ונגש הכהן פז

(סי' כ"ה) ובארצוה"ח (סי' ח') דכיון דמחויב לעשות המצוה מספק זהו גופיה מצוה. יהי' החיוב מה"א או מדרבנן. ועכ"פ כיון דמחויב הוי זה מצוה. ואמצוה שפיר מברכינן. אך לפי"ז צ"ב מ"ט דהסוברים דלא מברכינן. דהא אפי' על מצות דעיקרן הם מדרבנן כמו עירוב תבשילין ומקרא מגילה וכיוצא בו נמי מברכינן. א"כ אפי' נימא דכל ספק של תורה מדרבנן לחומרא מ"מ יש לברך. וצ"ל דדעתם דהדבר תלוי איך תיקנו מעיקרא. דהא באמת בלא"ה יש להתבונן כיון דכל הברכות דרבנן. א"כ קשה דאיך תקנו לברך כיון דמה"ת א"צ. וצ"ל דדבר זה נמסר לחכמים. ואם הם תיקנו לברך אין זה לבטלה כלל. וס"ל להסוברים דאין מברכין על ספק של תורה דלא תיקנו חכמים לברך אלא על הודאי. יהי' ודאי של תורה או של דרבנן. אבל על ספק לא תיקנו. וכיון דלא תיקנו שוב הוה לבטלה. והשתא לפי"ז בסתם ולדות דמה"ת הוא ודאי מכח רובא. רק דמדרבנן החמירו גבי יבמה לחוש למיעוט. אין כאן חשש בשא"צ. כיון דמה"ת היא ברכה צריכה לפי עיקר התקנה שתיקנו ברכה על הודאי. ולפי"ז בנידו"ד נמי גבי פדה"ב שפיר מברכינן על סמך הרוב. והוא בכלל תקנתם לברך על הודאי דדוקא על ספק של תורה לא תיקנו ברכה. אבל על דבר שאין ספק אלא מדרבנן ומה"ת הוא ודאי שפיר מברכינן. ועי' יבמות (קכ"א) אמר ר"נ האלקים אכלו כורי לחסא. ובהגמ"ר שם הק' בשם מהר"מ איך נשבע ר"נ דמת והא אשתו אסורה. ותי' דבאמת רובם מתים ואפי' בד"נ אזלינן בתר רובא. אלא שבכאן חכמים החמירו דלא תנשא ע"כ. ולפי"ז לא תשא לא עדיף משבועה. דמשום רוב נשבע ולא משגחינן לחומרת חכמים. וכ"ש לדידן דלא קיי"ל כרשב"ג אלא כרבנן אפי' לקולא וכמו"ש הרא"ש פראד"מ להדיא יעוי"ש. רק דלכתחלה מחמרינן באשת ישראל משום גזירה דפיהק ומת לענין יבום כמו"ש תוס' בחולין (יב) ובכורות (כ) וביבמות (קיט) וביארנו זה במקו"א ואכ"מ. [עי' כלל ספק ב"ק פ"ז וכלל דשיל"מ פ"ט]. ואין מקום להחמיר בנידו"ד לענין הברכה

פרט ז

עוד נלפענ"ד בנידו"ד. דודאי מוקמינן ליה אחזקת חי. ולבד מ"ש לעיל (פרט ה') דהחזקה שרירא וקיימת ונשענת על רוב ב"ק וכדאיכא כמה חזקות כה"ג שתלוין על איכות הדבר כמו מקוה שנמדד וחזקת שלימה ממומין כמו שביארתי זה שם לעיל דעיקר החזקה הוא עפ"י כח הרוב. דהרוב מסהיד אסהדותא רבתא דהחזקה שרירא יעוי"ש היטיב. הנה בר מן דין נלפענ"ד גדולה מזו. דכל הני חזקות שתלוין על איכות הדבר. א"צ בזה לסהדותא דרובא כלל. דאפי' בס' השקול על האיכות ג"כ הוה חזקה. דהא באמת ילפותא דחזקה לאו מישך שייכא בילפותא דרובא. דאפי' אי לא הוה אזלינן ב"ר. גזרה תורה דניזיל בתר חזקה. וכן מוכח להדי' בתוס' בחולין (יא) ד"ה מנה"מ. והא דאמרה תורה דניזיל בתר חזקה. שהוא עתה כמו שהי' מקודם. ואפי' בחזקות שתלוים על איכות הדבר כגון מקוה שנמדד שמא טבע מקוה זו להתחסר. ובחזקת שלימה דמומין שמא יש בה חולי הגורם מעט מעט שיתהווה המום וכל כה"ג שהבאתי זה לעיל (פ"ה) יעוי"ש. הא ע"כ הא דאמרה תורה דנוקים אחזקה ראשונה. ע"כ לאו משום דהרוב מורה שהוא בענין שיכולים להעמיד על חזקתו. דהא אכתי לא ידעינן דניזיל ב"ר. אלא הא דמהני חזקה בזה הוא אפי' כח המיעוט ככח הרוב. והוה ספק שקול. מ"מ גזה"כ הוא דנוקים הדבר כמו שראינוהו מקודם. ואע"ג דהחזקה תלויה באיכות הדבר. כמו חזקת חי דכל אדם שהנחנוהו חי. ואנו דנין עכשיו שאינו לפנינו. שהוא עכשיו חי כמו שהנחנוהו חי. דתלוי זה באיכותו. דאם הי' טריפה וטא"ח. א"כ גם חזקת חיותו שראינוהו חי אין כאן. מ"מ זהו עצמו דין החזקה שאמרה תורה דבספק אם נשתנה הדבר מכמו שהי' או לא נאמר שלא נשתנה. עד שיבורר שנשתנה. ומה לי אם הספק הוא על השינוי מסבה שבחוץ שגרם לשנות הדבר מקדמותו או הספק הוא על השינוי מאיכות הדבר עצמו. דסיבת השינוי לא נפקא לן מידי מה הי' הסיבה. והכל אין זה אלא ספק אם נשתנה הדבר. ואמרה תורה שנאמר דלא נשתנה כל זמן שלא נתברר. ונגע עצמו דמיני' ילפינן חזקה בחולין (י) דדלמא אדנפיק בצר ליה שיעורא. ע"כ דלאו מסבה שבחוץ הוא דמספקינן ליה בזמן מועט כזה שגרמה להתחסר. רק מאיכות הדבר עצמו מטבע הנגע והבית הוא דמספקינן. דלמא הוא באיכות וטבע כזה שגרמה לו להתחסר אדנפיק. וגזרה תורה דמספק נאמר שהוא שלם בשעת הסגר כמו שראינוהו מקודם

והא דגבי הניחו זקן או חולה בגיטין (כח) שביארנו לעיל (פ"ה) בהא דאמר שם דנותנו בחזקת שהוא קיים משום דרוב חולים לחיים דלאו משום רובא אלא עיקר נתינת הגט הוא משום חזקה. אלא דשמא הוא מאותן החולים שמתים מחלים ע"ז מברר הרוב שהוא מהחולים שאינם מתים. וממילא החזקה שרירא יעוי"ש. אמנם לפי מה שנתבאר הא אע"ג דהוי ספק באיכות נמי חזקה היא. א"כ לא הי' צריך לרוב חולים לחיים. עכ"ז י"ל שאני. דכיון שיש חולים שמתים. י"ל דמקרה החולי הוה ריעותא ואיתרע חזקת חי. וכהא דכ' התוס' בכתובות (כג) בזרק קדושין לפנוי' ספק קרוב לה. דמשעה שנזרק הגט אתרע חזקת פנויה. וכה"ג בתוס' בחולין (י) ד"ה התם כו' דמשעה שנסתרה איתרע חזקת טהרה. וכן כתב הב"ש באה"ע (סי' י"ז סק"א) בזריקת גט ספק קרוב לה דאתרע חזקת א"א. וכ"כ בחי' פ"י בקדושין (סג) וכ"כ בנוב"י קמא חאה"ע (סי' ל"א) ובמהד"ת חיו"ד (סי' ר"ח) ומשו"ה אי לאו דרוב חולים לחיים אתרע חזקת חי. דבתוך אותו החיות שיש לו מעולם נתחדש מקרה החולי. כמו שבתוך חזקת הפנוי' וא"א נתחדש מקרה זריקת הקדושין והגט. א"נ י"ל כדאיתא טובא כה"ג דקשיין דיוקי דרישא וסיפא אהדדי ומשנינן דע"כ חדא לאו דוקא. וכה"ג כתב הטו"א בר"ה (ז.) באבני מילואים. ובשו"ת חת"ס חיו"ד (סי' ש"ט) ובקוה"ס שבס' קצוה"ח (כלל א') בהא דחולין (קל"ד) דקמה בח"ח קיימא ופרה בח"פ קיימא דע"כ חדא לאו דוקא. רק הא דרוב גוססין למיתה דאמר התם הוא דוקא. דרוב נגד חזקה רובא