תורה בקנס דאע"ג דמיקטל משלם. ושם (מה) שאני מוציא ש"ר דחידוש הוא. ובסנהדרין (כז) עד זומם חידוש הוא דבכ"מ תרי ותרי הוה ספק והכא לא. ובמו"ק (ח) דחידוש הוא דהא עצים ואבנים בעלמא לא מטמאו והכא מטמאו. ובבכורות (ו) בהמה טהורה חידוש הוא דדם נעכר ונעשה חלב ועי' מג"א (סי' רט"ז סק"ג). ובתמורה (יג) תמורת שמו חידוש הוא ואל"ב א"ח. ועי' בר"ן בפג"ה מש"ש לענין קבוע דחידוש הוא ואל"ב א"ח. ובש"ך יו"ד (סי' ק"י סקי"ד). ועי' בשעה"מ (בפ"א מע"ז) לענין תקרובת ע"ז דחידוש הוא דחמיר יותר מע"ז עצמה ומשו"ה אל"ב א"ח ולא נאסר רק בתערובות כעין פנים. ועכ"פ ענין חידוש הוא שמתנגד למקום אחר. וה"נ ברוב להסוברים שהוא ספק וגזה"כ הוא שנהפך להיתר א"כ הוא חידוש שמתנגד לכל הספיקות דאסורין מה"ת. אבל להסוברים דרוב אינו ספק א"כ אינו מתנגד למקו"א. רק שהוא דין בפ"ע ככל דיני התורה שנתפוס צד הרוב לברר על הדבר ומשום הכי אינו חידוש ולא אמרינן בי' אל"ב א"ח

ומעתה י"ל יסוד בפלוגתת התוס' והרשב"א ורבינו יונה גבי גבינות. דהנה התוס' בחולין (י) ד"ה ודילמא הק' דנהי דמבית המנוגע ילפינן חזקה. מ"מ מנלן היכא דאתרע כגון שנמצא הסכין פגום לאחר שחיטה כו' ותי' דבבית המנוגע ג"כ נמצא הנגע חסר לאחר שבעה כו' ע"כ יעוי"ש. ועפי"ז י"ל דתוס' ס"ל דרוב הוה ספק וממילא הוי זה חידוש ואל"ב א"ח. ומשו"ה לית לן היתר זה שהפכתו תורה להיתר אלא בדלא איתרע אבל באתרע לא. דהא חזינן דאי לאו דגם בבית המנוגע חסר הנגע לאחר שבעה לא הוה מוקמינן אחזקה אלא בדלא איתרע. משום דלשי' זו דרוב הוה ספק ע"כ גם חזקה לא עדיפא מרוב לענין זה. וחזקה ג"כ הוה ספק וגזה"ר הוא דנוקים אחזקה שהפכה תורה את האיסור להיתר דהא רוב עדיף מחזקה ואין סברא שיהא תורת ודאי גרוע מתורת ספק. ועי' בשו"ת חמדת שלמה (סי' כ"ט) שהביא בשם פי' המשניות