ונגש הכהן פה

מיעוט דידהו כמי שאינם. וליכא לחלק גבייהו בין ד"מ לד"נ. משא"כ בשאר רובא דאיכא מיעוטא. יש לחלק בין ד"מ לד"נ דבממון איכא חזקה ובד"נ ליכא חזקה עכ"ל. וממוצא הדברים אנו למדין דכל דאיכא ברוב חדא למעליותא אזלינן בתרי'. או כמו בדיינים דהמיעוט כמי שאינו מטעם שכ' בקוה"ס שם. דכח ב"ד אלים לאפוקי ממון מחזקת מרי'. יעוי"ש שביאר ד"ז. וי"ל ג"כ כמו"ש הרמב"ח בסו"ס ג"פ דהמיעוט מחויבים בעצמם לבטל דעתם ולקבל על עצמם דעת הרוב.. ועכ"פ כיון דהמיעוט כמו שאינו משו"ה אפי' בד"מ דאיכא חזקת מרי' אזלינן ב"ר. או אפי' היכא דאיכא מיעוטא רק דליכא חזקת מרי' כגון בד"נ שלא בדיינים. כגון הני רובי דפ"ק דחולין (יא) גבי מכה אביו ורוצח. דרוב אינם טריפה. או כהא דפ' ב"ס בסנהדרין (ס"ט) דרובא טעו בעיבורא. דכיון דד"נ הוא לא שייך חזקת מרי'. דהוא עצמו נידון כמו"ש בקוה"ס. ועפי"ז יש לפרש דבריהם שם בסנהדרין ג"כ שכוונו לזה. דמשו"ה רוב לרדי' לא חשיב כהנך רובי. דהנך רובי חשיבי. או דליכא מיעוט. או דליכא חזקת מרי'. דעכ"פ איכא חדא למעליותא. משא"כ כה"ג דרוב לרדיא דהוה תרתי לגריעותא דאיכא מיעוטא וחזקת מרי'. ובזה קלישא כח הרוב ולא אזלינן בתרי'

אלא דלפי"ז שכתבנו בשם הראשונים דמיעו"נ הוא מיעוד"מ יש להתעורר לכאורה ממ"ש התוס' ביבמות (לו) ונדה (מד) דמשו"ה חושש רשב"ג למיעו"נ. משום דנפלים הוא מיעוט המצוי. ואיך שייך דפליגי במציאות. אך כבר הארכתי בזה קצת במקו"א וביארתי דלכו"ע מיעו"נ הוה מיעוטא דמיעוטא והא דרשב"ג שכ' התוס' הוא ענין אחר ואכמ"ל. [עי' כלל ספק ב"ק (פ"ז)]. ועכ"פ לפי מה שנתבאר הא דאמרי' א"ה בממון אחה"ר הוא דוקא בכה"ג דרוב לרדיא. דהוה תרתי לגריעותא. דאיכא מיעוטא וחזקת מרי'. אבל בחדא לגריעותא הרוב אלים ואזלינן בתרי' אף בממון. ומשו"ה ברוב ב"ק דאף דאיכא חזקת מרי'. מיהו ליכא מיעוטא דהוה מיעוד"מ וכמי שאינו דמי. ודאי דליתא בזה כללא דא"ה בממון אחה"ר ודלא כהדג"מ. ואף דלכאורה משמע דשי' רש"י בב"ק (יא) דטעמא דקרא דופדויו כו' הוא משום ספק נפל. ולפי"ז מה"ת לא אזלינן ב"ר אפי' בחי. וכדמשמע מתוס' שם שהבינו כן בדבריו יעוי"ש. עכ"ז כבר הודו התוס' דאין הכרח לפרש דבריו כן. ולכן כתבו בלשון קושייתם שם משמע קצת כו' יעוי"ש. וכבר ביארנו ד' רש"י בזה להנצל מקו' תוס' שם במקו"א ואכ"ת [עי' כלל ספק ב"ק (פ"ב)]

פרט ה

גם יש לדון בנידו"ד דנעמידנו על חזקת חי. ומ"ש בדג"מ דקשה למיהב לבן חזקת חי דאולי נפל הוא ולית ליה חזקת חי עכ"ד. ע"ז בעניותי אני דן לפני חכמים. דלפענ"ד איני רואה בזה גרעון בהחזקה. דא"כ בחזקת חי דמי ששהא ל' יום. או בגדול נמי נימא דלמא טריפה הוא וכשאנו דנין על החזקה לאחר יב"ח כגון בשולח גט לאשתו והגיע השליח לאחר יב"ח לא יתן הגט. דלמא טריפה הוא וכבר מת. דהא ליכא בירור דאינו טריפה רק בראינוהו חי לאסר יב"ח וכמו"ש ג"כ תוס' בחולין (יא) ד"ה אתיא. ועיי"ש בגמ' דפריך דלמא טריפה הוה. ועיי"ש בתוס' הנזכר שכ' דחזקה שלא נתבררה בשעתה לאו חזקה היא. ומעולם לא שמענו לחלק בזה. דלאחר יב"ח לא יתן הגט. רק דמ"מ י"ל דרוב אינם טריפה. אמנם אי הכי לאו חזקה הוא אלא רובא ככל חזקות הבאות מחמת הרוב. כמו"ש בתה"ד (סי' ר"ז) בשם א"ז, ועי' שושה"ע (כלל י"ב). ובגיטין (כח) מסיק רבא בהא דנותנו לה בחזקת שהוא קיים דלשמא מת לא חיישינן לשמא ימות חיישינן. והיינו משום דחזקה לא ניתנה מעיקרא אלא אם דנין על העבר. שעומד עתה כמו שהי' לשעבר. אבל אין מחזיקין על להבא. דלהבא יכול להיות שישתנה. ועיי"ש בפירש"י וכ"כ התוס' בקדושין (מה) ד"ה בפירוש בשם הר"מ מיוני בהא דכ' שם שמא קידש לא חיישינן. שמא יקדש חיישינן. והיינו משום דבחזקה לא מחזיקין להבא אלא לשעבר. ועי' בנוב"ק חיו"ד (סי' נ"ו). וחילוק זה לחלק בין עבר ללהבא לא שייך רק גבי חזקה. דחזקה ילפינן מנגע או מהלל"מ כדאי' בפ"ק דחולין (י). ועיקר חזקה לא ניתנה רק כשאנו דנין על העבר. ולא להחזיקו מעכשיו שיהי' להבא כמו שהוא עתה. דעיקר הא דנגע הוא דמוקמינן בשעת הסגר שהוא שלם כמו שהי' מקודם. אבל רובא אין הספק אם נשתנה. רק איך הוא מעולם ואמרה תורה שגומרין הדבר כמו שמורה הרוב. ואין חילוק אם נפ"מ להדבר על העבר או על להבא. א"ו דהא דמעמידין על חזקת חי. לאו מכח רובא. והא דאמרי' שם גבי הניחו זקן או חונה. משום דרוב חולים לחיים. לאו משום דהיתר דנתינת הגט הוא משום רובא דודאי עיקר נתינת הגט הוא משום חזקה דחי. אלא דלא דמי לחזקה דאתי מכח רובא. כגון גבי גבינות פ"ק דחולין (יא) בתוס'. ור"ן שם בשם ראשונים ובחי' רשב"א. שאנו דנין על הבהמה שאינה טריפה מכח רוב בהמות כשרות. שלא ראינו מעולם שהיתה כשירה. רק דהוה ככל רוב דגזה"כ הוא שנתפוס דדבר זה הוא מן הרוב ולא מן המיעוט. וכה"ג הני דמייתי תה"ד (סי' ר"ז) בשם א"ז. א"א פורע תו"ז. ואין חותמין על הגט אא"כ נעשה בגדול. וכל כה"ג שלא ראינו מעולם על איש זה שהוא כן. רק שאנו אומרים שהוא מן הרוב. דרוב אין עושין אלא בענין זה. משא"כ בכה"ג דחזקת חי. שהחזקה היא לפנינו שאנו רואין שהוא חי ומתנועע ואוכל וככל משפטי החי. רק שאנו רוצין לחוש למיעוט שמא הוא נפל וטריפה וכה"ג. ומחמת זה לא יועיל לנו אותו החיות שראינו בו. לדון שהוא עכשיו חי כמו שהי' חי. ע"ז בא רוב ומברר שאינו נפל וטריפה. ושוב ממילא מעמידין אותו על חזקתו הראשונה. א"כ עיקר מה שאנו גומרין המעשה הוא מחמת החזקה שראינו כבר. וה"נ בהניחו חולה עיקר נתינת הגט הוא. משום שאנו מעמידין אותו על חזקתו הראשונה שראינוהו חי רק דשמא הוא מאותן החולים שמתים מחלים. ע"ז בא הרוב ומברר שהוא מן החולים שאינה מתים. ומשו"ה שפיר מחלק רבא בין עבר ללהבא. דגמר הדבר הוא עפ"י חזקה ולא רובא: