ונגש הכהן פו

וכה"ג איכא חזקות טובא. דהחזקה תלוי' באיכות הדבר. כגון חזקת שלימה דמקוה שנמדד בפ"ק דנדה וקדושין (עט) דניחוש עכ"פ על המיעוט. שמא טבע מקוה זו להתחסר ולעמוד על פחות ממ' סאה במשך הזמן שמן המדידה עד הטבילה. וכהא דיו"ד (סי' ר"א). ובכתובות (ע"ה) בחזקת שלימה ממומין יעוי"ש בתוד"ה אבל. ומיירי התם במומין דריח הפה ונכפה שיש לומר שהי' בה חולי הגורם דבר זה. והחולי ידוע דאינו בא בפעם אחת רק מעט מעט. וכ"כ בשו"ת בני"ע חיו"ד (סי' א'). ואיך החזקנוה לשלימה ממומין ודלמא יש בה חולי הגורמת להתהוות בה המום במשך הזמן שעד האירוסין. וכן בחזקת יין שלא החמיץ לענין תרומה בגיטין (לא) שיש לחוש דלמא הוה יין מקולקל כבר אלא שאין ניכר הדבר עד שעת חימוץ. וכדאמרינן בב"מ (ע"ג) מעיקרא דחמרא חמרא מעיקרא דחלא חלא וכמו"ש הרשב"ם בב"ב (צ"ח) ד"ה חבל. ובכל הני עכצ"ל דהרוב מברר שהוא בענין שיכולין להעמיד על חזקתו הראשונה. וכמו שראינוהו אז מקודם כן הוא עתה

והנה בהא דרשב"ג דאמר בשבת (קלה) דכל שלא שהא ל' יום הוא ספיקא. הסכימו הפוסקים דאינו אלא מדרבנן. ומה"ת אזלינן ב"ר דרוב ב"ק הם. וכמו"ש במקו"א להוכיח שכ"ה דעת רוה"פ. דלרשב"ג עצמו אינו אלא חומרא דרבנן בעלמא. [ועי' בכלל סב"ק פ"ב]. ואפי' הסוברים דלרשב"ג עצמו הוא ספק מה"ת. עכ"פ לדידן כו"ע מודו דנקטינן דאינו אלא דרבנן. וכמו"ש ביבמות (לז) ורי"ף שם. דהא דפסק שמואל בשבת (קלו) כרשב"ג אינו אלא לכתחלה ובאשת ישראל. אבל בא"כ קיי"ל דא"ח. וכ"כ הרא"ש שם ובפראד"מ. א"כ לפי"ז נידו"ד נמי דמי ממש לכל הני חזקות דתלוין באיכות הדבר. והחזקה שרירא משום דהרוב מברר שהוא בענין שיכולין להעמיד על חזקתו הראשונה. וה"נ בנידו"ד דמה"ת קיי"ל דקם ארובא דב"ק שפיר מוקמינן אחזקת חי. וליכא למיפטריה משום א"ה בממון אחה"ר ג"כ. בר מן דין דכתיבנא לעיל דמיעו"נ הוה מיעוט גרוע לא אמרי' סמל"ח. אלא משום דאיכא חזקה ג"כ. א"כ ברובא דאיכא חזקה בהדיה לכו"ע מוציאין אף בממון. וכמו"ש הרז"ה והרמב"ן במלחמות ד' ברפ"ב דכתובות. ובחי' פ"י שם. וכ"כ הר"ן בפ"ק דכתובות בשם הרשב"א גבי הא דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. וכן הוכיח בס' גו"ר (כלל לח) ועשו"ת מהר"ן יפה חחו"מ (סי' ד'). והא דקיי"ל להחמיר עכ"פ מדרבנן בהך רובא. עכ"ז לענין חיוב פדיון ודאי דלא שייך זה. דאין זה חומרא אלא קולא להקל מהאב חיוב פדיון דרביע עלי'. א"כ ודאי דמחויב בפדה"ב

פרט ו

מיהו נהי דלענין עיקר חיוב הפדיון ודאי דאין לפטור אותו ביום ל"א ומטעמא דכתיבנא. דמה"ת הוא ב"ק מכח הרוב. לא שייך הכא ג"כ הא דא"ה בממון אחה"ר. דמיעו"נ הוה מיעוד"מ ולא אמרי' סמל"ח. וגם י"ל דהכא איכא חזקה ורובא דלכו"ע מוציאין ממון. ואף דמ"מ עכ"פ גבי יבמה קיי"ל דמחמירין מדרבנן לומר דלמא לאו ב"ק הוא. מ"מ לענין פדה"ב לא שייך חומרא להקל מעליו חיוב פדיון דרביע עליה. אך עכ"ז לענין הברכה עכ"פ הי' מקום לכאורה להחמיר שלא לברך משום חומר לא תשא. ובזה שייך לומר חומרא דרבנן שהחמירו בסתם ולדות

ונלפענ"ד דגם לענין הברכה אין להחמיר בזה כלל. הנה בשבת (קלו) דמקשה לרשב"ג דבלא שהא ל' יום ספק הוה מימהל היכי מהלינן בשבת ומשני דמהלינן ממ"נ כו' יעו"ש. ויש להתעורר דאמאי לא מקשה תו דהיכי מברכינן ברכת המילה ול"ח משום חומר ל"ת את שם כו'. וע"ז ליכא לתרץ משום ממ"נ. ולא ראיתי עדיין למי שעמד בזה. הן אמת דאיכא חבל נביאים וצבא רב מהפוסקים דעל ספק מצוה של תורה מברכינן כ"ה דעת תוס' בברכות (יב) ד"ה לא בשם ר"י דהיכא דספק אם מחויב בברכה מברכינן. ובטור או"ח (סי' תרפ"ט) הובא כן דעת אבי העזרי במרדכי דמגילה פ"ב. וכ"ה דעת ר"נ גאון הובא בב"י או"ח (סי' ר"מ). ועי' בפ"י ברכות (יב) שכ' דפלוגתת הפוסקים בס' ברכות לא הוה אלא מעיקר הדין אם מחויב לחזור ולברך מצד החיוב. אבל לכו"ע עכ"פ אין איסור אם מברך משום בשא"צ. והנה יש מחלוקת באחרונים בכהנים בזה"ז אי מחזקינן להו בודאי. מפני שאין להם יחוסי כהונה. עי' מהרש"ל ביש"ש בחולין פ' כה"ב (סי' ד') ושו"ת חוט השני (סי' ט"ז). ושו"ת מהרי"ט (סי' קמ"ח) ושבות יעקב (סי' צ"ג). ובשו"ת יעב"ץ (סי' קנ"ה) כתב שהכהן בזה"ז צריך להחזיר דמי פדיון וספק גזל בידו. והנה במהרי"ט שם כ' דודאי מחזקינן להו בכהנים מדמברכינן ברכת כהנים ואקבו"צ יעו"ש. והשתא להסוברים דלא מחזקינן להו בכהנים אלא הוו ספק קשה איך מברכין אקבו"צ. ועכצ"ל דס"ל דכל ספק של תורה אם לעשות המצוה או אם לברך מברכינן. וכ"ה דעת הראב"ד בהשגות (פ"ג מה' מילה) שצריך לברך על מילת אנדרוגינוס משום דעל ספק של תורה מברכינן. ודעת הרי"ף בפ"ק דברכות בסוגיא דפתח בדחמרא. דהא דס' ברכות להקל היינו שאינו מחויב לברך. מיהו אין איסור אם מברך. וכן הביא ב"י באו"ח (סי' ס"ז) בשם השאלתות דא"צ לחזור ולאמרן אבל אין איסור. וכן הביא שם דעת הר' יונה דכל ספק של תורה מברכינן. אמנם דעת הר' מנוח הובא בב"י באו"ח (סי' ס"ז) דכל ספק בברכות אסור לברך משום חומר לא תשא. ואנן נקטינן כן להלכה כמבואר בשו"ע או"ח (סי' ד' סי"ג) ושם (סי' ח' ס"ט) וביו"ד בהגהות רמ"א (סי' כ"ח ס"ד) וכן שם ביו"ד (סי' רס"ה) לענין מילה. והוא כדעת הרמב"ם (פ"ג ממילה) דאין מברכין על מי שהוא ספק. וכ"כ (בפ"ז מה' סוכה) דאנדרוגינוס וכיוצא בו אין מברכין לישב בסוכה מפני שהם ספק. א"כ לפי"ז ודאי דתיקשי דאיך מברכינן ברכת המילה ואמאי לא פריך שם בשבת מברהמ"י וכאמור

ועכצ"ל בישוב קו' זו. דמסייעא הך למ"ש רוה"פ דרשב"ג עצמו לא אמר דקודם ל' ספיקא הוה אלא מחומרא דרבנן. וכמ"ש במקו"ח להוכיח כן. [עי' בכלל ספק ב"ק פרט ב']. ועפי"ז א"ש דלכאורה מ"ט דהסוברים דמברכינן על ספק ואיך לא חיישינן באמת מספק לחומר לא תשא. וצ"ל כמו"ש בשו"ת הגרעק"א